רשלנות רופא משפחה. מהם גבולות האבחון הסביר?

תביעות רבות בישראל מוגשות בגין רשלנות רפואית כנגד רופאי משפחה. לרוב, רופאי משפחה הם הרופאים הראשונים אשר החולים עומדים בפניהם. אי לכך, מצופה מהם לאבחן את מצוקותיו של החולה ולהפנות אותו, במידת הצורך, לרופאים מומחים ספציפיים. עם זאת, ברור כי רופאי משפחה אינם יכולים להתחקות אחרי כל סממן או הרגשה המוצגים בפניהם. פסיקת בתי המשפט עמדה לא אחת על רוחבה של החובה המוטלת על רופאי משפחה.

השופטת גילאור, במסגרת ת"א (חיפה) 959/00, עמדה על הכישורים הנדרשים מרופא משפחה כאשר מוגשת כנגד האחרון תביעה בגין רשלנות רפואית. גילאור ציינה כי היות שרופא המשפחה הוא רופא כללי, אשר במקרים רבים הפנייה הראשונית של החולה תהיה אליו, מוטל עליו להכיר בתחום רחב של מחלות. למעשה, רופא משפחה הוא הראשון בשרשרת המטפלים ועליו לפעול כלפי המטופל בשיטת האלימינציה.

רופא המשפחה נדרש בשלב הראשון לשלול אבחנות ידועות ושכיחות, ובשלב השני לעמוד על קיומן או העדרן של מחלות נדירות. מדובר אפוא ברף מומחיות השונה מהמומחיות המצופה מרופאים מומחים. במקרים כגון דא, ובשל התרבות תביעות בגין רשלנות רפואית של רופאי משפחה בשנים האחרונות, נוצר מצב של רפואה מתגוננת. דהיינו, רופאי משפחה רבים מפנים חולים לבדיקות שונות, וזאת על מנת לשלול מחלות מסוימות, גם כאשר אין צורך בכך.

בתי המשפט ביקשו לא אחת לאזן במקרים אלה בין האינטרסים השונים העומדים על הפרק. מצד אחד, חולה זכאי לקבל מרופא המשפחה טיפול אמין ומקצועי, אשר יעמוד על מכלול התסמינים המוצגים על ידו ויתחקה אחרי הסיבה למכאוביו. מצד שני, הטלת משימות בלתי הגיוניות על רופא המשפחה, עד כדי הצגתו כמומחה בכל תחום, עלולה לחטוא כלפי ציבור המטופלים ואיננה הגיונית ו/או ברת יישום.

חובת הזהירות המושגית והקונקרטית

בדומה לכל רופא אחר, כאשר מוגשת לבית המשפט תביעת רשלנות רפואית, חלה על רופא המשפחה חובת זהירות מושגית כלפי המטופל העומד לפניו. בחינת חובת הזהירות המושגית נעשית בהתאם למבחן הציפיות. דהיינו, בית המשפט בוחן האם רופא משפחה סביר היה יכול לצפות את התרחשותו של הנזק הנטען. אמצעי הזהירות הרלבנטיים, אשר בהם מצופה מרופא משפחה לנקוט, נבחנים בהתאם לנסיבות המקרה ויכולותיו הסבירות.

הנשיא (בדימוס) אהרון ברק התייחס לכך בקובעו כי מוטלת על רופא חובת זהירות מושגית כלפי מטופל, ותכליתה אחת: לנקוט באמצעים הסבירים הדרושים כדי למנוע סכנה. מבחינה זו, אין נפקא מינה אם המטופל פנה לרופא מיוזמתו והציג בפניו בעיה רפואית, או שהמטופל הופנה לרופא על ידי מאן דהוא ללא עמידה על תסמינים מסוימים. הוכחת רשלנות דורשת גם הוכחה כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. 

לא אחת, רופאי משפחה אשר מוגשת כנגדם תביעת רשלנות רפואית טוענים כי הרפואה הציבורית לא יכולה להתמודד עם הרף הרפואי הנורמטיבי אשר התובעים טוענים לו בתביעתם. טענה זו מולידה למעשה סוגיה נוספת. האם רופא משפחה צריך להפנות חולה לבדיקות מורכבות ויקרות כל אימת שהוא מזהה "שמץ של מחלה". דהיינו, האם עליו לנקוט ב"רפואה מתגוננת" כדי שיוכל לאחר מכן "לרחוץ בניקיון כפיו"?

עמד על כך בית המשפט השלום, בת"א (י-ם) 2004/01 ראובן סימה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות. במקרה זה, התובע טען כי רופא המשפחה התרשל כלפיו בכך שהוא לא הפנה אותו לבדיקת הדמיה אשר היתה יכולה לכאורה לאתר את הגידול שהתפתח בגופו. בית המשפט קבע כי יש לדחות טענה זו בשל נסיבות המקרה ומעמדו של רופא המשפחה ברפואה הציבורית.

"כנגד השיקול של מתן טיפול רחב ומקיף, יש להעמיד את השיקול בדבר עלות הטיפול וההשפעה שלו על כלל האוכלוסיה. רופא המעניק טיפול צריך להעמיד לנגד עיניו את רמת הסיכון אל מול הסיכוי לפגיעה האפשרית כנגד עלות האמצעים שנדרש לנקוט בהם. תיאור המקרה שלפני היה מוביל למצב שבו כל 17,000 מקבלי ההקרנות היו נשלחים פעם אחרי פעם לבדיקות .CT מדובר במסקנה שלא ניתן לקבלה".

בע"א 11035/07, שירותי בריאות כללית נ' שגיב אביטן, השופטת ע' ארבל קבעה כי חובתו של רופא המשפחה כלפי המטופל נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה. דהיינו, יהיו מקרים שבהם מצופה מרופא משפחה לנקוט במהלכים כבר לאחר ביקורו הראשון של החולה, ובמקרים אחרים חובה זו לא תקום כלפיו גם בחלוף מספר מפגשים. בדומה לרופאים אחרים, גם רופא משפחה צריך להסתמך על הידע המקצועי הכללי בנוגע לשכיחות מחלות אפשרויות, וזאת בהתאם לנסיבות המקרה הנדון.

מטבע הדברים, הפנייה הראשונה תהיה לסיבות שכיחות. אין ספק אפוא כי התעלמות מסיבות שכיחות יוצרת חזקת רשלנות. במקרים כגון דא, מצופה מבית המשפט הבוחן את התביעה לעמוד על השאלה, האם האינדיקציות שעמדו בפני רופא המשפחה היו יכולות להעיד על מחלה שאיננה שכיחה. יודגש, רופא משפחה צריך לבחון גם מחלות שכיחות פחות, וזאת תוך שהוא עומד על הישנותן ו/או מסוכנותן. 

בתי המשפט הטילו לא אחת אחריות כבדה ביותר על כתפיהם של רופאי המשפחה. הלכה פסוקה היא כי "דווקא משום שמדובר ברפואת משפחה, אשר איננה רפואה מקצועית ספציפית, מוטלת על רופאי משפחה אחריות כבדה ביותר. עליהם להיות בעלי ניסיון וכישורים להגיע לאבחנה הנכונה ביותר. אבחנה זו מתבססת על ניסיון אמיתי ומקצועי לברור את המוץ מן התבן. אין כל ספק שגילוי מוקדם יכול להציל חיים".

 

(פורסם לראשונה באתר עורכי הדין, lawguide.co.il)