שסעת בעין העדשה

מחלת הנפש סכיזופרניה (שסעת) היוותה לאורך השנים נושא אהוב על אנשי הקולנוע, אך האם ייצוגה של המחלה בקולנוע הוא מהימן, האם חירותו האמנותית של הקולנוען מרחיקה את ייצוגה של הסכיזופרניה ממאפייניה האמיתיים של המחלה, כיצד ומדוע מנסה הקולנוען להביע את תחושת החולה מול הצופה, והאם קיימת תחושה של הזדהות עם הגיבור החולה בעת הצפייה בסרט?

פסיכיאטריה בכלל וסכיזופרניה בפרט היוו לאורך השנים נושא אטרקטיבי לסרטי קולנוע. מבחינה היסטורית, התקופה שבה הקולנוע הפך לבידור פופולרי (נוהגים לציין את נקודת ההתחלה שלה כהקרנת סרטם של האחים לומייר, Lumière Broders, בשנת 1895) כמעט חופפת לתקופה שבה החלה פריחה משמעותית בתחום הפסיכיאטריה (הרצאותו של קרפלין, Lectures on Clinical Psychiatry, ב-1894; פרסומו של זיגמונד פרויד, Project for a Scientific Psychology, ב-1895 ו-The Interpretation of Dreams ב-1900)16. את הופעתה הראשונה של הפסיכיאטריה בקולנוע בשפה האנגלית מייחסים לסרט Dr. Dippy’s Sanitorium משנת 171906, ומאוחר יותר, בשנת 1924, ניסה המפיק סמואל גולדווין לשכנע את זיגמונד פרויד, ללא הצלחה, לחבור אליו לשם יצירת סרט מסחרי העוסק בפסיכואנליזה18.

בין הסרטים המשמעותיים אשר עוסקים בסכיזופרניה ניתן למנות את: The Cabinet of Dr. Caligari (1919), Bewitched (1945), Possessed (1947), The Snake Pit (1948), Through a Glass Darkly (1961), Persona (1966), Family Life (1971), I Never Promised You a Rose Garden (1977), Birdy (1984), An Angel at My Table (1990), The Fisher King (1991),
Benny and Joon (1993) ויש כמובן עוד רבים אך קצרה היריעה מלפרט.

אחת הסיבות האפשריות לפופולריות של סרטים בנושא סכיזופרניה היא שהם מציגים לקהלים מסוגים שונים את תופעת הסכיזופרניה אשר יחסית אינה מוכרת. למרות שאנשים רבים חוו סימפטומים רגשיים כדוגמת דיכאון או חרדה, הפרעות בתפישה ובמחשבה כמו בסכיזופרניה יכולות להיות קשות יותר להבנה עבור האדם הממוצע19.

במאמרו העוסק בלימוד והבנת הסכיזופרניה דרך סרטי קולנוע מסביר זאת המחבר, ד"ר רוזנסטוק, כך: "... סרטים מסחריים, אשר ערוכים באופן דרמטי - לעתים קרובות בליווי אפקטים אודיו-ויזואליים מיוחדים ומוגברים - עשויים לספק מעין 'חלון' וירטואלי יותר מקיף, תמציתי וזכיר לעולמה של הפסיכוזה, אשר לרוב מהווה חוויה רגשית שאנשים לא היו חווים בצורה אחרת".

בנוסף, סרטים העוסקים בנושא הסכיזופרניה משלבים בדרך כלל נושאים נוספים המושכים קהל, כמו השילוב של מחלת הנפש עם גאונות או עם אלימות. פסיכיאטר בריטי בשם סיימון וסלי (Simon Wessley) טען בעקבות הסרט "ניצוצות" כי "סרטים המשלבים גאונות, שואה, משפחות לא מתפקדות, מוזיקה, תחרות ומחלת נפש חייבים להצליח"20.

הכניסה לעולם הלא מוכר והמעט מפחיד של הסכיזופרניה, אשר מועברת לקהל הצופים בצורה חווייתית, יוצרת אם כך הצצה ולעתים אף הזדהות עם השונה ועשויה להיות מושכת ואי לכך "מוכרת כרטיסים".

מקרי מבחן: נפלאות התבונה (2001), ניצוצות (1996)

הסרט "נפלאות התבונה" (a Beautiful Mind) בבימויו של רון הווארד (Ron Howard), אשר יצא לאקרנים בשנת 212001, מספר על חייו של המתמטיקאי זוכה פרס נובל ג'ון נאש, אשר היה חולה סכיזופרניה. הסרט מבוסס על ספר באותו שם ותיאור המחלה בו שונה מעט מהתיאור בספר (שנאמן יותר למציאות), אולם עבודה זו תתייחס לסרט בלבד.

הסרט חוקר בדרמטיות את התפתחותה של סכיזופרניה והשפעתה על החולה, משפחתו וסביבתו, והוא אף מציג היטב כיצד דחק (במקרה של נאש, דחק התבטא פעמים רבות כדחייה) עלול להחריף סכיזופרניה22.

נאש, מתמטיקאי מבריק, מתחיל להאמין כי סוכנות ממשלתית אפלה פנתה אליו על מנת שיסייע לה בפענוח צופן מסובך. ככל שמחלתו מתקדמת, הוא נהיה מפוחד וזהיר יותר. הוא מתקשה לתפקד כראוי בעבודה ומפחיד את אשתו. שותפו לחדר בקולג' מתגלה כהזיה מורכבת, ומסתבר כי אספקטים אחרים מחייו בנויים על מחשבות שווא של רדיפה, גדלות ויחס. מצבו משתפר במידה לאחר שהוא מאושפז ומטופל בתרדמת אינסולין ("Insulin Coma Therapy", ראו פירוט בהמשך) ובטיפולים נוספים. על אף שהוא ממשיך גם מאוחר יותר לסבול במידת מה מסימפטומים שליליים, הוא מצליח במאבקו להתקבל לקהילה האקדמית, והסרט מסתיים בנימה של ניצחון, כאשר נאש זוכה בפרס נובל.

חלקים רבים בסרט המציגים את הפן הקליני, בעיקר בכל הנוגע לחייו של המטופל ומשפחתו עם מחלת הסכיזופרניה, נדמים כנכונים23. הפקת הסרט לא הזניחה כלל את הפן הפסיכיאטרי המקצועי של הסרט ובין היתר שכרה את מקס פינק (Max Fink), פרופסור לפסיכיאטריה, על מנת שישמש כיועץ מקצועי עבור הפקת הסרט24. על אף היותו הוליוודי במונחים של הפקה, כוכבות והפצה, הסרט נמנע מהצגת קלישאות ומסיום לא ריאליסטי, כפי שפעמים רבות חוטאים סרטים אחרים העוסקים בנושא הסכיזופרניה.

מאידך, ל"נפלאות התבונה" יש גם נקודות חולשה: חולים רבים אשר צפו בסרט טענו כי חלקים רבים בסיפור נדמים לא מציאותיים ובעיקר ההגעה להישגים גבוהים למרות המחלה, התמיכה ללא גבולות מצד המשפחה וההצלחה הגדולה (יחסית) בהשתלבות החולה חזרה בחברה25. רופאים תהו באשר לטבעם של הסימפטומים המוצגים סרט, שכן הזיות של ראייה ושל שמיעה המופיעות כבעלות צורה ממשית, אינטראקטיבית ובעלות יחס, אינן נפוצות26.

על אף שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, הודה הבמאי כי לצורך יצירת דרמטיות השתמש בחירותו האמנותית, מה שעלול להעלות בצופה ספקות באשר למה מהמוצג בסרט עליו להאמין. כך לדוגמה, תיאור הטיפול באמצעות "Insulin Coma Therapy" אינו מדויק היסטורית27 וכך גם מצבו המשפחתי של נאש: במציאות אשתו התגרשה ממנו. וכך, למרות שהסרט ביקש לתת תקווה ולהקטין את הסטיגמה המוטלת על חולי סכיזופרניה, אנשים רבים, ובעיקר חולי סכיזופרניה, הביעו דאגה כי הסרט עשוי להוביל דווקא לכיוון ההפוך ולגרום למשפחותיהם ציפייה מוגזמת, לפיה יקיריהם החולים מסוגלים לזכות בפרס נובל.

הסרט "ניצוצות" (Shine) בבימויו של סקוט היקס (Scott Hicks), אשר יצא לאקרנים בשנת 281996, מספר על חייו של הפסנתרן האוסטרלי המחונן דייויד הלפגוט, אשר היה אף הוא חולה סכיזופרניה. גם סרט זה מבוסס לכאורה על סיפור אמיתי, אם כי במקרה זה הדעות חלוקות אף יותר באשר למידת האמינות של הסרט אל מול הסיפור האמיתי, ואחותו של הלפגוט אף כתבה ספר המכחיש חלקים מהותיים ביותר בנראטיב של הסרט29.

תמונה מתוך הסרט "ניצוצות" (2001), דמותו של דייויד הלפגוט בצעירותו

הסרט "ניצוצות" מדגיש שני פנים מהותיים במחלתו של הגיבור: הפן הראשון הוא התפרצות והחמרה של המחלה בעקבות דחק הנובע מחינוך נוקשה וקיצוני, אולי אף מתעלל, של אביו ניצול השואה של הגיבור, אשר מנתק אותו מחברת בני גילו ומכריח אותו להתאמן בנגינה בפסנתר שוב ושוב עד שאצבעותיו זבות דם. הפן השני הוא ההחלמה. תהליך ההחלמה בסרט מוצג כאפשרי בזכות היכרותו של הגיבור עם רעייתו השנייה.

בסרט מוצג הטיפול שניתן להלפגוט, טיפול בהלם חשמל, בגישה יחסית נייטרלית לעומת סרטים אחרים המציגים טיפול זה באור שלילי ביותר30. עם זאת, ניתן לראות באחת הסצינות סימן לחששו של הלפגוט מהטיפול: בסצינה לבוש הגיבור בחליפה מיוחדת לצורך הטיפול בהלם חשמלי ונשמע צלצול טלפון. אביו של הלפגוט מרים את הטלפון ומנתק לאחר שהלפגוט מזדהה. המשמעות החבויה היא כי הלפגוט קיווה כי אביו יציל אותו מהטיפול בהלם חשמלי, אך ללא הועיל31.

שני הסרטים, אם כן, עוסקים בחולי סכיזופרניה אשר הם גאונים בתחומם. מסיבה זו נמתחה עליהם ביקורת מצד גורמים מקצועיים בתחום בריאות הנפש, מחשש שמא חולים הצופים בסרטים עשויים להזדהות עם הדמות ולחוש כי הגאונות היא חלק מהמחלה ולפיכך התרופות עשויות לפגוע בגאונות בעת שהן מחלישות את הסימפטומים של המחלה32.

שני הסרטים זכו להצלחה קופתית מרשימה יחסית למידת ההשקעה בכל אחד מהם (שבמקרה של "נפלאות התבונה", כמובן, גדול בהרבה מזה של "ניצוצות") וכן להערכת המבקרים. "נפלאות התבונה" זכה בארבעה פרסי אוסקר וכן ב-27 פרסים אחרים והיה מועמד לעוד 48 פרסים. "ניצוצות", אשר חשוב להזכיר שאינו סרט אמריקאי, זכה בפרס אוסקר אחד וב-38 פרסים אחרים והיה מועמד לעוד 34 פרסים.

הצגת הטיפול וההחלמה: מהו סוף טוב?

לסכיזופרניה מצבים של הפוגות והחמרות והחולים מסוגלים, בחלק מהמקרים, לבנות לעצמם חיים חברתיים, אולם החלמה מלאה לאורך זמן איננה קיימת. לפיכך, גם בסרטים המייצגים נאמנה את המציאות, המשמעות של "סוף טוב" איננה החלמה מלאה אלא מידה של השתלבות בחברה. כך לדוגמה, מיוצגת הקבלה האידיאלית חזרה לחברה במקרה של ג'ון נאש ב"נפלאות התבונה" בטקס קבלת פרס נובל, אם כי ההחלמה היחסית מאוזכרת באמצעות הדמויות המופיעות בהזיותיו של נאש. כך גם מוצגת ההחלמה היחסית של דייויד הלפגוט ב"ניצוצות" באמצעות חזרתו לחברה וחייו המשותפים עם אשתו השנייה.

הצגת התהליך הטיפולי, לעומת זאת, לוקה לעתים בחסר. כך לדוגמה, בסרט "נפלאות התבונה" מתואר הטיפול באמצעות תרדמת אינסולין ("Insulin Coma Therapy") בצורה שאינה מדויקת היסטורית33. בנוסף, אחת הטענות34 כלפי הסרט נוגעת לסצינה מרכזית שבה הגיבור משוחח עם אשתו, הדוחקת בו לשוב לטיפול. נאש, אשר זוכר את החוויה האיומה של הטיפול באמצעות שוק-אינסולין, מסרב לחזור לטיפול מסוג זה ואף מסרב לשוב לטיפול תרופתי אשר גורם לו תופעות לוואי (טשטוש המחשבה והעדר חשק מיני). הוא טוען כי ביכולתו להתגבר על הסכיזופרניה בכוחות עצמו ואשתו תומכת בהחלטתו. סצינה זו יכולה לגרום לצופה לחשוב כי הרבה כוח רצון ומשפחה תומכת מספיקים על מנת להתגבר על מחלת הסכיזופרניה, בעוד שכמובן במציאות, ברוב המקרים אין די בכך.

סימפטומים נדירים מצטלמים טוב יותר

כפי שכבר צוין בפרקים הקודמים, הזיות של ראייה אינן נפוצות כמו הזיות של שמיעה, דבר שאולי ניתן היה להסיק בהתחשב בחיבתם של במאים וכותבים לסימפטום זה.

בסרט "נפלאות התבונה" מוצג הגיבור ג'ון נאש כמי שסובל מהלוצינציות ראייה. הדמויות שהוא רואה במסגרת הזיות אלו מוצגות לנו עם התפתחות העלילה: בתחילה שותפו לחדר, צ'ארלס, לאחר מכן אחייניתו של צ'רלס, מרסי, ולבסוף כמובן דמותו של מפעילו בסוכנות הביון, פרצ'ר. כל זאת, למרות שבמציאות נאש כלל לא סבל מהזיות של ראייה אלא מהזיות של שמיעה35.

ניתן כמובן להסביר את משיכתם של קולנוענים להצגת הזיות של ראייה באופיו של המדיום. קולנוע, מעצם טבעו, מתאים יותר להעברת תחושות, רגשות ואף הפרעות באופן ויזואלי מאשר באמצעות שמע. כך, על אף שמדובר בסימפטום נדיר יותר, ולעתים למרות שהסיפור הקולנועי מתבסס על מקרה אמיתי כמו ב"נפלאות התבונה", טבעי יותר להציג את המחלה ולהעביר את תחושותיה באמצעות הדגשת הסימפטומים החזותיים על פני הסימפטומים השמיעתיים.

הנצחת תפישות שגויות

כפי שכבר תואר, לסרטים יש את הכוח לתאר בצורה בהירה את מהלך המחלה והסימפטומים של סכיזופרניה. עם זאת, לעתים קרובות לוקים סרטים בחוסר דיוק ובכך מנציחים תפישות שגויות הקיימות בציבור באשר למחלות נפש בכלל ולסכיזופרניה בפרט.

איור 7: כרזת הסרט "אני, עצמי ואיירין" (2000) המדגישה כי מדובר בהפרעת זהות מנותקת

אחת השגיאות הנפוצות ביותר היא הבלבול בין התופעה המכונה "פיצול אישיות" או "הפרעת זהות מנותקת" (Split Personality או Multiple personality Disorder) לבין סכיזופרניה. בלבול שכזה ניתן לראות לדוגמה בסרטם של האחים פארלי מ-2000, "אני, עצמי ואיירין" (Me, Myself and Irene).

בקומדיה זו מתואר הגיבור, המגולם על ידי השחקן ג'ים קארי (Jim Carrrey), כאדם הנהיה "Schizo" (כינוי לסכיזופרן) בעקבות נטישתה של אשתו, בעוד התסמינים המתוארים בסרט מתאימים דווקא למצב של הפרעת זהות מנותקת36. מסיבה זו זכתה הקומדיה, שאף מציגה את ההפרעה בצורה ליצנית ואולי אף נלעגת, לביקורות רבות, ובין היתר נאמר עליה כי היא "נעדרת דיוק, רגישות ועדינות כמעט באופן מוחלט"37. כמו כן נשמעה הטענה כלפי הסרט כי הוא מציג סכיזופרנים כאלימים, בעוד שבמרבית המקרים אין הדבר כך38.

בנוסף, מתוך הצורך של היוצרים בחופש אמנותי ולעתים גם מהעדר ייעוץ מקצועי מספק, נעשות לפעמים בסרטים שגיאות (כדוגמת ההצגה הלא מדויקת של תרפיה בהלם אינסולין). אלו עלולות לחלחל לתודעת הציבור, אשר לעתים תופש את המוצג בקולנוע כאמת ובעיקר אם הסיפור עליו מבוסס הסרט הוא סיפור אמיתי.

הבעת התסמינים באמצעים קולנועיים

על מנת להעביר בצורה ברורה את אופי המחלה משתמשים קולנוענים בשיטות שונות: אפקטים חזותיים, אפקטים שמיעתיים, טקסט ומשחק. פרק זה לא מתייחס לכל סוגי התסמינים האפשריים בסכיזופרניה אלא לכאלה אשר תופסים מקום מרכזי בסרטים השונים שנבחנו בעבודה זו:

הלוצינציות ראייה - הזיות של ראייה הן אולי התסמין ה"מתאים" ביותר להצגה בקולנוע, בשל אופיו הויזואלי של המדיום, ועל כן כנראה הן תופסות מקום מכובד יותר בייצוגה הקולנועי של הסכיזופרניה מאשר בקרב החולים במחלה עצמה.

בסרט "נפלאות התבונה", הבמאי רון הווארד בחר להציג בפני הצופים את הזיותיו של נאש מבלי להבהיר כי אכן מדובר בהזיות. גישה זו מאפשרת לצופה להזדהות עם החולה, שכן הגבול בין מציאות להזיה מיטשטש והצופה אינו יודע להבחין אילו מהדמויות אמיתיות ואילו, כדוגמת צ'ארלס, שותפו לחדר של נאש, הן פרי מוחו של הגיבור. גישה זו זכתה לעתים לביקורת, משום שהיא משטה בצופה, לעתים באופן מוגזם (באחת הסצינות דמותו של צ'רלס מכה את נאש)39.

לאחר שהצופה "מגלה" כי דמויות אלו היו פרי מוחו של נאש בלבד, הן מסמלות למעשה התפרצות מחודשת של המחלה. כך לדוגמה, בסצינה מותחת במיוחד, משאירה אליסיה (אשתו של נאש) את בנם התינוק באמבטיה עם ברז זורם מתוך מחשבה כי בעלה משגיח עליו. אז מסתבר לצופה כי נאש עוד סובל מהזיות, כאשר הוא משאיר את בנו התינוק ב"השגחת" שותפו לחדר בקולג', שהוא כאמור הזיה בלבד. הטרגדיה נמנעת רק בזכות אשתו של נאש, שמגלה כי מצבו הידרדר וממהרת להציל את התינוק.

הלוצינציות שמיעה - הזיות של שמיעה הן, כפי שכבר פורט לעיל, הסוג הנפוץ יותר של הזיות. אף על פי שהקולנוע מטבעו הוא מדיום ויזואלי, קולנוענים מצאו דרכים יעילות להעביר לצופה את תחושת ההזיה השמיעתית.

כך לדוגמה, בסרט "Clean, Shaven" מאת ובבימויו של לודג' ה. קריגן (Lodge H. Kerrigan) אשר יצא לאקרנים בשנת 1995, נעשה שימוש עוצמתי ביותר באפקטים קוליים על מנת לתאר סימפטומים של סכיזופרניה. קהל הצופים נאלץ להאזין באי נוחות לעיוותים קוליים מתמשכים ולרעש רקע של רדיו המדמים הזיות (הלוצינציות) של שמיעה40.

אפקטים קוליים יוצרים, אם כן, פחות הזדהות עם החולה מאשר אפקטים ויזואליים, שכן באפקטים ויזואליים נוצרת תחושה של חוויה משותפת - גם הצופה וגם החולה רואים את הדמות שבהזיה. אפקט קולי, לעומת זאת, עלול להיות מטריד עבור הצופה שכן הוא איננו מסוגל לראות את מקור הקול.

אובדן קשר עם המציאות - אובדן קשר עם המציאות מיוצג לרוב באמצעות אינטראקציה של הדמות החולה עם דמויות אחרות, דרך מונולוג או דיאלוג. כך לדוגמה בסרט "ניצוצות" (Shine), השחקן ג'פרי ראש, המגלם את הגיבור דייויד הלפגוט, מדגים בטקסטים מצב של מחשבה לא סדורה ודיבור לא מאורגן (הטקסט המובא כאן אינו מתורגם על מנת שלא לפגוע במקצב ובחריזה):
"I remember Margaret. She called me a pig. All very complicated; Complicato in Israel, a battleground. A war zone, a war. What a bore it's a war… War"41.


מחשבות שווא של רדיפה - בהעדר אפשרות ויזואלית אמיתית לתאר את מחשבותיו של הגיבור (בניגוד להזיות, אשר ניתן להציגן באמצעים אודיו-ויזואליים כפי שפורט לעיל), מחשבות שווא מתוארות בקולנוע באמצעות הפועל היוצא שלהן - מעשים.

כך לדוגמה, בסרט "Clean, Shaven" (1995) שהוזכר לעיל, קהל הצופים נאלץ לצפות באי נוחות בסצינה המתארת את הגיבור, פיטר וינטר (Peter Winter), מנסה לשלוף מקרקפתו ומתחת לציפורניו את מה שהוא מדמיין כמשדרים זעירים שהושתלו תחתיהן42. גם בסרט "נפלאות התבונה", הגיבור נאש מנסה לחמוק ממה שהוא מדמיין כמעקב של אנשי הביון אחריו וניסיון לפגוע בו.

מחשבות שווא של ייחוס - מחשבות שווא של ייחוס הן, כאמור, רעיון (שאינו מעוגן במציאות) לפיו לאירוע סביבתי נייטרלי כלשהו יש משמעות אישית המכוונת במיוחד אל החולה. כך לדוגמה, בסרט "נפלאות התבונה" מחפש הגיבור ג'ון נאש צפנים המסתתרים בכתבים יומיומיים כדוגמת עיתונים, מגזינים וכדומה. פרופסור לנוירו-פסיכיאטריה, אשר בחן את הסרט וכתב על התהליך הפסיכו-פתולוגי שמאחורי מחשבות השווא של נאש, הסביר: "עבור אדם המסוגל לנסח נוסחה מתמטית על מנת לתאר התנהגות הנראית לכאורה אקראית, ואשר מסוגל לצמצם אינטראקציה אנושית לכדי חוקי משחק, היה זה אך צעד קטן לראות דפוס בשטף האקראי של עיתונים ומגזינים - הודעות מוסתרות ממרגלים סובייטים, אזהרות ממלחמת גוג ומגוג"43.

דוגמה נוספת למחשבות שווא של ייחוס ואולי מובהקת יותר, ניתן למצוא בסרטו של הבמאי מייקל רימר (Michael Rymer) משנת 1995, "Angel Baby". בסצינה המדוברת הגיבורה קייט צופה בטלוויזיה בתכנית "גלגל המזל", באישה בשם אסטרל, ואומרת בקול: "אסטרל שולחת לי מסרים שאף אחד אחר לא מסוגל להבין"44.

מעבר לאפקטים אודיו-ויזואליים שונים ולטקסטים המושמים בפיהן של הדמויות, יש מקום חשוב ביותר גם למשחק. פרשנותו של השחקן את מצבה ורגשותיה של הדמות, כמו גם היכרותו עם מחלת הסכיזופרניה וכיצד היא מתבטאת, יכולה להיות חשובה ולעתים אף מכרעת בסרט העוסק בסכיזופרניה. כך לדוגמה בסרט "נפלאות התבונה", השחקן ראסל קרואו (Russell Crowe), אשר מגלם את הגיבור ג'ון נאש, מעביר באמצעות משחק כבר מתחילת הסרט ניואנסים המאפיינים לעתים חולי סכיזופרניה במציאות: מבט מרוחק, לחיצות יד משונה, רגישות לדחייה, מראה מרושל, הצצות חשדניות וכן הלאה45.

לסיכום, בעבודה זו ביקשתי לבחון מהי סכיזופרניה וכיצד היא מיוצגת בקולנוע. לצורך כך גיליתי כי עלי ללמוד לעומק אודות המחלה. מצאתי כי מעטים הסרטים אשר מציגים טעויות משמעותיות (אם כי גם כאלו יש, כפי שפורט אודות תפישות שגויות). מרבית הסרטים שבחנתי מדייקים בהצגת ובייצוג המחלה, למעט שגיאות קלות, לרוב בהקשר להצגת הטיפול. מאחר שהצגת המחלה ככלל היא לרוב מדויקת, ניתן לראות כי הסרטים השונים שמים דגש שונים על אספקטים שונים של המחלה. חלקם, כדוגמת "נפלאות התבונה", מבקש ליצור הזדהות של הצופה עם חוסר היכולת של החולה להבחין בין המציאות לבין פרי מוחו. אחדים, כמו "Clean, Shaven", מדגישים את הפן ההתנהגותי של החולה, ואחרים, כמו "ניצוצות", מדגישים את תהליך ההחלמה ואת הפן החברתי.

לעתים היוצרים, במטרה להגדיל את תחושת ההזדהות של הצופה עם הגיבור, מסתירים מידע חלקי מהצופה (הצופה הוא לכאורה "יודע כל", אך לא באמת). גישה זו זכתה לביקורות בהקשר של הסרט "נפלאות התבונה", אולם לתפישתי מדובר באמצעי קולנועי מצוין להעברת תחושותיו של הגיבור, כמו לצופה, שאין לו בשלב זה של מחלתו יכולת להבחין בין הזיה למציאות.

הצגת המחלה בקולנוע היא כזו אשר משתדלת שלא לחטוא לאמת, אולם לעתים עושה זאת בשם חופש אמנותי או בשם הרצון ליצור "סוף טוב", במצב שבו אין באמת אף פעם סוף טוב. אך חשוב מכך, הצגת המחלה במרבית המקרים, או לפחות בסרטי מתח או דרמה, היא כזו שעשויה לצמצם את הסטיגמות הנלוות למחלת הנפש. ובנימה אישית יותר, אני מקווה שהיא אכן עושה זאת.

(מאמר זה הינו עיבוד של עבודת סמינר שהוגשה במסגרת הקורס "המח והחושים", בהנחיית ד"ר ורד אביב. המאמר פורסם לראשונה בגיליון מס' 9 של "הפרוטוקולים", כתב העת המקוון של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל:http://bezalel.secured.co.il)