פיגור שכלי, או Intellectual disability - המונח המקובל כיום בספרות המקצועית, מופיע בשיעור של 1.5-0.5 אחוזים מכלל האוכלוסיה במדינות המפותחות. בישראל מוכרים כ- 25 אלף אנשים עם פיגור שכלי (כ -0.4 אחוזים מכלל האוכלוסיה), אך סביר שמספרם גבוה יותר ומסיבות שונות לא אובחנו ולא זכו להכרה הראויה. רוב האנשים עם פיגור שכלי בישראל חיים בקהילה, כ- 8,000 חיים במסגרות שונות.
בעבר, אבחון של פיגור שכלי התבסס בעיקר על הציון שהתקבל במבחני ה -IQ , כאשר מציון 70 ומטה, ככל שהערך נמוך יותר, הפיגור קשה יותר. במהלך השנים חל שינוי בהתייחסות החברתית, החוקית והמקצועית לאוכלוסיה זו, בציפייה לשילוב מרבי של מפגרים בקהילה וניהול אורח חיים עצמאי ככל שניתן. לכן, האבחון כיום עדיין מייחס חשיבות לציון ה-IQ אך גם חשיבות גוברת ליכולת התפקודית במסגרות השונות ובקהילה. זו הגישה הן ב-DSM-IV והן ב-ICD-10 ,שמתבטאת בהתייחסות למיומנויות בין-אישיות, שימוש במשאבים חברתיים, כישורי למידה, יכולת לעבוד, למגורים עצמאיים, דאגה לבטיחות וניהול זמן פנוי.
באנשים עם פיגור שכלי, על רקע הפגיעה המוחית הראשונית, קיים קושי בוויסות דחפים ויכולת תקשורתית פגועה. חלקם מפתח דפוסי התנהגות אופייניים בהתמודדות עם מצוקה שמתבטאת בתוקפנות כלפי אנשים ורכוש, פגיעה עצמית (self injurious behavior - SIB), חיפוש תשומת לב, התנהגות סטריאוטיפית - מעשים חוזרים על עצמם שוב ושוב ללא תכלית ומטרה כמו קפיצות, חיכוך, מחיאות כפיים, נגיעות; התנהגות מינית לא תואמת, גרימת רעש רב והפרעות אכילה, שיתבטאו בשינויים בתיאבון, בדחף למוצרי מזון מסוימים כמו קפה ופחמימות ואכילה של מוצרים שאינם מזון. כן יופיעו הפרעות בשינה. התנהגויות אלו יכולות להופיע בצורה המשכית או התקפית.
הסיבות למצוקה הן רבות ומגוונות ונובעות במידה רבה מהקושי להבין את ההתרחשויות סביב ולהסתגל לשינויים. לכן, קיימת רגישות ניכרת לשינויים בסביבה ובגוף (בעיות גופניות, החל מגרד וכאבי ראש, יהוו אף הן מקור למצוקה); לשינויים בקרב האנשים הקרובים - משפחה, חברים, מטפלים; לשינויי מזג האוויר ולשינויים פיזיים שונים.
הפרעות פסיכיאטריות וההתמודדות עם אבחנה כפולה
ההפרעות פסיכיאטריות שונות הן מהגורמים השכיחים למצוקה ולהפרעות התנהגות באוכלוסיה זו. במשך שנים רבות ראו בכל ביטויי המצוקה והפרעות ההתנהגות של אנשים עם פיגור שכלי כחלק מהפיגור עצמו, ללא ניסיון ויכולת להבחין בהפרעות נוספות, נלוות לפיגור השכלי, מצב שמוכר כ-Diagnostic overshadowing.
החל משנות ה -70 פורסמו מחקרים רבים שמוכיחים כי בקרב אנשים עם פיגור שכלי מופיעות כל ההפרעות הפסיכיאטריות המוכרות. שיעור ההפרעות המאובחנות נע בטווח רחב מעשרה אחוזים עד 60 אחוז. ניתן להסיק שהשכיחות היא גבוהה יותר מאשר באוכלוסיה הכללית. כלומר, אוכלוסיה זו נמצאת בסיכון גבוה לפתח הפרעות נפשיות. כן נמצא שככל שחומרת הפיגור עולה, הסיכון להפרעה פסיכיאטרית נלוות עולה.
ההתמודדות עם אבחנה כפולה, dual diagnosis, פיגור שכלי והפרעות פסיכיאטריות, היא מרכיב מרכזי בטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כאמור, הפרעות אלו יכולות להתבטא כהפרעות התנהגות לא ספציפיות שאופייניות לאנשים עם פיגור, אך בהחלט גם בסימפטומים האופייניים לכל הפרעה בנפרד.
ב- 75 אחוז מכלל הסובלים מאוטיזם יש גם פיגור שכלי בדרגות שונות. ב- 20אחוז מהאנשים עם פיגור יש דרגות שונות של אוטיזם. מכאן האבחנה הכפולה של פיגור ואוטיזם היא שכיחה וקיים קושי רב להבחין ביניהם. רוב האנשים עם פיגור הם בעלי מיומנויות בין-אישיות סבירות, רצון ויכולת לקשר וכישורי שפה. בכך ניתן להיעזר באבחנה בין הפרעות אלו, מאחר שאנשים עם אוטיזם לוקים בתקשורת החברתית וכישורי השפה שלהם פגועים. כאמור, קיימת אבחנה כפולה בשיעור גבוה וחפיפה רבה בביטויים ההתנהגותיים. לכן, ניתן לראות בנאמר על ההתמודדות עם פיגור שכלי כרלבנטי גם לאוטיזם.
הפרעות קשב וריכוז
הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה פסיכיאטרית נוספת המופיעה בשיעור גבוה מאוד באוכלוסיה זו. מחקרים שנעשו בקרב ילדים ובני נוער עם פיגור מצאו שיעור של 35 אחוז הפרעות קשב וריכוז. עדיין אין עבודות מקבילות בקרב המבוגרים, אך באוכלוסיה הכללית ניתן להסיק ששיעור גבוה בילדות יתבטא בשיעור גבוה גם בבגרות. האבחנה היא קשה ולעתים תכופות לא ניתן להשתמש בשיטות המקובלות לצורך אבחון. בעזרת מודעות גבוהה והשוואת הנבדקים לרמת הגיל והתפקוד הרלבנטי, ניתן לזהות קשיי קשב וריכוז חריגים. חלק מהחולים מגיב היטב לטיפול בתכשירים סימפטומטיים.
הפרעות במצב הרוח
רבים מהאנשים עם פיגור שכלי מודעים למצבם, למגבלות התפקודיות, לקשיים בהשתלבות בקהילה ולדימוי הנמוך שלהם. הם חשופים להתייחסות פוגעת, מעליבה ואף תוקפנית. מצב מתמשך זה מעלה את שיעור התגובה הדכאונית וככלל השכיחות של דיכאון היא גבוהה ונאמדת ב-40 אחוז. הסימפטומים האופייניים לדיכאון קיימים גם באוכלוסיה זו אך שיעור הדיכאון האטיפי גבוה במיוחד. הסתגרות, חוסר עניין בסביבה, תפקוד ירוד, הפרעות בתיאבון ובשינה הם ביטויים התנהגותיים שכיחים באנשים אלה ולכן ניתן בקלות לפספס סימפטומים מובהקים של דיכאון. לכן, למרות שבמחקרים מזהים שיעור גבוה של דיכאון, בפועל רובם אינם מאובחנים ולא זוכים לטיפול הראוי. היכרות ממושכת עם אנשים אלה, בעיקר על ידי המערכת התומכת, היכולת לזהות שינויים לאורך ציר הזמן ומודעות גבוהה יכולות להעלות את החשד להתפתחות מצב דכאוני. בבדיקה מקיפה ותוך הצגת שאלות ישירות ניתן אף לקבל מידע על מצב רוחם, מחשבות עם תכנים דכאוניים ואף אובדנות.
הפרעה דו קוטבית
הפרעה דו קוטבית אף היא שכיחה יותר מאשר באוכלוסיה ומופיעה בשיעור של שני אחוזים. גם באנשים אלה הפרעות בשינה, פעילות יתר, התנהגות חסרת שיפוט בהיבט החברתי והמיני, אפקט מרומם, מחשבות גדלות, סף גירוי נמוך ותוקפנות ייתכנו כביטויים למצב מאני.
סכיזופרניה
כבר בשנת 1919 Kraepelin זיהה ותיעד אנשים עם פיגור שכלי הסובלים מסכיזופרניה. הוא ייחס חשיבות רבה לממצא זה וראה בו אפשרות ללמוד על תהליך התפתחות הסכיזופרניה. הוא כינה שילוב זה בשם Pfropfschizophrenia. העבודות האפידמיולוגיות שנעשות כיום מזהות כשני אחוזים מאנשים עם פיגור שכלי כסובלים מסכיזופרניה. קיים קושי רב ולעתים לא ניתן להבחין בין ביטויי הפיגור לסימנים השליליים של הסכיזופרניה, אך הזיות השמיעה והראייה, הפרעות בולטות במהלך החשיבה ומחשבות שווא שונות, הן שכיחות.
כלי עזר מרכזי באבחון מצב פסיכוטי הוא ההסתכלות, בהבנה שלא כל התנהגות חריגה היא ביטוי לפיגור והתנהגות שבמטופלים אחרים אנו מזהים כהתנהגות הלוצינטורית, אבחנה זו יכולה להתאים גם באנשים אלה באותה מידה. המשך הבירור על ידי אנמנזה מפורטת יכול לאשש קיומן של מחשבות שווא שונות.
הפרעות חרדה
הפרעות החרדה השונות הן שכיחות והבולטת ביניהן היא הכפייתיות. כחלק מההתמודדות של אנשים עם פיגור עם מציאות לא מובנת, מאיימת ולא צפויה, הם מנסים לשמר אחידות וקביעות, נמנעים משינויים ומטפחים דפוסי התנהגות קבועים וטקסים. התנהגות אופיינית היא חזרה על תנועות שונות. התנהגות זו מהווה רקע להתפתחות הפרעה כפייתית שמתבטאת אף באמביוולנטיות רבה, שאלות חוזרות ונשנות, חזרה על מילים ומשפטים, הקפדה קיצונית על סדר וניקיון, ותוקפנות כאשר לא ניתן לקיים טקסים אלה.
הפרעות אלו מגיבות לטיפול תרופתי מקובל אך גם לטיפול התנהגותי המותאם ליכולות הקוגניטיביות.
מגבלותיהם השכליות, תמימותם ודפוסי ההתנהגות שלעתים תכופות לא מובנים על ידי החברה, חושפים אותם לתוקפנות חוזרת, מילולית, פיזית ומינית. על רקע זה רבים מפתחים תסמונת בתר חבלתית, אחת מההפרעות הפחות מאובחנות למרות שכיחותה הרבה. לרבים מהם חלומות הקשורים לאירועים שחוו, מחשבות חודרניות והתנהגות הימנעותית מובהקת. ברבים מהמקרים, גם כאשר עולה החשד ונעשה בירור מקיף עם הנבדקים, הם ישללו את הסימפטומים מחשש שייפגעו שוב, מה שמקשה על האבחנה ומחייב מידה רבה של סבלנות ובניית אמון עם המטופלים עד לקבלת מידע מפורט יותר.
הפרעות הסתגלות
הסתגלות למצבים משתנים היא אחד האתגרים היומיומיים והקשים העומדים בפני אדם עם פיגור שכלי. הם נאחזים בשגרה ובמוכר ככלים ראשוניים במעלה בהתמודדות עם עולם מורכב מדי, מתוחכם, לא מובן ולא צפוי מבחינתם. לכן, כל שינוי שחל סביבם מהווה מקור למצוקה וסבל. הם יכולים לפתח ביטויי הסתגלות על כל מאפייניהם המוכרים כתגובה לגירויים ושינויים שרוב האנשים כלל לא יתייחסו אליהם כקושי, כגון שינויי מזג אוויר או היעדרות זמנית של דמות מוכרת. הם בוודאי יגיבו למצבי דחק קשים יותר ובשיעור גבוה מהמקובל באוכלוסיה.
מאחר שמדובר בתגובה שכיחה מאוד, יש לחפש ביטויים לכך כדרך שגרה, כאשר ניכר שהם חשופים לשינויים ולמצבי דחק אופייניים. אחד ממצבי הדחק הללו הוא מעבר למקום מגורים ומסגרת חדשה. במצב כזה ניתן לצפות לשינויים התנהגותיים אופייניים שעשויים להימשך תקופה ממושכת. ההתערבות הטיפולית הרצויה היא הבנה והכלה ככל שניתן, להימנע מהתערבות תרופתית ובלית ברירה להוסיף תרופות מעט ככל שניתן ולפרק זמן מוגבל.
הפרעות אישיות
אנשי המקצוע, בהתייחסותם הגורפת לכך שכל ביטויי ההתנהגות נובעים מהפיגור עצמו, נוטים להתעלם מכך שגם לאנשים עם פיגור שכלי יש אישיות ונטייה לפתח הפרעות אישיות. Moss אף טוען ששיעור האנשים עם הפרעות אישיות באוכלוסיה זו הוא גבוה במיוחד, עד כדי כך שהפרעות אלו הן מהסיבות העיקריות לשכיחות הגבוהה של הפרעות פסיכיאטריות בכלל באוכלוסיה זו.
כל הפרעות האישיות המוכרות קיימות גם בקרב אוכלוסיה זו, אך כמובן שהפרעות האישיות מצבר A ו-C קשות מאוד לזיהוי מאחר שההתנהגות הנמנעת, המסתגרת, נטמעת בדפוסי ההתנהגות האופייניים של אנשים עם פיגור. כמו בכלל האוכלוסיה, הפרעות האישיות מצבר B הן הבולטות יותר, אלה האנשים המגיעים לכדי עימות עם הסביבה וההפרעה מהווה נטל וגורם חיכוך מתמיד. העבודות המעטות שפורסמו עוסקות בעיקר בהפרעת אישיות נוגדת חברה. זאת מאחר שחלק מאנשים אלה מגיע לכדי עבירות פליליות.
בבדיקה מדוקדקת ניתן לזהות דפוסי התנהגות אופייניים להפרעות אישיות אלו כמו צורך מתמיד בתשומת לב ויחס, קנאה באחרים, תחושה של ערך עצמי וחשיבות, חוסר אמפטיה לאחר, התנהגות מוחצנת, מוגזמת, תיאטרלית ופתיינית, קושי להשתלב במסגרות, לקבל מרות, אימפולסיביות ופגיעה עצמית.
מאחר שמדובר בהפרעות שכיחות, הן מהוות גורמים עיקריים להפרעות התנהגות שונות ולעימותים מתמידים עם הסביבה. יש חשיבות רבה באבחון נכון מאחר שטיפול לא מתאים, כמו מתן תכשירים שונים, אינו מסייע ואף עשוי להחמיר את ההפרעות עקב תופעות לוואי קשות. לעומת זאת, הבנת ההפרעה והתארגנות טיפולית מתאימה הכוללת מדיניות טיפולית אחידה של כל המטפלים, מרכיבי טיפול התנהגותיים ולעתים פסיכותרפיה פרטנית, עשויה לשפר באופן ניכר את הפרעות ההתנהגות, גם אם לא גורמים לשינוי אישיותי משמעותי.
הפרעות קוגניטיביות
באנשים עם פיגור שכלי, עקב הפגיעה הראשונית במוח, קיימת רגישות ניכרת להשפעתם של חומרים שונים ולשינויים מטבוליים. לכן, הם יכולים לפתח מצבי דליריום בשכיחות גבוהה, תחת השפעת חום גבוהה, שינויים גופניים שונים והשפעתם של תכשירים שונים גם במינונים מקובלים. לכן, יש חשיבות רבה לזהות שינויי התנהגות הנובעים מבלבול, חוסר התמצאות וירידה קוגניטיבית חדה ולפעול לזיהוי מהיר של הגורם להידרדרות זו.
במהלך השנים האחרונות חל שינוי ניכר בהתייחסות ובטיפול שלו זוכים אנשים אלה. הדבר בא לידי ביטוי בתזונה טובה, בדאגה לבריאותם, בטיפול מתאים ובמניעת מצבי סיכון. טיפול זה באלה החיים בקהילה וגם במסגרות הטיפוליות השונות מעלה באופן עקבי את תוחלת החיים של אנשים עם פיגור שכלי. כמו באוכלוסיה הכללית, העלייה בתוחלת החיים כרוכה בעליית שיעור הדמנציה, הפרעה שהיתה מוכרת בעבר בעיקר בקרב אלה עם תסמונת דאון, זאת מאחר שהדמנציה מתפתחת בתסמונת זו בשיעור גבוה ומגיל צעיר, כ-50 אחוז מעל גיל 45 שנה. בקרב כלל האנשים עם פיגור, הדמנציה מופיעה ב-22 אחוז מהאוכלוסיה מעל גיל 65 שנה.
לכאורה, קשה לזהות פגיעה קוגניטיבית במי שכבר לוקה בפגיעה כזו, אך במעקב מתמשך אחרי התפקוד הקוגניטיבי, ניתן לזהות ירידה בתפקוד כאשר משווים כל אחד לעצמו. לצערנו, גם לאנשים אלה אין כיום טיפול הולם והם מיועדים למסגרות גריאטריות.
אובדנות
Merrick וחבריו, במאמר סקירה מקיף בנושא, מתארים כי אובדנות קיימת גם באוכלוסיה זו ומתאפיינת באותם דפוסים מוכרים של אובדנות. לאנשים עם פיגור יש מחשבות אובדניות והם אף מנסים וחלקם מצליח להתאבד. הנשים מנסות יותר, הגברים מצליחים יותר. האובדנות שכיחה במצבים דכאוניים ואופיינית לאנשים אלה, כאשר מחשבות אובדניות יופיעו בהקשר לשינויים משמעותיים בסביבה התומכת, העדר דמות משמעותית ושינוי מסגרת. לכן, כאשר מאבחנים אצלם דיכאון, מצב תגובתי, קשיי הסתגלות והפרעות התנהגות כחלק מהערכת מצבם הנפשי, יש לברר סיכון אובדני. הערכת האובדנות כוללת גם עבר של נסיונות אובדניים, התנהגות אימפולסיבית, פגיעה עצמית וביטוי מילולי לרצון למות. הנמצאים בסיכון גבוה זקוקים להשגחה ולטיפול בהפרעה הנפשית במידה שקיימת.
אבחון
תהליך האבחון של הפרעות נפשיות באנשים עם פיגור שכלי הוא מורכב וממושך מהמקובל. מגבלותיהם הראשוניות מונעות מהם לשתף פעולה במידה הרצויה במהלך הערכה הפסיכיאטרית. הם מתקשים להבין את הנאמר להם, מוגבלים ביכולת להסביר את מצבם, רגשותיהם ומחשבותיהם. היכולת השפתית לקויה לעתים תכופות ומהווה מכשול נוסף. בקרב אלה היכולים להתבטא בצורה טובה יותר קיימת הנטייה לרצות את הדמויות הסמכותיות סביבם, דבר הפוגע באמינות המידע שהם מוסרים. לכן, למרות שלקיחת אנמנזה היא מרכיב חיוני, יש לעשות זאת בזהירות רבה, לשאול את השאלות בדרך שבה הם יכולים להבין, להתייחס לתשובותיהם בביקורתיות ולבדוק את המידע שוב ושוב בדרכים שונות.
הטרואנמנזה היא חשובה תמיד אך בהערכה הפסיכיאטרית באוכלוסיה זו יש לה חשיבות יתר. מערכת התמיכה, המורכבת מבני משפחה ואו מטפלים, מעורבת מאוד בחייהם היומיומיים, זאת לאור התלות הרבה שיש לאנשים אלה בסובבים אותם. המטפלים מכירים היטב את מטופליהם במידה רבה יותר מהמקובל והמידע שיש להם הוא רב ורב ערך. המטפלים גם רגישים לדקויות ולשינויים ההתנהגותיים המתרחשים לאורך הזמן ולכן מרכיב מרכזי והכרחי בהערכה הוא המידע המתקבל מהם. במידה רבה יש לקחת מהם אנמנזה כאילו הם הנבדקים עצמם.
ההסתכלות היא מרכיב חיוני נוסף בהערכה זו. לעתים, כל המידע שיתקבל על היות הנבדק פסיכוטי, דכאוני, חרדתי או מאני יהיה מהאפקט וההתנהגות בלבד. הדבר מצריך בדיקות חוזרות ולאורך זמן ואין להזדרז בקביעת האבחנה.
שאלונים שונים שנבחנו ככלי עזר באבחון לא נמצאו יעילים מספיק.
הפרעות התנהגות באוכלוסיה זו יכולות להיות ביטויים, כאמור, לגורמי מצוקה שונים. הבירור מתייחס בראש ובראשונה לשינויים שהתרחשו בחייהם ובסביבתם של הנבדקים, גם כאלה שלבודק עצמו נראים שוליים. הערכה גופנית מלאה ושקילת האפשרות שבעיה גופנית מהווה את הסיבה לקשיים הן הכרחיות.
עקרונות הטיפול
הטיפול מבוסס על זיהוי הגורמים לשינויים ההתנהגותיים וביטויי המצוקה של הנבדק. בחלק ניכר מהמקרים מדובר בתגובה ותהליך הסתגלות לשינויים. יש לזהות שינויים אלה, להקל ככל שניתן על תהליך ההסתגלות ולהכיל את הקושי והמצוקה. לעתים נדרשת סבלנות רבה כדי "לתת לזמן לעשות את שלו". מרכיב חיוני הוא הדרכה של המערכת המטפלת. במידה שזוהתה בעיה גופנית יש, כמובן, לטפל בה בהקדם.
בהפרעות התנהגות שסיבתן לא זוהתה או כאשר מרכיבי ההכלה והתמיכה אינם מספקים, יש לשלב טיפול התנהגותי מותאם שבו המטפלים העיקריים הם חברי מערכת התמיכה עצמם, בני המשפחה והמטפלים במסגרות השונות. אלה זקוקים לליווי והדרכה לאורך כל הדרך. כאשר תהליך זה מתבצע בשיתוף פעולה והבנה, התוצאות הטיפוליות טובות.
במידה שכל הנסיונות הטיפוליים הללו לא יעילים וזוהתה הפרעה נפשית מסוימת, יש לשלב טיפול תרופתי מתאים. לאור הליקוי המוחי הבסיסי, התגובה לתכשירים רפואיים יכולה להיות שונה. אנשים עם פיגור שכלי עלולים להגיב למינונים נמוכים מהרגיל, לפתח תופעות לוואי בשיעור גבוה מהמקובל ואף לפתח תגובות פרדוקסליות ובלתי צפויות. לכן, יש לנקוט משנה זהירות במתן תכשירים אלה.
מתחילים במינונים נמוכים ככל שניתן, עולים באיטיות במינון, משתדלים להימנע משילוב תכשירים שונים ועוקבים אחרי כל שינוי. למרות זאת, יש שיזדקקו למינונים גבוהים מהמקובל ולשילוב של מספר תכשירים.
בהפרעות התנהגות שסיבתן לא זוהתה, נוסו כל התכשירים המקובלים ובשילובים שונים. לא הוכחה יעילות משמעותית של תכשיר זה או אחר. לכן, יש להתוות תכנית טיפולית בזהירות רבה, לכל מקרה לגופו.
באותם מקרים שבהם אובחנה הפרעה פסיכיאטרית, יש לטפל בתכשירים המקובלים, שוב, בהבנה שבחלק מהמקרים התגובה תהיה חריגה ובלתי צפויה.
תופעות לוואי מופיעות בשכיחות גבוהה מאוד, לעתים המטופלים נקלעים למצוקה רבה יותר עקב תופעות הלוואי וההתמודדות עם תופעות אלו מהווה אתגר קשה יותר מאשר ההתמודדות עם ההפרעה הראשונית. לכן, יש לעקוב אחרי התפתחות תופעות לוואי במשנה זהירות, לנטר את מתן התרופות בהתאם, לטפל בתופעות הלוואי ולעתים להימנע מטיפול בתכשירים אלה. בטיפוליים התרופתיים, ההתוויה בחלק מהמקרים היא לפרק זמן מוגבל. יש לשקול הפחתת מינון וניסיון הפסקת טיפול בעבור הזמן הדרוש והמקובל.
במקרים שבהם קיימת החרפה התנהגותית ניכרת, המחייבת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, למרות חומרת המצב יש לשקול אפשרות זו בזהירות רבה, מאחר שאשפוז במחלקות פסיכיאטריות רגילות חושף אנשים עם פיגור שכלי לקושי רב יותר ולמצוקה גדולה יותר, דבר שגורם להחרפה במצבם. בנוסף, הצוותים העובדים במחלקות אלו אינם, במקרים רבים, בעלי ההכשרה הנדרשת והם אינם ערוכים ומתקשים לתת את המענה הרפואי הרצוי לאנשים עם פיגור שכלי.
השירותים הפסיכיאטריים
לאוכלוסיית האנשים עם פיגור שכלי קשיים וביטויים ייחודים וצרכים טיפוליים בהתאם. מצב זה מחייב מטפלים, כולל פסיכיאטרים, בעלי הכשרה וניסיון מתאימים. במדינות שונות קיימת תכנית הכשרה לפסיכיאטרים המטפלים באוכלוסיה זו ואף הוקמה מערכת טיפולית ייעודית הכוללת מרפאות ומסגרות אשפוז. במדינת ישראל אין כיום מערכת כזו. עדיין לא קיימת תכנית הכשרה, אין מסגרות אשפוזיות עם היערכות מתאימה וברוב המקרים הטיפול האמבולטורי משולב במסגרות הפסיכיאטריות הרגילות ואינו נותן את המענה הנדרש.
ד"ר נחום כץ, מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש גהה של קופת חולים כללית |