המערער אובחן כסובל מתסמונת התעלה הקרפלית Cts בידו הימנית, שגרמה לו לכאבים ולתחושת תרדמת באצבעות כף היד. בעקבות בדיקות שעבר בבית החולים הופנה לביצוע ניתוח בשורש כף ידו. הוא קיבל הסבר על הניתוח וחתם על טופס הסכמה לניתוח. הניתוח נעשה בהרדמה מקומית ועבר בהצלחה. זמן מה לאחר הניתוח החל החולה לסבול מכאבים, מנפיחות ביד ומהפרעות בתפקוד. מסדרת בדיקות שעבר הסתמן כי הוא סובל מתסמונת ( RSD (Reflex Sympathetic Dystrophy. בבית המשפט המחוזי לא חלקו הצדדים על כך שהסיכון ללקות ב-Rsd בעקבות הניתוח לא הוסבר למערער ולא הייתה מחלוקת על הטיפול שניתן לו. בית המשפט המחוזי דן רק בשאלת העדר הסכמה מדעת מצד המערער לניתוח, בשאלת הקשר הסיבתי בין העדר ההסכמה לבין הנזק שנגרם למערער ובשאלת היקף הנזק.
לבית המשפט הוצגו מספר חוות דעת. המערער הציג חוות דעת שקבעה כי הוא סובל מ-RSD שעשויה להתפתח בעקבות הניתוח. לטענתו, כשלושה אחוזים מהמנותחים סובלים מתופעה זו. מטעם בית החולים, שלא חלק על האמור בחוות דעתו של מומחה המערער, הוגשה חוות דעת שקבע כי מדובר בתסמונת נדירה המופיעה אצל פחות מאחוז אחד ממנותחי הגפיים, בלי שאפשר יהיה לחזות מי נמצא בקבוצת סיכון להתפתחותה.
בית המשפט מינה מומחה שקבע כי ממצאי הבדיקות שנערכו למערער אינם מתאימים להימצאות RSD. לדעתו, המערער החלים מה-RSD והחולשה שנותרה לו נבעה מחוסר שימוש ביד במשך תקופה ארוכה.
בית המשפט השתכנע כי מדובר בניתוח פשוט ושכיח, כאשר ה-RSD הוא מצב נדיר שהסיכון ללקות בו אינו מאפיין את הניתוח שבוצע אלא יכול להתממש מעצם ביצוע פעולה כירורגית, ואינו מיוחד לניתוח הספציפי. לאור זאת קבע בית המשפט המחוזי כי בית החולים לא התרשל בכך שרופאיו לא יידעו את המערער בדבר הסיכון ללקות בו.
חשיבותו של פסק הדין הוא בדיון שנערך בעליון בקשר לסוגיית ההסכמה מדעת. כלל ידוע וחשוב הוא כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם בלי שתינתן הסכמתו. הסכמה זו צריכה להיות מבוססת על החלטה מושכלת לבחור בביצוע ההליך הרפואי, בהסתמך על כל המידע הרלוונטי להחלטה, או במילים אחרות, "הסכמה מדעת" ולא הסכמה בלבד. כיום מבוססת חובה זו בחוק זכויות החולה. נשאלת השאלה בדבר היקפה של חובת מסירת המידע המתלווה לחובה זו. זו סוגיה מורכבת שקשה לקבוע בעניינה כללים חד משמעיים ויש להכריע בה באופן פרטני, בכל מקרה. חובת היידוע אינה יכולה להיות מוחלטת. לא ניתן לדרוש, לא כעניין של מדיניות ולא כעניין של היגיון סביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא, יידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את כל ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו. חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא מיטיבה עם המטופל, אשר ימצא את עצמו חשוף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד איתו, כך שהדבר עלול לפגוע ביכולתו להגיע להחלטה מושכלת. אי לכך התוותה הפסיקה את היקפה של חובת היידוע באמצעות בחינת שכיחות הסיכונים הצפויים מההליך והיקפם, אל מול אופי ההליך ודחיפותו. יש חולים המעוניינים במידע רב, אחרים מעדיפים את אי הידיעה. לא כל מידע ניתן להסביר לכל חולה ולא כל חולה מסוגל לקבל החלטות מושכלות לגבי עצמו. יש לבחון תמיד את מידת שכיחותו של הסיכון ואת מהות הסיכון הגלומה בו, אל מול דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו.
סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיכון האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. סביר כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש ומחייבת מתן מידע על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר. כאשר מדובר בביצוע הליך רפואי אלקטיבי, שאינו מיועד למנוע סכנה מיידית ואשר ניתן לדחותו ללא קושי, היקפה של חובת היידוע יהיה רחב יותר. אולם גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, אינה מוחלטת. גם כאן על הרופא ליידע את החולה רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיים להליך, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. לכן, נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם המטופל הסביר היה רואה בסיכונים אלה מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך. רופא חייב למסור למטופל את המידע הסביר הדרוש כדי לגבש החלטה בדבר הסכמה או אי הסכמה לניתוח או לטיפול הרפואי.
במקרה, נשוא הערעור, נקבע כי מדובר בניתוח אלקטיבי, שכן מדובר היה בהליך פשוט ושכיח, בעל סיכויי הצלחה גבוהים, שנועד לטפל בתסמונת שגרמה למערער כאבים ותחושת תרדמת. הסיכון להתפתחות RSD הוא זניח ולכן לא הייתה התרשלות בעובדה שלמערער לא נמסר על האפשרות להתפתחות RSD.
בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי לא השתכנע כי המערער היה נמנע מביצוע הניתוח לו היה יודע על הסיכון להתפתחות RSD, וקבע כי לא התקיים קשר סיבתי בין העובדה שהמערער לא יודע אודות הסיכון שבהתפתחות ה-RSD לבין הנזק שנגרם לו. |