דף הבית מאמרים
מאמרים

רפואה בלחץ

תא הלחץ כמכשיר רפואי - מפגש הפיזיולוגיה והפיזיקה עם החמצן

ד"ר יהודה מלמד | 01.04.2007

 

עובדה ידועה לכל היא כי החמצן, מקור אנרגיית החיים, נפוץ כתרופה בשימוש יומיומי טיפולי יותר מכל תרופה אחרת והולכתו בדם מתאפשרת בקשר עם ההמוגלובין. עובדה פחות מוכרת היא שימושו ויעילותו הטיפולית הרבה של החמצן בהולכתו בצורה מומסת בפלזמה לרקמות במינונים גבוהים בהרבה מעבר ליכולת הקשירה של ההמוגלובין ברוויה, כלומר היפראוקסיגנציה פי 20 ויותר מהנורמלי (מלחץ חלקי של כ-100 מ"מ = כספית לכ-2,500 מ"מ כספית בדם העורקי). מינונים גבוהים אלה אפשריים אך ורק בתא לחץ.

תא הלחץ, אם כן, הוא המכשיר הרפואי, התרופה היא החמצן והרפואה העוסקת בנושא נקראת רפואה היפרברית (בר = יחידת לחץ של אטמוספירה) או HBO
(Hyperbaric Oxygen). בנשימת חמצן בתנאי לחץ סביבתי מעל הלחץ האטמוספרי, החמצן מתמוסס פיזיקלית בנוזל הדם ועובר כתמיסה לרקמות הצורכות אותו מבלי להזדקק לפירוק החמצן מההמוגלובין. היפראוקסיגנציה זו גורמת לשפעול מנגנונים פיזיולוגיים שונים, להם השלכות טיפוליות קליניות רבות.

הרפואה ההיפרברית בישראל

תחילתה של הרפואה ההיפרברית בישראל נעוצה בשנות ה-70 מתוך רפואת הצלילה, במכון לרפואה ימית של חיל הים. ב-1982 זכה המכון להכרת משרד הבריאות כמרכז ארצי טיפולי לא רק לנפגעי צלילה אלא גם להוריות טיפול מתחום הרפואה הכללית. פעילות זו נעשתה בשיתוף עם מחלקת התאוששות של בית החולים רמב"ם, בראשה עמד אז פרופ' שמעון בורשטיין ז"ל. כיום פעילים בתחום ארבעה מרכזים בארץ: המכון לרפואה ימית - המשמש, בנוסף לשירותיו ליחידות הצלילה והצוללות של חיל הים, גם כמכון הלאומי לרפואת הצלילה בארץ. מכון זה מטפל בתא לחץ בתאונות צלילה ובמקרים דחופים אחרים המופנים אליו מאזור נתניה וצפונה.

המרכז לרפואה היפרברית והמרפאה לריפוי פצע של בית החולים רמב"ם - נמצאים בבית החולים אלישע בחיפה ומטפלים בכל הוריות הטיפול מהקבוצה הכרונית המופנות מאזור נתניה וצפונה. המרכז לרפואה היפרברית והמרפאה לריפוי פצע בבית החולים אסף הרופא - מקבלים חולים כרונים, חולים הזקוקים לטיפול דחוף ונפגעי תאונות צלילה מאזור נתניה ודרומה. בבית החולים יוספטל באילת פועל תא לחץ גדול, בעיקר לטובת נפגעי צלילה, המקבל גם מקרים מתחום הרפואה ההיפרברית.

רפואה היפרברית וסל השירותים

משרד הבריאות מכיר בערך הטיפולי של תא הלחץ, ובסל השירותים של חוק הבריאות הממלכתי מופיעות 15 הוריות טיפול. מחקרים בשטחי הכימיה והביולוגיה המולקולרית, שכלול אמצעי הדמיה, דיווחים ומחקרים קליניים רבים שפורסמו בשנים האחרונות, מחזקים ומאשרים את הוריות הטיפול הקיימות בעזרת תא הלחץ ומצביעים על פוטנציאל נרחב לעתיד במסגרות טיפוליות קליניות נוספות, בעיקר מתחום הנוירולוגיה.

הוריות טיפול אלו מחולקות לשתי קבוצות: האחת, הוריות דחופות, בהן פרק הזמן עד הטיפול הוא מרכיב חשוב ביותר בהצלחה הטיפולית; השנייה, הוריות טיפול כרוניות, בהן הזמן עד תחילת הטיפול אינו קריטי. בקבוצה הראשונה נמצאות, כמובן, תאונות הצלילה, תסחיפי אוויר או גז, גם בעקבות ניתוחי לב והשימוש במכונת לב-ריאה ופרוצדורות פולשניות אחרות, העלולות לגרום לפתולוגיה זו, הרעלות חד תחמוצת הפחמן, זיהום אנארובי בעיקר בקלוסטרידיום, חסימה חריפה של עורק הרשתית, איסכמיה חבלתית חריפה, איסכמיה פריפרית חריפה, מתלי עור במצוקה איסכמית ועוד. ההוריות הכרוניות כוללות פצעים המוגדרים כקשיי ריפוי על רקע איסכמיה רקמתית, נזקי קרינה ריפויית לרקמה רכה ועצם, כולל רקמת מוח, טיפול מונע לפני ואחרי פעולה כירורגית ברקמה שהוקרנה וזיהומים כרוניים בעצמות.

ברוב ההוריות הקליניות לטיפול בתא הלחץ, הטיפול משולב עם טיפולים אחרים ולפיכך בסמוך לתא לחץ טיפולי פועלת בדרך כלל גם מרפאה לריפוי הפצע. במקרים דחופים של תאונות צלילה, הרעלת CO, תסחיפי גז לכלי דם, וגז גנגרנה, הטיפול בתא לחץ הוא הטיפול העיקרי! המכנה המשותף הפתולוגי לכל 15 הוריות טיפול אלו הוא לחץ חלקי נמוך של חמצן ברקמות - כלומר אין מספיק מולקולות של חמצן הנדרשות לשם פעולה תקינה של מנגנונים פיזיולוגיים לתהליך ריפוי.

במצבי היפוקסיה, הקלינאי שואף בראש ובראשונה להגיע למצב של סטורציה מרבית של ההמוגלובין. בטיפול בתא לחץ עוסקים במינוני חמצן גבוהים בהרבה. מינונו של גז החמצן כתרופה, כלומר ריכוזו, תלוי בלחץ הסביבתי הברומטרי ובשיעורו בתערובת הנשימה, כלומר בלחצו החלקי. חשיבות הלחץ הסביבתי במינון החמצן הודגמו בצורה טרגית בתאונת מטוס הנוסעים היווני 737 באוגוסט 2005. הטייסים איבדו הכרה כתוצאה מהיפוקסיה בעת ירידה בלחצו החלקי של החמצן בתא הטייס, כתוצאה מאובדן הדחוס במטוס שטס בגובה של כעשרה ק"מ. המטוס התרסק לאחר שהדלק אזל וכל 121 נוסעיו נהרגו.

עובדה פיזיקלית היא כי חולה המקבל 100 אחוז חמצן ביחידת ה-ICU בבית החולים רמב"ם בגובה פני הים (760 ממ"כ) מקבל באותה נשימה יותר מולקולות חמצן מאשר חולה המקבל 100 אחוז חמצן ביחידת ה-ICU בהדסה בירושלים, הנמצאת בגובה 800 מטר מעל גובה פני הים (670 ממ"כ לחץ ברומטרי), ובים המלח היה מקבל יותר לחץ ברומטרי של 800 ממ"כ ב-400 מטר מתחת פני הים. בנשימת אוויר, תכולת החמצן בדם העורקי בקשר עם המוגלובין תגיע לכ-98 אחוז. בנשימת 100 אחוז חמצן, ללא פתולוגיה במערכת הנשימה, ההמוגלובין יהא ב-100 אחוז רווי. הדרך היחידה להגדיל את כמות החמצן בדם וברקמות מעבר לרוויה זו של ההמוגלובין היא בהמסתו בצורה פיזיקלית בפלזמה, כלומר העלאת לחצו החלקי בנשימה בתנאי לחץ סביבתי הגדול מאטמוספרה אחת.

במצב פתולוגי שבו המרכיב העיקרי הוא חוסר חמצן, ברור כי יש לטפל במתן חמצן. חוסר חמצן ברקמות מהווה בעיה במצבים קליניים אקוטיים רבים כחנק, הרעלת CO, תסחיפים לכלי דם, פגיעות מעיכה ועוד. מחסור בחמצן בעייתי גם במחלות כרוניות כפצעים על רקע איסכמיה רקמתית, למשל על רקע נזקי קרינה ריפויית לרקמה בריאה או על רקע מחלת הסוכרת ועוד.

מצבי היפוקסיה או איסכמיה רקמתית מהווים גורם פתולוגי קריטי שתיקונו יטה את הכף לכיוון תחילת תהליך ריפוי. ככל שיקצר הזמן עד תיקון ההיפוקסיה או האיסכמיה, כך יהא הטיפול יעיל יותר. אין חולקים על אמירה זו כאשר מדובר באיסכמיה ברקמת שריר הלב ובוודאי לא כשמדובר במערכת העצבים המרכזית, אך נוטים לשכוח כי כללית, עובדה זו נכונה גם שמדובר ברגל איסכמית על רקע מחלת הסוכרת למשל.

איך זה עובד?

תא הלחץ הוא תא אטום וקטן המיועד לטיפול ביחיד, או תא רב מדורי המיועד לטיפול בכמה מטופלים בו זמנית. אוויר דחוס מוזרם אל תוך התא ומעלה את הלחץ הסביבתי בו בהדרגה מעל הלחץ האטמוספרי עד הלחץ הטיפולי הנדרש, לרוב אטמוספרה אחת מעל הלחץ הברומטרי, כלומר שתי אטמוספרות מוחלטות. בלחץ הטיפולי, החולים נושמים ממסכות החמצן המספקות להם חמצן מווסת לפי דרישה, בדיוק בלחץ הסביבתי הטיפולי. מינון החמצן נקבע על פי ריכוזו בתערובת הנשימה והלחץ הטיפולי. כל חולה מקבל את המינון המתאים לו. טיפול רגיל נמשך כשעתיים, במהלכן החולים יכולים לקרוא, לשמוע מוזיקה באוזניות ולהתרווח כאשר החמצן המומס בדם וברקמות עושה עבורם את פעולת הריפוי הפיזיולוגי. סדרת טיפולים שכיחה להוריות כרוניות מונה
כ-30-20 טיפולים יומיים. המערכת כולה מופעלת ומנוטרת מחוץ לתא על ידי צוות מקצועי שהוכשר לכך, אם כי במהלך הטיפול נמצאים בתוך תא הלחץ דרך קבע אחות או רופא לפי הצורך.

בתנאי נשימת אוויר רגיל, ההמוגלובין שבכדוריות הדם האדומות רווי ב-98 אחוז חמצן ויכול להכיל כ-20 סמ"ק חמצן לכל 100 סמ"ק של דם. בנשימת 100 אחוז חמצן בלחץ סביבתי של אטמוספרה אחת, כמות החמצן שבהמוגלובין תשתנה אך במעט, שכן הוא רווי לחלוטין במולקולות החמצן. הדרך היחידה להגדיל את כמות החמצן הנישא בדם היא בהמסתו בפלזמה באמצעות העלאת הלחץ הסביבתי מעל הלחץ האטמוספרי הרגיל. כמות החמצן המומסת עולה ככל שהלחץ החלקי עולה. בתנאי תא הלחץ, כאשר המטופל נושם 100 אחוז חמצן ב-2.4 אטמוספרות מוחלטות, ניתן למוסס כ-5 סמ"ק של חמצן בכל 100 סמ"ק של פלזמה, בנוסף לחמצן הקשור להמוגלובין.

כמות נוספת זו כמעט זהה לכמות הממוצעת של חמצן הנצרכת במנוחה על ידי הגוף כולו. בתנאים אלה הרקמות צורכות את החמצן שלהן מהחמצן המומס בפלזמה, אין צורך בבזבוז אנרגיה לפירוק החמצן מההמוגלובין, וההמוגלובין נשאר רווי בחמצן גם בצד הוורידי. תיאורטית ניתן לספק בדרך זו את צריכת חמצן הגוף כולו במנוחה גם ללא כדוריות דם האדומות. מה משמעות הדבר? לאדם הבריא אין בכך כל יתרון, אך אצל חולים הסובלים למשל מירידת חמצון רקמתי על רקע פגיעה בכלי דם קטנים, כמו חולים סוכרתיים, כמות נוספת זו עשויה לאפשר תהליכי ריפוי תקינים בפצע קשה ריפוי, תהליכים המתקשים להתרחש ללא תוספת החמצן.

נימי דם החסומים חלקית אינם מאפשרים מעבר כדוריות דם אדומות, ואולם הפלזמה, נוזל הדם, זורמת דרכם ללא כל קושי. לפיכך, המסה פיזיקלית של חמצן בפלזמה בשיטה זו עשויה להיות הדרך היחידה לספק חמצן לתאים, שאליהם הוא יכול לחדור גם בדרך הפעפוע (דיפוזיה). מנגנונים פיזיולוגיים אלה ורבים אחרים, המגיבים למינוני חמצן גבוהים של היפראוקסיגנציה, מתאפשרים אך ורק בתנאי נשימת חמצן בתא הלחץ.

למי ולמה זה טוב - מנגנונים פיזיולוגיים

כפי שמכונית צורכת דלק, כך גם יש מנגנונים פיזיולוגיים בגוף הזקוקים לחמצן כדי לפעול באורח תקין. למשל, התאים הפולימורפונוקלארים בדם, התאים הבונים ומעכלים את רקמת העצם, האוסטאובלסטים והאוסטאוקלסטים, התאים הפיברובלסטים היוצרים קולגן ועוד ועוד. פעולתם התקינה של רבים ממנגנונים אלה נפגעת כאשר הלחץ החלקי של החמצן ברקמה נמוך מ-30 מ"מ כספית (לחץ חלקי תקין נחשב 60-40 מ"מ כספית). האפשרות היחידה להחזירם לפעולה תקינה היא על ידי העלאת לחצו החלקי של החמצן ברקמה או על ידי שיפור הפרפוזיה ועל ידי העלאת כמות החמצן המומסת בדם כפי שראינו בתא לחץ.

בהיפראוקסיגנציה טיפולית זו ניתן לטפל בנזקים פתולוגיים על רקע חסימה, או בהפחתה משמעותית בזרימת דם כתוצאה מאירוע תסחיפי, כמו חסימה חריפה של עורק הרשתית או של כלי דם אחרים במערכת העצבים המרכזית, או חסימה של כלי דם קטנים בגפיים על רקע פגיעת מעיכה ובצקת. היפראוקסיגנציה היא גורם פיזיולוגי הגורם לכיווץ כלי דם עורקיים. בכך היא גורמת אמנם להפחתה בפרפוזיה אך בו זמנית להעלאה משמעותית בחמצון הרקמתי!

הטיפול בתא הלחץ הוא הפרוצדורה הטיפולית היחידה הידועה כיום כגורמת לשתי עובדות פיזיולוגיות אלו ה"מנוגדות" בו זמנית. מכאן, התרומה הטיפולית להורדת בצקת מקומית למשל על רקע חבלתי, ולאפשרות הורדה דרמטית של יתר לחץ תוך גולגלתי בו זמנית - עם עליית זמינות החמצון הרקמתי. כתוצאה מהפרשי לחץ חלקי של חמצן ברקמה ובכלי הדם, מנגנון דומה פועל גם לספיגת בצקת כרונית בלשד עצם עקב מפל הלחץ האוסמוטי המייצר כוח אוסמוטי ומביא לספיגת הבצקת חזרה לכלי הדם הקפילרים (במקרים התחלתיים של AVN למשל).

הפרשים גדולים של לחץ חלקי של חמצן מעוררים ומאיצים תהליך נאווסקולריזציה ברקמה איסכמית. האנדותל הקפילרי של כלי דם קטנים מגיב לתנאי ההיפראוקסיגנציה. הקפילרים נוצרים בקצב מואץ וצפיפותם עולה ברקמה איסכמית כרונית בעיקר על רקע נזקי קרינה ריפויית למשל. טיפול בחמצן היפרברי בתא לחץ מהווה היום טיפול עיקרי לפגיעות כתוצאה מנזקי לוואי של קרינה ריפויית לרקמה הבריאה (זו תופעת לוואי המופיעה בחמישה אחוזים מהמוקרנים). טיפול רפואי זה הוא היחידי המוכר היום המביא לזירוז משמעותי מאוד בתהליך הריפוי לבעיה פתולוגית קשה זו (על כך יוסבר בפירוט בגיליון הבא).

חמצן בכמויות גדולות מאיץ תהליכים אנטי דלקתיים, משפר תפקוד כדוריות לבנות במלחמתן נגד זיהומים ואף עוזר בדיכוי התרבות רוב סוגי החיידקים. במינונים גבוהים מאוד, החמצן משמיד חיידקים אנארוביים ולכן משמש כטיפול עיקרי בגז גנגרנה על רקע זיהומי הקלוסטרידיום. תיקון איסכמיה רקמתית מאפשר חידוש פעילות אנטי זיהומית, פעילות יעילה יותר של מרבית סוגי האנטיביוטיקה וזירוז תהליך ריפוי, למשל בתהליך פתולוגי של זיהום כרוני עקשני בעצם, אוסטיומאליטיס. כאמור, 60-40 מילימטר כספית הוא לחץ חלקי תקין של חמצן ברקמה, למשל ברקמה התת עורית באזור השוק. הרקמה נחשבת איסכמית מתחת ל-40-30 מ"מ. כיום ניתן לבדוק מצב זה על ידי ניטור רמת הלחץ החלקי של החמצן התת עורי בעזרת מכשור ואלקטרודה לא חודרנית ה-Transcutaneous PO2) TCPO2).

הערך המתקבל מאפשר לקבל תשובה לגבי רמת הפרפוזיה הרקמתית ולשער בדיוק רב את סיכויי הריפוי של פצעים על רקע איסכמי. על פי בדיקה זו ניתן לקבוע אם יש צורך במעורבות כירורגית בכלי הדם ובמקרים ללא סיכויי החלמה, ניתן להמליץ על רמת הקטיעה. בדיקה זו נקראת גם בדיקת התאמה לפני טיפול משולב בתא לחץ בהוריית טיפול של פצעים קשיי ריפוי. בדיקה זו מאפשרת גילוי מוקדם של מידת המרכיב האיסכמי כסיבה לחוסר הריפוי וכך ניתן להתחיל בטיפולים המשולבים בתא הלחץ לפני החמרת המצב ולתרום בכך להעלאת אחוזי הריפוי ולמניעת קטיעות!

תופעות הלוואי

מהן תופעות הלוואי של תא הלחץ? מפני מה צריך לדעת להישמר? מתי אסור להשתמש בו? רק לעתים נדירות יש הוראות נגד מוחלטות המונעות טיפול בהיפראוקסיגנציה היפרברית בתא לחץ. למשל, במקרים של אוויר בלתי מנוקז בחזה וטיפולים כימיים מסוימים (בלאומיצין) במחלות ממאירות. מובן שהפרופיל הטיפולי של המטופל נקבע רק לאחר בחינה מדוקדקת של מצב בריאותו וההיסטוריה הרפואית שלו. כל חולה חדש עובר בדיקת רופא, והחולים נמצאים במעקב הרופא במשך כל זמן תהליך הטיפול בתא.

רק לעתים נדירות הטיפול גורם לתופעות לוואי. אם אכן יש תופעות כאלו, הן נובעות בדרך כלל מקושי בביצוע איזון הלחצים באוזניים או בסינוסים. כדי למנוע נזק כלשהו, צוות מיומן צמוד לחולים במשך כל הטיפול ומדריך אותם כיצד יש לבצע פעולות איזון אלו. לעתים נדירות נשימת החמצן גורמת לתחושות אי נוחות, ובמקרים כאלה פשוט מסירים את מסכת החמצן והתופעה חולפת.

המטופלים בתא הלחץ בפרופילי הטיפול הרגילים אינם נחשפים לתופעות “הרעלת החמצן", לא במערכת הנשימה ולא במערכת העצבים המרכזית, תופעות מוכרות העלולות להיגרם בצלילה עם מכשירי חמצן. מתברר שדווקא טיפולים חוזרים בתא הלחץ “מחסנים" את המטופל בפני “נזקי חמצן אפשריים". תוצרי החמצן, הרדיקלים החופשיים שאותם אופנתי לזהות כיום כאחד הגורמים להזדקנות, הם האחראים לתופעות הלוואי של “הרעלת החמצן". החשיפות החוזרות ונשנות להיפראוקסיגנציה במהלך סדרת הטיפולים בתא הלחץ יוצרות אף עודף של מנגנונים אנטי אוקסידנטים בגופנו, ואלה מנטרלים את “תוצרי החמצן" ביעילות רבה ביותר.

סיכום ומבט לעתיד

טיפול בהיפראוקסיגנציה בתא לחץ הוא טיפול משולב ויעיל ביותר בהוריות הטיפול הנמצאות כיום בסל השירותים. הטיפול בטוח מאוד ותופעות הלוואי הן מועטות ונמנעות על ידי צוות טיפולי מקצועי. מספר החולים המגיעים לטיפולים אלה עדיין קטן מאוד יחסית למספר הנזקקים, וזאת בעיקר עקב חוסר מודעות גם אצל ציבור הרופאים.

עבודות בנושא עלות-תועלת בטיפולי תא לחץ שנעשו בארץ, באירופה ובארה"ב, מוכיחות את יעילותו הרבה של הטיפול המשולב מההיבט של התוצאה הרפואית והכלכלית. להיפראוקסיגנציה הטיפולית בתא לחץ תיתכן חשיבות גדולה בתחומי רפואה רבים. בתחומי האורטופדיה ורפואת הספורט כבר הוכחה ופורסמה בעיתונות המקצועית יעילותו הטיפולית של תא הלחץ במקרי AVN, במיוחד בדרגות הראשונות כפי שמאובחן ב-MRI.

מנגנון ההיפראוקסיגנציה להורדת בצקת על רקע חבלתי כבר מביא לשימוש בתאי לחץ קטנים במגרשי פוטבול אמריקאיים ואנגליים על מנת לקצר את זמן ההחלמה לאחר חבלות. אפשרות העלאת החמצון הרקמתי לרמה כה גבוהה בעזרת הטיפול בתא לחץ והמשמעות הפיזיולוגית הנובעת מכך מביאות לנסיונות קלינים טיפוליים במקרי איסכמיה או היפוקסיה חריפים למערכת העצבים המרכזית, לשריר הלב, חבלות מוח עם עלייה בלחץ תוך גולגולתי ועוד.

בספרות המקצועית מדווחים מדי פעם מקרים קליניים בנושאים אלה יחד עם עבודות מחקר מבוקרות. במקרים אלה ברור כי הזמן עד הטיפול מהווה מרכיב חשוב לתוצאה ועומד על כשעתיים-שלוש. מסתמנת האפשרות כי בעתיד הלא רחוק יופעלו תאי לחץ קטנים בכל חדר מיון של בית חולים מרכזי, במיוחד למקרים מסוג זה. באמצעי ההדמיה הקיימים כיום ניתן לאתר אזורים פתולוגיים, גם בפגיעה כרונית במערכת העצבים המרכזית, אשר עדיין שומרים על דרגה מסוימת של מטבוליזם למרות תמונה קלינית פתולוגית.

תגובה להיפראוקסיגנציה במקרים אלה יכולה לתת אבחנה וגם אפשרות טיפול משולב יעיל היפרברי ושיקומי. יש מרכזים בארה"ב ובקנדה, באנגליה ובאוסטרליה המטפלים במקרי CP ,CVA ואף ב-MS בשיטה זו והדיווחים מעודדים אוד. לאחרונה פורסמו עבודות על השפעה משמעותית של היפראוקסיגנציה בתא לחץ על ניוד תאי גזע, נושא חדש המתפתח ונושא בחובו אפשרויות טיפול חדשניות בעיקר בפגיעות במערכת העצבים המרכזית.

העיקרון הפיזיקלי

קילוגרם לסנטימטר מרובע הוא הלחץ של אטמוספרה אחת והוא שווה לסכום הלחצים החלקיים של הגזים המרכיבים את האטמוספרה (חוק דלתון). לחץ האוויר הדחוס המוכנס לתא הלחץ מעלה את הלחץ הסביבתי בו מעל הלחץ האטמוספרי. ככל שהלחץ הכללי עולה, יקטן נפח נתון ביחס ישר ללחץ (חוק בויל). כמות הגז המתמוססת בנוזל בתנאים אלה עומדת ביחס ישר ללחצו החלקי (חוק הנרי). מערכת הלב וכלי הדם שלנו משמשת כמערכת הידראולית שבה הלחץ בנוזל (היישר מהקפילרות האלוואולריות בריאות הנחשפות ללחץ הסביבתי בכל נשימה) מועבר באופן שווה לכל הכיוונים. כך, עם עליית הלחץ הסביבתי, הלחצים בכל חלקי הגוף משתווים כל הזמן, היות שהנשימה מהווסת מספקת גז נשימה במדויק בלחץ הסביבה (בדיוק כפי שצולל היורד מתחת למים נושם ממכשיר צלילה). מכאן שכאשר מעלים בהדרגה את הלחץ הסביבתי בתא הלחץ, כל שנותר למטופל לעשות הוא להשוות את הלחצים בין שני צדי עור התוף והסינוסים. זוהי פרוצדורה פשוטה שהחולה לומד מהצוות המטפל לפני תחילת הטיפול. 



ד"ר יהודה מלמד, מנהל היחידה לרפואה היפרברית, בתי החולים רמב"ם ואלישע, חיפה

 

מאמרים מומלצים