לפני זמן קצר נדקר בגבו אחד מחברינו על ידי מלווה של חולה.
לאחרונה אנו עדים לעלייה במספר אירועי האלימות נגד רופאים על ידי חולים ומלוויהם. מספר גורמים תורמים לכך, חלקם ניתן לשליטה ואחרים פחות. אין ספק כי אלימות נגד רופאים היא חלק מתהליך חברתי כולל של עלייה במספר מקרי האלימות בחברה הישראלית וזהו הגורם המכריע לתופעה זו. גורמים נוספים שלהם תפקיד משמעותי בעיצוב דפוס התנהגות אלים נגד הצוות המטפל הם עומס מתמיד על המערכת, תורים ממושכים, פערים תרבותיים בין הצוות המטפל למטופל ועוד. גורם נוסף משמעותי התורם לתופעה זו הוא שינוי מעמדו ושחיקת תדמיתו של הרופא בחברה הישראלית בשנים האחרונות.
כפי שנאמר, רוב הגורמים הם תהליכים סוציאליים כלל ארציים אשר שליטתנו בהם כרופאים היא מוגבלת, אך דומה כי יש לאל ידינו להשפיע על מקצת מהגורמים. בידינו, הרופאים, להגביר את דרכי התקשורת עם החולים המתבצעות כיום, למשל הגברת ההסברים לחולים מתוך מגמה לגשר על פערים תרבותיים ואימון צוותים מטפלים לזיהוי, נטרול והתערבות יעילה במשבר לפני הגעה למצב של אלימות. מצד שני, עלינו לדרוש את שיפור התנאים הפיזיים, תוספת כוח אדם, קיצור תורים וייעול תהליכים כדי להפחית את הסיכוי לחיכוכים. כמו כן יש לחשוב על דרכי פעולה נוספות שלא נוסו עד כה, כגון מתן זכויות שוטר לאנשי הביטחון בתוך בתי החולים, על מנת להפכם ליעילים יותר באכיפת הסדר במוסד הרפואי ובמקביל, חקיקת חוקים "בעלי שיניים" ואכיפתם כך שההגנה על הצוות המטפל תהיה טובה יותר.
סנקציות ושביתות?
הדרך שבה בחרו הרופאים להגיב לאירועי האלימות האחרונים הייתה באמצעות סנקציות, שביתות ועיצומים. האם סנקציות הן הדרך? אני מתנגד לכך ומשני טעמים. האחד, איני חושב שבעיטה בישבנו של אדם שלישי על מנת להשיג את תשומת לב הציבור היא הוגנת, למרות שהשיטה נהוגה בכל חברה דמוקרטית. הטעם השני הוא מקומי ופרקטי, כיוון ששביתה מוחלטת של כל הרופאים אינה אפשרית (בניגוד לשביתת המרצים למשל), מאחר שמצפונם של מרבית הרופאים לא נותן להם לפגוע בחיי אדם. עד כה נעשו שביתות חלקיות בלבד שלא השיגו את מטרותיהן ומשביתה לשביתה אף החלישו את עמדת ציבור הרופאים ופגעו ביכולת המיקוח שלהם.
האם אלימות נגד רופא שונה מאלימות נגד כל אזרח אחר, נגד כל נותן שירות?
דומני שהתשובה לכך מותנית באיך ציבור הרופאים נראה ורואה את עצמו היום בחברה. אם בעבר ראה לעצמו הרופא חובה מוסרית לטפל בחולה מתוקף שבועת היפוקראטס, בעידן המודרני יש אמנות שירות שהולכות ומחליפות למעשה את שבועת היפוקראטס, והיום הקשר בין המטפל למטופל הולך ונעשה קשר מקצועי וממוני בלבד, של נותן שירות נגד קבלת תמורה כספית (ישירה או דרך ביטוח). מכך נגזרת פגיעה במעמד הרופא, ההופך מאוטוריטה פרופסיונאלית ומוסרית לנותן שירות בלבד.
שינוי המעמד של החולה ממטופל למקבל שירות גורמת לו למחות כשהוא חושב שהוא זוכה לשירות לקוי, ואם גס רוח הוא, אף לנבל פיו ובמקרים שהולכים ונעשים שכיחים, אף לנקוט באלימות פיזית.
חשוב לציין שבחברה הישראלית אלימות נגד רופא במילוי תפקידו נחשבת עדיין לפגיעה בפרופסיה וזאת למרות השחיקה בתדמית הרופא. אלימות נגד רופאים נחשבת למעשה מקומם ושלילי במיוחד, בבחינת חציית קו אדום.
המסקנה שלי היא שההתייחסות לרופא כאל נותן שירות בלבד תמשיך את הפגיעה במעמדו החברתי ובתדמיתו. אפילו לשינוי הטרמינולוגי משירות לחבות כלפי החולים יכול להיות השפעה. שמירה על תוקפו המוסרי של המקצוע תביא מעצמה לשיפור במעמדו. אך כמו כל דבר, יש לכך מחיר שלא כל אחד מוכן לשאתו. מהרבה בחינות, נוח לנו עם תפקיד נותן השירות ולא של זה החב חובה מוסרית לחולה באשר הוא. חובה כזו היא נטל משמעותי בהרבה, אך מאידך תוקפה המוסרי וממילא החברתי רב יותר. ההחלטה בידינו.
ד"ר עקיבא נחשון, בית החולים סורוקה |