מי התרשל יותר, הקופה או החולה?

התובע, יליד 1935, נמצא במעקב קרדיולוגי בקופת חולים לאחר שהחל לסבול מאירועים של פרפור חדרים ואי ספיקת לב. בבדיקת CT שנערכה ב1998- נמצא כי התובע סובל ממחלת הפריקרדיטיס שהתבטאה בהסתיידות גסה היקפית של הפריקרד. בעקבות כך קיבל התובע תרופה לדילול דם, קומדין, למניעת היווצרות קרישי דם. בשנת 1999 אושפז התובע בבית חולים עקב החמרה במצבו ובבדיקה שנערכה לו אובחנה אי ספיקת לב ימנית קשה עם גודש ורידי ניכר, הגדלה ניכרת של הכבד והטחול והסתיידות בפריקרד. במהלך האשפוז בוצע בתובע צנתור והוא אובחן כסובל מ-constructive pericarditis, דלקת כרונית של הפריקרד, המצירה את הלב ופוגעת בתפקודו. בעקבות כך הומלץ לתובע לעבור ניתוח לקילוף הפריקרד ונאמר לו להפסיק הטיפול בקומדין, עד להוראה חדשה.

לשם ביצוע הניתוח הופנה התובע לבית החולים אולם הוא לא זומן לניתוח, הניתוח לא בוצע ולא נאמר לו לחדש את הטיפול בקומדין. שנתיים מאוחר יותר (אוגוסט 2001) הורה לו רופאו לחדש את הטיפול בקומדין ושלושה שבועות מאוחר יותר הוא אושפז בבית החולים. במהלך האשפוז התברר כי הוא לקה באירוע מוחי שבעטיו חלה החמרה במצבו הרפואי.

התביעה

התובע תבע את קופת החולים שהתרשלה, לטענתו, במתן טיפול רפואי סביר ומיומן, שהתבטא באי ביצוע הניתוח והפסקת הטיפול בקומדין למשך שנתיים, מה שגרם להחמרת מחלתו מפרפור התקפי לפרפור כרוני, שהוביל להיווצרות קרישי דם, שגרמו לאירוע המוחי ולנזקים הבלתי הפיכים מהם הוא סובל.

קופת החולים טענה כי הטיפול שאותו העניקה היה מתאים, נכון ומקצועי, בהתאם לכללי הרפואה המקובלים וכי לא מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול לבין נזקי התובע. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת שבעת שהוחלט על ביצוע הניתוח, היה מצבו הרפואי של התובע כזה שהצדיק את ביצועו. לכן, אין רלבנטיות לטענות שהעלתה הקופה, לפיהן הניתוח לא בוצע עקב הסכנה הכרוכה בו או לאור השיפור במצבו של התובע. זאת משום שהקופה לא הציגה שום מסמך רפואי שקבע שאין לנתח את התובע וממילא לא ניתן לבחון את נכונותה של החלטה שכלל לא נתקבלה.

משכך, דן בית המשפט המחוזי בטענת קופת החולים כי הניתוח לא בוצע בשל סירובו של התובע לבצעו וקבע כי קופת החולים לא הוכיחה טענה זו. עוד נקבע כי קופת החולים התרשלה בכך שלא ביצעה את הניתוח ושרופאיה נמנעו להורות לתובע להמשיך בנטילת קומדין. בניגוד לטענת קופת החולים, קבע בית המשפט כי אין בעובדה ששלושה שבועות לפני האירוע המוחי בו לקה התובע הורה לו רופאו לחדש את לקיחת הקומדין, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות קופת החולים לבין האירוע המוחי.

בית המשפט מצא אשם תורם בתובע בשיעור של 25 אחוז לאור היותו אדיש לגורלו, שכן הוא לא התעניין אצל רופאיו מדוע הניתוח לא נערך ומדוע לא הורו לו להמשיך בקומדין. לאור זאת נקבע כי רשלנותו גרמה ל-50 אחוז מנזקיו. עוד נקבע כי נוכח הסיכון הגבוה הכרוך בניתוח, סיכויי ההצלחה הלא גבוהים שלו והעובדה שזמן קצר לאחר קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח, חל שיפור במצבו של התובע וממילא התובע לא היה נותן את הסכמתו לביצועו, היה מקום לקבוע כי אין קשר סיבתי בין התרשלות הקופה באי ביצוע הניתוח ובין נזקי התובע. אולם, לאור העובדה כי קופת החולים התרשלה באי מתן הקומדין, נשקל אי ביצוע הניתוח כחלק מהתרומה של התרשלות הקופה לנזקי התובע.

הערעור

שני הצדדים ערערו על החלטת בית המשפט. קופת החולים טענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היא לא הרימה את נטל ההוכחה בטענתה כי התובע סירב לעבור את הניתוח. עוד טענה הקופה כנגד קביעת בית המשפט כי היא התרשלה כלפי התובע משום שלא ביצעה את הניתוח, למרות שבית המשפט קיבל את עמדת המומחים לפיה מדובר בניתוח מסוכן וחרף קביעתו כי התובע לא היה מסכים לעבור אותו. לטענת הקופה, זוהי קביעה המנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדליהם של רופאי הקופה לנזקים. לטענתה, נותק גם הקשר הסיבתי בין אי מתן הקומדין לתובע במשך שנתיים לבין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע המוחי, הואיל ודי היה בחידוש הטיפול בקומדין שלושה שבועות לפני האירוע המוחי על מנת למנוע את התרחשותו. הקופה גם הוסיפה כי בית המשפט התעלם מכך שבשנת 2006 אושפז התובע בחשד לאירוע מוחי למרות שטופל בקומדין כחמש שנים.

התובע טען כנגד טענת הקופה כי הוא לא הוזמן לניתוח עקב סירובו. לטענתו, הוא פנה לנציגי קופת חולים מספר פעמים ואלה ביקשו ממנו להתאזר בסבלנות. התובע טען כי הוא לא היה מסרב לעבור את הניתוח אם היה מוצע לו, שכן אין לצפות כי חולה יערער על החלטת הרופאים. לכן, שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על הנחה זו לשם הערכת תרומתו לרשלנות. משהתקבלה ההחלטה לנתחו והניתוח לא בוצע ומשהופסק הטיפול נוגד הקרישה לתקופה ארוכה, העיסוק בשאלת התממשות הסיכון אינה עוד רלבנטית. לטענתו, אין חשיבות לקשר הסיבתי בין אי מתן הקומדין והאירוע המוחי או לשאלה אם הוא הספיק להתחיל את הקומדין כמה ימים לפני האירוע או לא. זאת משום שסביר יותר כי הקריש שגרם לאירוע המוחי נגרם בתקופה הארוכה שבה לא טופל התובע בקומדין ולא בימים הספורים שקדמו לאירוע המוחי.

בית המשפט העליון השתכנע ממכלול הנסיבות וקבע כי גם אם הייתה קופת החולים מציעה לתובע לעבור את הניתוח, הוא היה מסרב, וגם אם התרשלה קופת החולים בכך שלא ביצעה אותו, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין נזקיו של התובע, וקיבל את ערעור הקופה באופן חלקי. נקבע כי קופת החולים אינה אחראית לנזקי התובע שנגרמו כתוצאה מהימנעות רופאיה מביצוע הניתוח וכי אחריותה בנזיקין מצטמצמת לאי חידוש הטיפול בקומדין במשך פרק זמן של שנתיים ולנזקים שמקורם באירוע המוחי בו לקה התובע ב2001- ואשר נגרם כתוצאה מהימנעות רופאי קופת החולים מלטפל בקומדין. שיעור אחריותה ברכיב זה עומד על 70 אחוז.

עא 08/44