מידע מלא או חלקי

בגיל 40 עבר התובע ניתוח אלקטיבי שבמהלכו נעשתה כריתה חלקית של ראש הרדיוס במרפק היד הימנית. הניתוח נעשה בעקבות כאבים במרפק שמהם סבל התובע לאחר שבילדותו הוא שבר את המרפק. לאחר הניתוח חלה הידרדרות במצב היד, עד שלאחר חמש שנים איבד התובע את היכולת לתפקד ביד והיה צורך לקטוע אותה. התובע הגיש תביעה בגין הנזק שנגרם לו כשעיקר טענותיו נסב על רשלנות בביצוע ההרדמה לקראת הניתוח ולחלופין, על אי מסירת המידע הדרוש לצורך הסכמה מדעת. התובע טען כי הרופאים נמנעו מלמסור לו על קיומם של סיכונים מסוימים העלולים להתלוות לניתוח.

טענות וטענות שכנגד

המומחה מטעם התובע ייחס את ההידרדרות במצב היד לנזק עצבי שנגרם במהלך ההרדמה. לעומתו, המומחה מטעם בית החולים שלל את הקשר בין הניתוח או ההרדמה לבין הנזק. המומחית שמונתה על ידי בית המשפט הייתה בדעה שניתוח כריתת ראש הרדיוס, שלאחריו החלה ההידרדרות, בוצע בשיטת אלחוש שכיחה ומקובלת. לדעתה, הטריגר להידרדרות יכול היה להיות הניתוח של כריתת ראש הרדיוס או ההרדמה.

הנזק שנגרם לתובע הוא תופעה נדירה שיכולה להיגרם על ידי מספר רב של גורמים ואין ידע מדוע התופעה מתפתחת אצל אדם אחד ואצל אחר לא. האבחנה היא קלינית ואין בדיקת מעבדה מהימנה שיכולה לתמוך באבחנה. בשורה התחתונה, המסקנה לדבריה היא כי מדובר בסיבוך נדיר שלא ניתן היה לצפות מראש או למנוע אותו.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות התובע ביחס לרשלנות בעת ההרדמה וקבע כי ההסבר למהלך הקליני במקרה זה הוא שהתובע סבל מסיבוך הקרוי .RSD מדובר בתגובת יתר של מערכת העצבים לטראומה המתרחשת אצל כמחצית האחוז מקרב מהמנותחים. לתסמונת זו יש מספר גורמים והיא תלויה גם במבנה האישיות של החולה. בית המשפט המחוזי פסק, לאור תשתית הראיות והעדויות שבאה לפניו כי אירוע הנזק הוא תוצאה של סיבוך נדיר שלא ניתן היה לצפותו או למנעו ודחה את טענת הרשלנות בביצוע ההרדמה.

עם זאת, בית המשפט נעתר לתביעה בעילה של העדר הסכמה מדעת, למרות שהתובע חתם על טופס הסכמה לניתוח. במהלך המשפט התברר מתוך עדותו של הרופא המטפל, כי לא נאמר לתובע דבר על הסיכון ל-RSD. עוד התברר כי לא נהוג להעלות את האפשרות הזו לפני מטופלים טרם ביצוע הניתוח. ההימנעות מכך נובעת, לדברי הרופא, מהפן הנפשי שכרוך בתסמונת ומהחשש כי הדיבור על RSD כשלעצמו עלול לגרום לתופעה. עוד נטען על ידי בית החולים כי נדירותה של התסמונת, כלליותה והעובדה כי התובע עבר קודם לכן טיפולים מורכבים והתאושש מהם באורח תקין, הובילו למסקנה כי לא היה מקום לדווח לתובע על הסיכון ל-RSD.

בית המשפט לא קיבל טענות אלו בהתייחסו לעובדה כי במקרה זה מדובר בניתוח אלקטיבי וכי למרות שהסיבוך אמנם מתרחש לעתים רחוקות, הוא חמור ועלול לגרום לאיבוד יכולת התפקוד של האיבר המטופל.

הערעור

בערעור שהגיש בית החולים, קיבל בית המשפט העליון את קביעותיו של המחוזי וקבע כי די לעיין בטענותיו של הרופא המטפל כדי להבין שתופעת ה-RSD היא סיכון בעל משמעות דווקא בניתוח לא מסובך. בית המשפט העליון קבע כי במקרה זה לא הוכח מהו המקור לתסמונת ה-RSD והועלו בהקשר זה מספר אפשרויות, ביניהן פגיעה עצבית שנגרמה בניתוח, החתך, הדקירה של מחט ההרדמה, השימוש בחסם עורקים במהלך ההרדמה או התפרים שגירו את העור. העמימות בעניין זה השאירה את עילת התביעה של התובע לא מוכחת.

בית המשפט העליון מצא כי מדברי המומחית שמונתה על ידי בית המשפט המחוזי עולה כי תופעת ה-RSD היא אמנם לא שכיחה אך גם אי אפשר לומר שהיא נדירה ועם זאת היא עלולה להפוך פרוצדורה פשוטה יחסית לאסון מבחינתו של המטופל. לכן, לא מצא בית המשפט העליון סיבה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה היה מקום לספר על סיכון זה למטופל וברור כי בהקשר זה נבחן כל מקרה לפי נסיבותיו ולפי המידע שמונח לפני בית המשפט.

עצם העובדה שבמקרה זה לא ניתן לזהות באופן מדויק את ה"טריגר" לתסמונת ה-RSD, אין בה כדי לגרוע מהעובדה שמדובר בסיבוך של הניתוח שבא בעקבות הפעולה הכירורגית. בית המשפט קבע כי חוסר היכולת לצפות את ההתרחשות של הסיבוך אצל חולה מסוים, או חוסר היכולת לאתר במדויק את החלק בניתוח שעורר את התגובה, אין בה כדי ללמד על העדר החובה לידע את החולה על הסיבוך, כפי שטען בית החולים.

בנקודה אחת העלה בית המשפט העליון ספק לגבי קביעתו של בית המשפט המחוזי כאילו הוכח הקשר הסיבתי בין אי מתן ההסבר על סיכון ה-RSD לבין הסכמתו של התובע לניתוח. בית המשפט העליון קבע כי בנקודה זו מדובר יותר במסקנה של "בדיעבד" מאשר בהערכה ריאלית של ההתנהגות בזמן אמת. אולם, מאחר שבית החולים לא העלה טענה זו, אישר העליון את החלטת בית המשפט המחוזי גם בעניין הקשר הסיבתי.

ע"א 8946/06