אחריות מאוחרת

התובע נולד לאחר הריון ולידה תקינים. בגיל תשעה שבועות החל לסבול משלשולים ואובחן כסובל מדלקת גרון על ידי רופא הקופה, שטיפל בו באנטיביוטיקה ובתרופה להפסקת השלשולים. כשהשלשולים המשיכו, הוא הובא על ידי הוריו לבדיקה נוספת ובתיעוד הרפואי נרשם כי לא נמצאו סימנים של איבוד נוזלים וכי מצבו טוב מאוד. לאחר שלושה שבועות הוא הגיע פעם נוספת לרופא הקופה. האבחנה הייתה של קוצר נשימה או הפרעות בספיגה וניתן טיפול תרופתי.

לאחר כמה ימים הוא הובא שוב לבדיקה והפעם נקבע כי הוא סובל מדלקת במערכת העיכול וניתן לו טיפול אנטיביוטי וטיפול נגד שלשולים והקאות. לאחר שמצבו הוחמר, הוא הועבר לחדר מיון ושוחרר ממנו עם המלצה לטיפול אנטיביוטי. למחרת איבד התובע את הכרתו והובהל לבית החולים כשהוא במצב התייבשות קשה. בבית החולים לקה התובע בדום לב ונזקק להחייאה ולהנשמה מלאכותית. הוא נותר מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה וסבל ממספר אירועים של דום לב. לאחר כשנה שוחרר מאשפוז אך בשנים שלאחר מכן אושפז מספר פעמים בגלל זיהומים בדרכי הנשימה. התפתחותו הייתה איטית ועד גיל 12 לא היה מסוגל ללכת וכפועל יוצא מכך, הוא למד במסגרת של נפגעי שיתוק מוחין.

ערכאה ראשונה - בית המשפט המחוזי

בגיל 21 פנה התובע לקופה ולבית החולים בבקשה לקבל העתק מהרישומים הרפואיים הנוגעים לטיפול בו. בית החולים הודיע לו כי המסמכים שתיעדו את ביקורו בחדר המיון בוערו. על רקע זה נטען כלפיו כי בהיעדר תיעוד בנוגע לטיפול, לא ניתן לגבש עילת תביעה נגד בית החולים. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 2005, התגלה מסמך מחדר המיון שבעקבותיו הוגשה בבית המשפט המחוזי תביעה נגד קופת החולים.

בית המשפט תחם את גדר המחלוקת בין הצדדים לשאלה המרכזית, האם נבדקו כל הסימנים הקליניים העשויים להעיד על התייבשות והאם בוצעו בדיקות רפואיות רלבנטיות לכך. בית המשפט קבע כי קיים קושי לבצע בירור עובדתי לצורך הכרעה בשאלה זו, מאחר שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובשל היעדר מסמכים רפואיים, המהווים גורם מרכזי שמנע את הוכחת התביעה, האחריות להיעדר ראיות אלו, קבע בית המשפט, מוטלת על התובע. עוד קבע בית המשפט כי לא נמצא סימן קליני פתולוגי המעיד על מצב פיזיולוגי חריג ולכן אין אינדיקציה להתרשלות.

בסיכומו של דבר, בית המשפט דחה את טענותיו של התובע כי תקופת ההתיישנות הוארכה מכוח הסעיף בחוק ההתיישנות הקובע כי במצב שבו התובע אינו מסוגל לדאוג לעצמו מחמת ליקוי נפשי או שכלי ולא מונה לו אפוטרופוס. בית המשפט קבע עוד כי גם המסמך שהתגלה ב-2005 אינו תורם להוכחת קיומם של יסודות הרשלנות וכי מסמך חדר המיון אינו בגדר עובדה המהווה את עילת התביעה. עוד קבע בית המשפט כי ביעור מסמך חדר המיון היה כדין, שכן חובה על בית החולים להחזיק מסמך כזה רק לתקופה של שבע שנים, בהתאם תקנות הארכיונים. לאור כל זאת, התביעה נדחתה.

ערכאת ערעור - בית המשפט העליון

התובע ערער על פסק הדין בבית המשפט העליון שקבע כי העובדות שהתגלו במסמך חדר המיון לא היו ידועות להורי התובע. הם לא ידעו מהן הבדיקות שבוצעו ומה היו ממצאיהן. לכן ניתן לקבוע כי מתקיימת דרישתו של סעיף 8 כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה". מכאן שאין כל משמעות לעובדה כי בית החולים לא היה חייב להחזיק את המסמך על פי דין. עצם קיומו של המסמך שנתגלה ב-2005 מאפשר לבית המשפט להסתמך עליו ולבסס עליו עילת רשלנות. משנדחתה טענת ההתיישנות, פנה בית המשפט לברר את השאלות לגופו של עניין.

בית המשפט קבע כי בית החולים התרשל באבחון מצבו של התובע. מכלול הראיות והזמן הקצר שהתובע שהה בבית החולים מצביעים כי לא נערכו לתובע בדיקות מעבר למה שמופיע במסמך חדר המיון. התובע הוכיח כי הוא הובא לבית החולים במצב מתקדם של התייבשות והסיכוי לנזק גדול או למוות כתוצאה מהתייבשות קשה של תינוק הוא נזק צפוי שבית החולים לא התחשב בו.

התובע טען כי ממצא מרכזי וקריטי בקשר למצבו לא נרשם במסמך, והוא ממצא בדבר חום בהפניה של קופת החולים לבית החולים. אם ממצאי חום ודופק לא נרשמו במסמך חדר המיון, קבע בית המשפט, סביר להניח כי אלה לא נבדקו. המסקנה היא כי בית החולים התרשל באבחון מצבו של התובע. הוא הגיע לבית החולים לאחר שעות ממושכות שבהן סבל מחום גבוה. תיאור מחלתו ומאפייניה, לרבות משך הזמן שסבל משלשולים, בצירוף החום הגבוה והיובש ברירית הפה, חייבו ביצוע בדיקות נוספות לשלילת האפשרות שהתובע נתון בסיכון משמעותי להתייבשות קשה בתוך זמן קצר.

בהכרעת הדין שחרר בית המשפט מאחריות את קופת החולים, מאחר שקבע כי הסיכון להתייבשות וקריסת המערכות של התובע היה קטן יותר בשעות הבוקר לעומת מה שאירע בשעות הערב של יום הקריסה, בחדר המיון. לא ניתן היה לקבוע במידת ההסתברות הנדרשת כי כבר בשעות הבוקר, הסיכון שאליו היה חשוף התובע חייב מתן טיפול רפואי שונה, ולכן לא ניתן לקבוע כי קופת החולים התרשלה.

המסקנה שבית המשפט הגיע אליה הייתה שרק בית החולים הפר את חובת הזהירות בטיפול שניתן לתובע. אלמלא התרשל בית החולים ואילו הותאם הטיפול לתובע לסיכון אליו היה חשוף, סביר להניח כי הנזק היה נמנע. בית החולים טען כי רשלנותם של ההורים ניתקה את הקשר הסיבתי בין המעשים והמחדלים שיוחסו לבית החולים לבין מצבו של התובע. בית המשפט העליון דחה טענה זו וקבע כי ההורים לא הזניחו בשום פנים את הטיפול בילדם והם פנו לרופאים מספר רב של פעמים בתוך זמן קצר יחסית.