התובעת, אישה בחודש השישי להריונה, החלה לסבול מכאבי ראש, שהתווספו להם הפרעות בראייה. בבדיקת העיניים נמצא כי האישון השמאלי לא הגיב לאור, חדות הראייה בעין הימנית הייתה מוגבלת ובעין השמאלית לא הייתה תחושת אור. כתוצאה מכך היא הופנתה לחדר המיון של בית החולים. בבדיקה הועלה חשד כי היא סובלת מאפופלקסיה פיטואיטרית. בבדיקה של ניקור עמוד השדרה נמצא כי נוזל חוט השדרה היה צלול ולאחר מכן היא הועברה למחלקה הנוירולוגית, שם סברו כי היא סובלת מפפליטיס והיא טופלה בסטרואידים. מאוחר יותר ילדה האישה בת בניתוח קיסרי. לאחר הולדת הבת נעשתה בדיקה נוספת שהראתה כי לא חל שינוי במצבה של האישה.
בית המשפט המחוזי, שאליו הגישה התובעת את תביעתה, קבע כי אי ביצוע בדיקת CT לשם שלילת האפשרות של קיום אפופלקסיה פיטואיטרית, אבחנה מבדלת, אל מול האפשרות שמדובר בפפליטיס, יש בו משום סטייה מרמת הרפואה הנדרשת. עוד קבע בית המשפט כי כאשר יש חשש לקיומן של כמה מחלות, עולה חשיבותה של האבחנה המבדלת, על מנת שהרופאים יגיעו בסוף הליך הבדיקה להחלטה נכונה בדבר הטיפול הרפואי שיש להעניק לחולה. הרשלנות הרפואית שאותה מצא בית המשפט הייתה בהימנעות מביצועה של בדיקת CT מכוונת על מנת לשלול אפופלקסיה פיטואיטרית.
הטענה העיקרית של התובעת בבית המשפט המחוזי הייתה בגין אי ביצוע בדיקת CT נוספת. לטענתה, לו בדיקה זו הייתה מתבצעת, הייתה מתגלה הוכחה סבירה למחלה שגרמה לעיוורונה. ניתן לומר כי אי ביצוע הבדיקה מותיר עמימות עובדתית באשר לגורם לעיוורונה של המערערת ולגבי אפשרויות הפעולה שעמדו לצוות הרפואי. אולם במקרה שבפני בית המשפט, הרופאים הרימו את הנטל, שכן הוכח בדיעבד שאין קשר סיבתי בין התרשלות הרופאים לנזק. לכן, לא ניתן לקבוע כי הוכח קשר סיבתי בין אי כריכת הבדיקה לבין עיוורונה של המערערת.
לאחר קבלת החלטה זו החליט בית המשפט לאפשר לבית החולים להשלים ראיות ובמקביל מינה בית המשפט רופא מומחה ששלל את האפשרות לקיום מחלת האפופלקסיה פיטואיטרית במערערת. אי לכך דחה בית המשפט המחוזי את התביעה שהוגשה על ידי התובעת לדמי נזק בגין רשלנות, בנימוק שהתובעת סבלה מפפליטיס ועל כן לבדיקת ה-CT שלא נערכה לא הייתה יכולה להיות חשיבות כלשהי.
בערעור לבית המשפט העליון, טענה המערערת נגד אימוץ חוות הדעת של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. לטענתה, הוכח בסבירות גבוהה כי היא סבלה מאפופלקסיה פיטואיטרית ולא מפפליטיס וזה גרם לעיוורונה.
הערעור הסתמך, רובו ככולו, על טענות עובדתיות. אולם ההלכה הנוהגת היא כי בית המשפט אינו מתערב בקביעות עובדתיות של ערכאה נמוכה יותר אלא במקרים חריגים וקיצוניים. אם לא נמצא כל פגם בקביעותיה של ערכאה נמוכה, לא יתערב בית המשפט של ערעור, אפילו אם הוא סבור כי התוצאה שאליה היה מגיע לו ישב בדין יכול שהייתה אחרת. כך הוא גם המצב שבו השופט מחליט להעדיף דעה אחת על אחרת ומעדיף אותה על פני אסכולה או שיטה אחרת, שגם לה יש מהלכים ואחיזה באותו תחום וזאת כאשר אין הפעלת השיטה האחת במקום האחרת מצביעה על היעדר שיקול דעת מקצועי או על רשלנות. המבחן שעל בית המשפט לבחון אינו של "חוכמה לאחר מעשה", אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. רופא עשוי לטעות ולא כל טעות היא רשלנות. קל וחומר שכך הוא המצב כאשר לא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת.
אמת המידה לבחינת רשלנות היא הרופא הסביר בנסיבות המקרה. בית המשפט נכנס לדון בשאלת האחריות וחזר על ההלכות הכלליות בנושא הרשלנות ומכאן חשיבותו של פסק הדין. על מנת לבסס חבות ברשלנות, יש להוכיח שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות וגרימת נזק. גרימת הנזק כוללת שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. הקשר צריך להיות קשר סיבתי עובדתי ולאחריו קשר סיבתי משפטי. משמעות קשר סיבתי היא בחינה של הזיקה הפיזיקלית בין הגורם לנזק - אלמלא התנהגות המזיק, הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של ההתרשלות.
בבחינת חובת הזהירות בודק בית המשפט לא רק מה צפה הרופא במצב נתון אלא גם מה היה צריך לצפות ומה יכול היה לצפות לנוכח התפתחות הדברים. ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה נוקט רופא סביר בנסיבות העניין. יש לבחון האם סטה הרופא מרמת זהירות הנדרשת מרופא סביר. כאן, המבחן הוא אובייקטיבי. לא בכל מחלה יש אשם ולא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע רשלנות במקום שיש טעות בשיקול דעת, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות.
במקרה שלפנינו, אם מלבישים את העקרונות הכלליים מגיעים למסקנה כי ההחלטה של הרופאים לתת סטרואידים הייתה סבירה, מה עוד שהם הפנו את המערערת למומחים נוספים ובנוסף, בית החולים ניהל מעקב צמוד אחרי מצבה של התובעת. כשהסטרואידים לא הועילו, ביצעו הרופאים בדיקות מקובלות כדי לחקור את שורש הבעיה ועדיין לא התגלה דבר על ידי הסגל הרפואי שיצביע על הגורם לעיוורונה של המערערת ולהתפרצות מחלת הפפליטיס. כל אחת מההחלטות הטיפוליות בעניינה של המערערת התבססה על טעמים מקצועיים שרופא סביר יכול היה לכלכל את מעשיו על פיהם.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט של ערעור, ניתח באופן מפורט ביותר את כל חוות הדעת הרפואיות שניתנו בתיק זה על ידי המומחים השונים. בית המשפט הדגיש את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט וקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט משנסמך על מומחה שמינה, גם אם זה אימץ את חוות הדעת של מומחה בית החולים, שכן העדפה של חוות דעת אחת על האחרת היא במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט. גם טענת המערערת כאילו נגרם לה נזק ראייתי נדחתה. נזק ראייתי מוגדר כמצב שבו לא יכול התובע להוכיח כי יש קשר סיבתי בין התרשלות לנזק. בהקשר הרפואי ניתן לומר כי נזק ראייתי הוא מצב שבו התובע נפגע כתוצאה מתיעוד לקוי או תיעוד חסר או מבדיקה רפואית או מטיפול רפואי שצריכים היו להתבצע ולא נעשו. משנמנע רופא לבצע בדיקה מסוימת גרם הוא בכך נזק ראייתי והתוצאה המשפטית היא שהועבר אל הרופא נטל השכנוע.