אחד ממורי אמר לי פעם, שהחוויה שבה עמד בזמן פרפורי הגסיסה של הקומוניזם בפולין, היא שאפשרה לו להבחין באובססיה לרגולציה ולשליטה במערכת החינוך הארצית של הלייבור החדש. ייתכן שחוויות דומות מסבירות את התובנות של גולה פולני אחר, זיגמונד באומן, פרופסור לסוציולוגיה בדימוס באוניברסיטת לידס, אשר תיאר "פער הולך וגדל, המהווה סתירה בין ערכים המקודמים בשיח הציבורי לבין אלה המושגים על ידי עיסוק בפוליטיקה". אין זה קשה לזהות תיאור זה בגירסת הלייבור החדש לשירות הבריאות הממלכתי.
השיח הציבורי מכוון לשאיפה הנעלה של שיפור השירות לפציינטים, כשהדעות של הפציינטים מקבלות מקום מרכזי בדיונים הרשמיים. פרסומים מבהיקים של ה-NHS (שירות הבריאות הממלכתי) מעוטרים כעת כדבר שבשגרה בתמונות של פציינטים מרוצים ונאים הזוכים לטיפול בסביבה אופטימלית. אנשי המקצוע מוּרים לספק גם "בחירה" וגם "טיפול ובמרכזו הפציינט".
אף על פי כן, בצידו המרוחק של הפער נמצא את תהליך הפרטת השירותים הרפואיים ההולך וצובר תאוצה ואשר לא מתקיים מתוקף סמכות שמקורה בבחירות, ומקצוע הרפואה עובר שינויים מבניים למען מטרות פוליטיות. זהו תהליך שעיקרו החלשת המקצוע והכנעתו מבחינה פוליטית, מה שעלול להוביל את הרופאים והרפואה ליכולת התנגדות פחותה לעיוות של שירות הבריאות למען מטרות מסחריות, מה שכמובן אינו יכול לשרת את הפציינטים בצורה טובה.
הביאו בחשבון את הכאוס מסביב למערכת החדשה לגיוס רופאים צעירים להתמחות. נמצאים כאן כל מאפייני "הביורוקרטיה הרציונליסטית" של באומן, המחפשת להכפיף את המחשבה והפעולה העצמאיות ליישום של חוקים אוניברסליים. השימוש בטכנולוגיה ממוחשבת משמעה שהרופאים נבחרים לראיון על סמך טפסי קבלה שכמעט ולא מאפשרים מרחב לביטוי אינדיבידואלי. כל מועמד מחויב להפגין מעלות מסוימות המצופות ממנו, כמו מנהיגות ועבודת צוות, בתוך מסגרת של פחות מ-150 מילה. טפסים אלה מוערכים בנפרד מקורות החיים הרלבנטיים בתהליך שבמהרה הידרדר לכדי הגרלה. רופאים צעירים מנועים מלבחור את האזור שבו הם מעוניינים לעבוד, ועל אחת כמה וכמה באיזה בית חולים, וכתוצאה מכך עומדים בפני מתחים עצומים בקשריהם האישיים. שוב, מתייחסים אל הרופאים כאל ברגים קטנים במערכת, ואף לא אחת משאיפותיהם האישיות או הצרכים שלהם מסופקים. עם זאת, אלה אנשים אשר בעבודתם המקצועית אמורים לשים את צורכיהם ושאיפותיהם של הפציינטים מעל לכל דבר אחר.
התהליך כולו תורם למטרה הפוליטית של אכיפת הקונפורמיות והצנעת חילוקי הדעות. דבר זה, בתורו, פוגם בדאגה לפציינט באופן ישיר ועקיף. קונפורמיות מחניקה חדשנות ויצירתיות, כשגם סקרנות וגם דמיון לא מוערכים באופן מיוחד. תבניות של טיפול הופכות למאובנות בתוך ההנחיות הרשמיות. רופאים צעירים, המחונכים בתוך ה-NHS ומחויבים לה, נאלצים לנדוד לחו"ל על מנת להשלים את הכשרתם ואף למצוא עבודה. לתופעה זו תהיה השפעה על גיוס לבתי ספר לרפואה. כיצד תמשיך הרפואה למשוך מועמדים איכותיים אם זהו מסלול הקריירה שמצפה להם?
רק אם יהיה לרופאים את החופש לחקור ולהסביר אפשרויות שונות, יהיו הפציינטים חופשיים להגיע להחלטות שלהם. רופאים שבאופן פעיל מכירים בערכיו האישיים וסדר עדיפויותיו של הפציינט, ותומכים בהחלטה מושכלת המבוססת על מודעות לגבי הסכנות האפשריות והרווחים הפוטנציאלים של טיפול מוצע, יקטינו את רמת הצריכה של תרופות. אבל, כמובן, זה פועל כנגד האינטרסים של הקומפלקס הרפואי-תעשייתי. אם רופאים מעוּדדים להציע טיפול לפי מתכונת, כשהם בסד מסגרת האיכות והתוצאות, צריכת התרופות עולה ואפשרויות הבחירה של הפציינט הופכות למוגבלות.
כאן, שוב אנו מוצאים את הפער ההולך וגדל. דיון ציבורי מקדם החלטיות ובחירה חופשית לפציינטים, אבל עסקנות פוליטית מכתיבה שרק הבחירות, העולות בקנה אחד עם האינטרסים של הכוחות הפוליטיים והכלכליים זוכות לתמיכה אקטיבית. לדוגמה, פציינטים יכולים לבחור הפניה לספק שירותים פרטי או לראות רופא כללי בזמן ביקור בסופרמרקט, אבל לא להגיע לבית חולים מקומי המיועד לסגירה או להירשם לפרקטיקה של רופא יחיד. מרבית האנשים רוצים שירותי בריאות טובים מבית החולים המקומי שלהם של שירותי הבריאות הממלכתית ולא מעוניינים לבחון אלטרנטיבות. עם זאת, השיח סביב הבחירה הוא לעשות בדיוק את זה. יש גבולות ברורים לבחירה שזוכה לתמיכה רשמית, והמילה עצמה הופכת למושחתת.
החברות המערביות בנות זמננו נשלטות על ידי הכוחות התאומים של המדינה והשוק, הנמצאים במערכת יחסים ההולכת ונעשית נסתרת מעין. ארגונים הפועלים בצורה עצמאית מכוחות אלה מרכיבים את הסקטור השלישי, אשר מוגדר כחברה האזרחית, וקבוצות מקצועיות הן מרכיב חיוני של סקטור זה. המקצועות המסורתיים, הכוללים הוראה ורפואה, נמצאים במגע יומיומי עם אזרחים רגילים ורואים במו עיניהם כיצד פועלת החברה שלא כשורה. מגע זה מביא עימו את האחריות לייצג את חסרי האונים, יחסית, בפני החזקים. כשהעצמאות והמוראל של מקצועות אלה נשחקים, כפי שקורה במשטרים טוטליטריים ובאופן הולך וגובר בחברות עכשוויות המונעות מכוחות השוק וכפי שקורה ממש כעת למקצוע הרפואה, אלמנטים חשובים של כוח אזרחי וצדק חברתי מודחקים.
אנשים חולים זקוקים לרופאים טובים. החברה צריכה שהטובים ביותר מקרב הדור הצעיר ירצו ללמוד רפואה ואז יהיו מסוגלים לעשות שימוש בידע ובמיומנויות שלהם, ללא תלות בכוחות פוליטיים וכלכליים, לרווחת הכלל. הייתכן כי דבר זה הפך פתאום לשאיפה בלתי אפשרית? זה הזמן לסגור את הפער.
ברצוני להודות לשרלוט וויליאמסון, לשעבר יו"ר האגודה לקשרי פציינטים של הרויאל קולג' לרופאים כלליים (RCGP), שהבהירה לי עד כמה תלויה האוטונומיה של הפציינטים באוטונומיה של המטפלים
פורסם לראשונה ב: BMJ
2007;334:670 (31 March)
iona.heath{at}dsl.pipex.com |