על דו שיח ועל כוח פוליטי

התערבותו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן בטיפול בפעוטה שאושפזה בבית החולים שניידר וסבלה ממוות מוחי מעלה שאלות בשני מישורים. האחד, פונקציונלי: היחס בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. המישור השני, אידיאולוגי: העימות בין שתי השקפות מוסר, זו שמקדשת את החיים מעל לכל בשל תפישתם כמתנת האל וזו המבקשת לשלב בשיקולים שאלות אחרות כגון מידת הסבל, איכות חיים ו/או אוטונומיה של הפרט.

המתח שבין הדרג הפוליטי למקצועי הוא מאפיין של המדינה המודרנית, ועל פי התפישה הליברלית, ניתן וצריך להפריד הפרדה ברורה בין שתי הספירות ואל לפוליטיקאים להתערב בשיקולים מקצועיים, שנתפשים כ"נייטרלים", כפונקציה ישירה של ידע מדעי.

ברצוני להציג את היחס פוליטי/ מקצועי לא כנקודות קוטביות אלא כרצף שבו אי אפשר להפריד באופן מוחלט בין הפוליטי למקצועי, שהרי כל החלטה מקצועית מבוססת על מערכת ערכית/אתית, על תפישת עולם. מחד גיסא, כל החלטה מתרחשת גם בשדה הפוליטי, זה של יחסי כוח בין קבוצות חברתיות לבין השקפות שונות. מאידך גיסא, כל החלטה פוליטית מבוססת על גופי ידע. זאת אומרת שגם להחלטות פוליטיות יש בסיס מקצועי. עם זאת, יש רצף שבו כמה מההחלטות הן בעיקר פוליטיות ואחרות פחות.

נבחרי ציבור, ראוי שיתערבו ויקבעו בסוג ההחלטות הראשון ושיימנעו מהתערבות בסוג השני. לדוגמה, ההחלטה האם לבצע ניתוח מעקפים ואיך לבצע אותו טכנית היא החלטה מקצועית בעיקרה. לעומת זאת, ההחלטה האם לפתוח עוד מרכז לניתוחי לב או להשקיע ברפואה מונעת כדי להפחית את הצורך בניתוחי מעקפים היא החלטה שקשורה לקביעת סדרי עדיפות ציבוריים וראוי שנבחרי ציבור יכריעו בה.

במקרה הנדון, חרג סגן השר מגבולות ההתערבות הלגיטימית של נבחר ציבור. במכתב תשובה שנשלח מלשכת השר לפנייתו של יו"ר הר"י, נכתב: "בנסיבות שנוצרו, הרי שבראייה כוללת חשב סגן השר שראוי לתת טיפול תומך, עליו התייעץ עם הרופא". משפט זה מבטא בעיני תפישה בעייתית בנוגע לסמכויותיו של נבחר ציבור. לסגן השר אין במקרה זה את הידע לקבוע קביעה זו (גם אם התייעץ עם רופא) ואין החלטה זו מעוגנת בסמכויותיו כנבחר ציבור הממונה על מערכת הבריאות.

בעיה נוספת באופן התערבותו של סגן השר היא העובדה שאחד ממניעיו, כפי שבא לידי ביטוי בתשובת לשכתו ליו"ר הר"י, היה ש"בראייה כלל מערכתית, טיפול תומך כזה יכול להועיל למערכת כולה ולאמון של הרבנים בה...". על פי הנאמר, נראה שסגן השר מכפיף החלטה טיפולית פרטנית לצרכים כלל מערכתיים (התועלת שתהיה למערכת הבריאות מכך שתזכה לאמון הרבנים). גישה זו מנוגדת לאחד מכללי האתיקה הבסיסיים כפי שעמנואל קאנט הגדירו: אל לנו להתייחס לאדם כאמצעי אלא כתכלית. בגישתו של סגן השר, כפי שמשתמע ממכתב ראש מטהו, מתברר שכמה מהשיקולים שהנחו את סגן השר ליצמן בנוגע לטיפול הפרטני היו קשורים לתועלת המערכתית הכללית. במקרה זה, הטיפול בפרט אינו תכלית בפני עצמה אלא אמצעי להשגת תכלית אחרת. גם אם, כמו במקרה הזה, היעד האחר הוא ראוי (שכן הגברת אמון הציבור במערכת הבריאות הוא יעד ראוי), הכפפת השיקולים הנוגעים לטיפול בפרט לשיקולים כלליים נוגדת את כללי המוסר כפי שקאנט ניסח אותם. גישתו של סגן השר פותחת פתח למדרון חלקלק שיאפשר לכל אחד להכפיף את הטיפול בפרט לשיקולים כלל מערכתיים הראויים בעיניו (חיסכון כלכלי, יעדים לאומיים, אינטרסים קבוצתיים וכדומה).

במישור השני, זה של העימות בין שתי השקפות עולם, אין הכרעה חד משמעית, שהרי אי אפשר לתרגם את העקרונות של מערכת אמונה אחת למונחים של האחרת. בהשקפה הדתית, החיים הם קדושים וקדושתם לא ניתנת לסייג כלשהו. גישה זו היא חשובה והיא דווקא קשורה לעיקרון הקאנטיאני, שהרי המשמעות היא שאי אפשר לוותר על הניסיון להציל חיים גם במחיר משמעותי (כלל שמגן עלינו מגישות תועלתניות שעלולות להכפיף כל שיקול לשיקולים של יעילות כלכלית). מנגד, באתיקה הרפואית, האמירה "primum non nocere" (ראשית, אל תגרום נזק) היא כלל מחייב הדורש הוכחה ברורה של תועלת הטיפול הפולשני. במקרה של מוות מוחי מוכח, אין תועלת טיפולית המצדיקה את הסבל הנגרם על ידי הטיפול הפולשני. בנוסף לכך, הרפואה המערבית שותפה לתרבות המערבית העכשווית ולחשיבות שיש בתרבות זו למושגים כגון "אוטונומיית הפרט" ו"איכות חיים". על פי תפישות אלו, במקרה של מוות מוחי, מוכח האובדן המוחלט באוטונומיה, והפגיעה באיכות החיים מצדיקה את ההחלטה שלא לטפל, גם אם הלב עדיין פועם.

חוסר היכולת לתרגם מערכת מוסרית אחת לשנייה אינו אומר שאין אפשרות לדו שיח בין שתי ההשקפות. "חוק מוות מוחי-נשימתי" קובע שמוות מוחי ייקבע על ידי שני רופאים. על אף האמור בחוק זה, כאשר נקבע מוות מוחי-נשימתי וקביעה זו מנוגדת לדתו או להשקפת עולמו של המטופל, לפי מידע שהתקבל מבני משפחתו, "לא ינותק המטופל ממכשיר ההנשמה ולא יופסק הטיפול התומך ישירות בטיפול הנשימתי בו, עד להפסקת פעולת הלב". מצב זה הוא ביטוי לאפשרות של דו שיח בין שתי מערכות מוסריות שונות.

סגן השר יעקב ליצמן, שעל פי הפרסומים השתמש בסמכותו להורות לצוות הרפואי לתת טיפול תומך מלא, ביטל את האפשרות ואת הצורך לדו שיח בין השקפות מוסר שונות, ההכרחי בחברה פלורליסטית.

ד"ר דני פילק, יו"ר רופאים לזכויות אדם