באופן היסטורי, היחסים בין המקצועות השונים בתחום הבריאות הובנו כיחסים היררכיים וממוגדרים. בראשית ההתפתחות של מקצועות הבריאות המודרניים הוגדרה עבודתן ומיקומן של האחיות ביחס לרופאים ככפופים וממוגדרים. פלורנס נייטינגייל, המייסדת המיתית של הסיעוד המודרני, הגדירה את תפקידיה של האחות כ"אישה לרופא, אם לפציינט ואחראית של כוח העזר"1.
החלוקה המגדרית/מקצועית של העבודה קיימת עוד היום, אם כי המהפכה הפמיניסטית של המאה ה-20 שינתה במידה לא מבוטלת את האופי הממוגדר של הרפואה. עם זאת, עדיין נשמר ההבדל בגישות שני המקצועות, כשרופאים לוקחים על עצמם את הפן האורגני/תועלתני והאחיות את הפן המדגיש את היחסים והטיפול/ דאגה (caring).
חלוקה זו, על פי מסקנותיהן של עבודות מחקר רבות, קיימת גם בנוגע לסוגיות אתיות בפרקטיקה היומיומית. כוחה של ההיררכיה הבין-מקצועית מביא לכך שגם בשאלות אתיות לנקודת מבטם של הרופאים יש קדימות על נקודת מבטן של האחיות. זאת, למרות שכפי שטוענת שרה ברייר-מקי, "אמנם קיימת חובה לציית להוראות הרופא כשההחלטות הן רפואיות, אין כל הוכחה שהרופאים מוכשרים יותר מהאחריות בסוגיות אתיות"2. אין כל סיבה שלרופאים יהיה מונופול על ההחלטות האתיות, במיוחד אם אנו מודעים לעובדה שלכל אחד מהמקצועות דגשים שונים בהסתכלות האתית על הפרקטיקה הטיפולית, ולכן שילוב ושיח יביאו לתוצאות רצויות יותר מאשר הכפפת השיקול של האחיות לשיקול הרופאים.
ככלל, המחקרים מראים שבשיקוליהם, רופאים שמים יותר דגש על שלוש נקודות: פתרון סוגיות קליניות (clinical problem-solving), מקסום התפקוד האורגני ומחקר קליני. האחיות, מצידן, מדגישות את הטיפול והדאגה (caring) היומיומיים ואת עצמאות המטופל3.
ניתן להתייחס לגישה האתית של מקצועות הבריאות כמורכבת משלוש מחויבויות עיקריות: המחויבות לצדק (בנוגע לחלוקת משאבים ולהישגים הרצויים), המחויבות לעשיית טוב או לעזור (commitment to beneficence) והמחויבות לאוטונומיה. כל אחת ממחויבויות אלו יכולה להתבסס על מגוון גישות פילוסופיות, שלעתים משלימות זו את זו ולעתים מנוגדות.
המחויבות לצדק, למשל, יכולה להתבסס על עקרון תועלתני (להטיב את המקסימום עם כמה שיותר אנשים, גם אם המשמעות היא פערים בולטים), או על עיקרון שוויוני (למשל, על העיקרון הרולסיאני הקובע שאי שוויון הוא צודק רק אם פועל לטובת אלה שמצבם גרוע יותר. "עיקרון ההבדל" הרולסיאני מונע את הדרתן של קבוצות מיעוט או קבוצות חלשות כדי למקסם את רווחתו של הרוב).
המחויבות לעזור יכולה להתבסס על קריטריון תועלתני (לנסות למקסם את התוצאות החיוביות בבואנו לבחון דרכי פעולה אלטרנטיביות) או על פרספקטיבה ששמה את הדגש על טיב הקשר בין מטפל ומטופל. ההתחייבות לאוטונומיה של המטופל יכולה להתבסס על גישה ליברלית של זכויות הפרט כישות אוטונומית (על פי הגישה הקאנטיאנית, אליה התייחסתי בטור קודם), על עיקרון השיקול הרציונלי (רציונליות מכוונת מטרה כתנאי, או כביטוי, לאוטונומיה) או על עיקרון מבוסס קשרים (אוטונומיה כיכולת ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים אחרים).3
בכל הנוגע לסוגיית הצדק, גם הרופאים וגם האחיות מתבססים יותר על גישה שוויונית מאשר על גישה תועלתנית, דבר העולה בקנה אחד עם העקרונות האתיים המרכזיים של מקצועות הבריאות, אשר מדגישים את חשיבותו ומרכזיותו של כל פרט ופרט ולכן מנוגדים לגישה תועלתנית שיכולה להתעלם מצרכיהם של פרטים מסוימים כדי למקסם את רווחתו של הכלל.
בנוגע למחויבות לעשות טוב ולמחויבות לאוטונומיה, המחקרים מראים שרופאים (ובעיקר הרופאים הגברים) נוטים לשים דגש גדול יותר על שיקולים תועלתניים/רציונליים מכווני מטרה, כתוצאה משולבת של הסוציאליזציה המגדרית והמקצועית שלהם. אחיות, לעומתם, נוטות להדגיש יותר את מרכיבי הקשר. כך השיקולים האתיים של הרופאים בפרקטיקה היומיומית מבוססים יותר על שיקול תועלתני של תוצאות (כשמקסום התפקוד האורגני מהווה קריטריון מרכזי לכימות התוצאות) והאחיות יבקשו להביא בחשבון את השפעתן של החלטות קליניות על מערכת הקשרים של המטופלים.
מכאן אנו רואים שבהתמודדות עם דילמות אתיות בפרקטיקה היומיומית (וכמעט אין החלטה טיפולית שאינה מכילה בתוכה שאלות של אתיקה), האינטרסים של המטופלים מחייבים לשבור את המערכת ההיררכית-ממוגדרת המאפיינת עד היום עת מערכת הבריאות, ולהעדיף מסגרת של דיון אופקית יותר, שבה יוכל להיווצר שיח משותף בין הפרספקטיבות השונות של כל אחד מהמקצועות.
|