תביעת שווא

התובעת, ילידת 1976, פנתה לבית החולים בתלונות על כאבי בטן הנמשכים מספר שבועות. היא אושפזה ושוחררה למחרת היום ללא כל טיפול, פרט להמלצה לביקורת נוספת לאחר שלושה שבועות. בגליון השחרור נכתב כי היא התקבלה עם ממצא של מסה שחלתית חשודה כדרמואיד. עוד צוין כי נראו כמויות משמעותיות של נוזל עכור באזור השחלות והחצוצרות.

כאביה של התובעת לא חלפו ולאחר חמישה ימים היא הגיעה פעם נוספת לבית החולים ואובחנה כסובלת מכאבים קוליקיים ברום הבטן משמאל. החשד היה לקיומה של בעיה במערכת העיכול ולא בעיה בתחום הגינקולוגי. התובעת טענה כי היא עזבה את בית החולים לאחר המתנה ארוכה לכירורג, שלא בא. עם גבור כאביה חזרה התובעת ביום שאחרי לחדר המיון ואושפזה במחלקה הכירורגית עם אבחנה של חסימת מעיים עם נוזל בטני, והוחלט על ביצוע לפרוטומיה.

לדברי התובעת, הרופאים הודיע לה כי הסיבה לכאבי הבטן היא חסימת מעיים והחתימו אותה על טופס הסכמה לניתוח. נאמר לה כי מדובר בניתוח פשוט ללא סיכונים ובאותו מעמד הוחתמה על טופס ההסכמה לניתוח. לדבריה, לא נמסר לה כי קיימת אפשרות לעיקורה או לכריתת חצוצרות. במהלך הניתוח התברר כי מדובר באבצס עם מוגלה בחצוצרה ואבצס נוסף בין החצוצרה למעי הגס. לאחר התייעצות עם הגינקולוגים, נכרתו במהלך הניתוח שתי החצוצרות, עובדה שהתגלתה לה רק לאחר סיום הניתוח.

המחלוקת

התובעת טוענת כי הרופאים ננעלו על אבחנה של דרמואיד ואטמו עצמם לאבחנה הנוספת המתבקשת - תהליך דלקתי-זיהומי בחצוצרות, אבחנה שעשויה היתה לשנות את כל מהלך המחלה והטיפול. התובעת טענה כי הרופאים התעלמו מהעובדה כי שישה שבועות קודם לאשפוזה היא עברה הפלה יזומה וכי היא התלוננה כי כאבי הבטן החלו לאחר ההפלה.

לטענתה, אם היו אומרים לה לפני הניתוח כי היא מצויה בסיכון לעקרות, לא הייתה נותנת אישור לניתוח לפני שהייתה מתייעצת עם רופא נשים מומחה. חוות דעתו של רופאה קבעה כי לא היה מקום לכרות את החצוצרות וכריתתן הייתה מיותרת. הרשלנות שייחס רופא התובעת לרופאים המטפלים הייתה בשל אי האבחון של הדלקת האגנית בהתחשב בהפלה שעברה התובעת שישה שבועות לפני הניתוח.

מנגד טענו הרופאים כי לאחר פתיחת בטנה של התובעת התברר כי האבחנה של חסימת המעיים הייתה נכונה ובנוסף התגלה כי התובעת סובלת מזיהום חמור באיברים הגינקולוגיים. בעקבות זאת, הם התייעצו עם הגינקולוגים שהצטרפו לניתוח ורק לאחר התייעצות עם מנהל המחלקה, הוחלט על כריתת החצוצרות. כמו כן, הוסר הדרמואיד מהשחלה ונכרת התוספתן שהיה מעורב בתהליך הזיהומי.

הרופאים טענו כי לא היה מנוס מכריתת החצוצרות שהיו הגורם המזהם וכי כריתתן הייתה הכרח שהציל את חיי התובעת. הניתוח היה על כן ניתוח מציל חיים ולא נפל פגם בהתנהלות הרופאים.

בירור הנתונים

בית המשפט פסק כי לא נפל פגם בהתנהלות הרפואית, הן בהתייחס לתלונות התובעת, הן בבדיקות שבוצעו בה, הן בפירוש הבדיקות הקליניות המעבדתיות וההדמיות והן בטיפול שניתן לה. בית המשפט קבע כי הרופא מטעמה של התובעת הותיר רושם רע על בית המשפט בשל ההתפתלויות שלו. ממקרא כל התיעוד הרפואי הרלבנטי הסיק בית המשפט כי התובעת התלוננה על כאבי בטן, אולם תלונותיה באשר למיקום אותם כאבים לא היו ממוקדות או עקביות והתרשמות מרבית הבודקים הייתה שהתובעת סבלה בעיקר מכאבים ברום הבטן, תלונה שאינה תומכת בקיומה של דלקת אגנית.

באף אחת מהבדיקות שנעשו לתובעת לא נמצאה מעולם הפרשה מוגלתית. התובעת לא סבלה מחום גבוה, דבר היכול להעיד על קיומו של תהליך דלקתי. התמונה שעמדה בפני הצוות הרפואי הייתה של כאבי בטן בעיקר בחלקו העליון.

בית המשפט קבע כי הרופאים היו מודעים להפלה שעברה התובעת והיו מודעים לקיומו של הדרמואיד. ההנחה לפיה מדובר בבעיה גסטרואנטרולוגית נבעה מהעובדה שמתן תרופת מאלוקס גרמה לרגיעה זמנית בכאבים. בהעדר סימנים לקיומה של דלקת באגן, לא אובחנה הדלקת החמורה שבה לקתה אלא במהלך הניתוח.

בית המשפט קבע כי הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההפלה לזיהום באגן היא בבחינת ספקולציה שהיא חוכמה לאחר מעשה. מעדות רופאי בית החולים עולה כי דווקא מאחר שלא מצאו כל סיבה רפואית לכאבי הבטן, בוצעו לתובעת בדיקות שונות על מנת לשלול תופעות רפואיות אחרות. הם הפנו את התובעת לבדיקת אולטרסאונד מאחר שהוטרדו מהאפשרות של סיבוב הדרמואיד, דבר המצריך התערבות ניתוחית מיידית.

בית המשפט גם שלל את טענתו של רופא התובעת, לפיה אם הייתה ניתנת לתובעת אנטיביוטיקה, המהלך הקליני היה משתנה. מומחה שמונה על ידי בית המשפט הבהיר כי מתן אנטיביוטיקה לא היה מייתר את הפגיעה בחצוצרות ואף את הניתוח.

הפסיקה

בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת זכתה להתייחסות רצינית, מעמיקה ומקצועית וטופלה במקסימום הרצינות והמקצועיות. אף אחד מהרופאים לא ננעל על תזה מסוימת והם ערכו בדיקות נוספות ועשו כל מאמץ לנסות לאתר את מקור הכאבים. העובדה כי לא הצליחו בכך היא משום שאף אחד מהסימנים לא רימז על קיומה של דלקת באגן.

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי לא הייתה רשלנות בכריתת החצוצרות כי התובעת היתה שרויה בסכנת חיים. בית המשפט קבע כי "הכלל הרחב הוא שלשם פתרון השאלה, האם רופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי בראייה מאוחרת או בחוכמה לאחר מעשה".

תא 002168/07