משנכנס אדם בין כתליו של בית החולים הפסיכיאטרי,לרוב ישוב וייכנס באותו המקום פעמים רבות. בפעם הראשונה, עדיין לא ידעתי את זה. הייתי עסוקה, ניסיתי להבין את כלליו וחוקיו של המקום אשר בשעריו נכנסתי ולא ידעתי שאשוב ואכנס. בפעם הראשונה חשבתי שזהו ניסיון חד פעמי, שאטבול את רגלי במים הקרים, אמשוך אותה מיד ואלמד להיזהר. בפעם הראשונה, באשפוז הראשון, השבר היה גדול. היה עלי להתרגל לחוקים אחרים, למציאות אחרת לגמרי, שקיימת ולא הרחק מהמציאות שבה חייתי עד כה, לפחות ברמה הגיאוגרפית.
אדם המגיע לבית החולים פסיכיאטרי ימשיך ויהיה "חולה" כל חייו. אם יבחר בגורל אחר, יהיה עליו להיאבק קשות על מנת להוכיח שיש ביכולתו להחלים. אך האמונה ביכולתו של האדם להחלים אינה בהכרח באה לידי ביטוי אצל אנשי הצוות בבית החולים הפסיכיאטרי.
גם באשפוז בבית חולים רגיל יש להיערך למערכת חדשה של חוקים וכללים: מעירים אותך מוקדם בבוקר על מנת למדוד חום, הארוחות מוגשות בשעות מסוימות וביקור הרופאים נערך בשעה יעודה, אך עדיין, מרבית הסיכויים שחייך לא יסבו סביב מקום זה לשארית חייך. אתה צריך לקבל את חוקי בית החולים אך הם לא בהכרח ישפיעו על חייך לאחר שחרורך משם.
באשפוז עקב מחלה נפש נכפים לעתים חוקים וכללים שאינם תמיד הכרחיים לטיפול במצב הנפשי שבו שרוי האדם החולה. במקומות רבים, החוקים כוללים איסור על שתיית קפה במחלקות מסוימות (מחלקות סגורות, בעיקר) או התרת שתיית קפה בהגבלות חמורות מאוד. כלל נוסף מגביל עישון סיגריות לסיגריה אחת בשעה. לא ראיתי אז ואיני רואה היום היגיון בכללים מוזרים אלה.
לפי מה שנעניתי, האיסור נועד על מנת שלא לגרום לאנשים להיות ערניים מדי. כאשר מטפלים באנשים בתרופות סדטיביות בעלות השפעה כל כך חזקה, לא נראה לי כי הגבלת העישון משרתת את המטרה - להפוך אדם לרגוע יותר, ומנסיוני כמעשנת כבדה לשעבר, הדבר רק משפיע בכיוון ההפוך. כנ"ל לגבי שתיית קפה. מכל מקום, אין בכללים אלה, כמו בכללים נוספים הקשורים באשפוז הפסיכיאטרי, התייחסות לאינדיבידואל המתאשפז או לייחודיות שלו כאדם. להפך, כללים אלה מחזקים אצל האדם המאושפז את תחושת יחסי המרות מצד בית החולים.
סוגיה אחרת נוגעת למפגש עם הרופאים. בניגוד לאשפוז בבית חולים כללי, את הרופא עצמו פוגשים רק מספר קטן מאוד של פעמים במהלך האשפוז. אני זוכרת את עצמי, באשפוז שארך כמעט שנה, פוגשת את הפסיכיאטר ארבע או חמש פעמים במהלך האשפוז כולו. איני טוענת שהוא לא היה ידע מה מתרחש עימי. אני רוצה לקוות שהוא היה מעורב בטיפול בי, אך את המידע עלי ועל מצבי קיבל רק מצד שני ושלישי, לא מפי. נראה כי דווקא במקום שבו הטיפול באדם החולה נסמך במידה רבה על תיאוריו שלו את תחושותיו ועולמו, יש מקום לפגוש את האדם המאושפז באופן אישי פעמים רבות יותר.
בעיה אחרת היא בגישה למטופל. הטיפול בי לתחושתי היה לא כבאדם חולה אלא כבאדם מתחלה. לדוגמה, "ריפוי בעיסוק", המקובל כל כך בבתי חולים פסיכיאטריים ומוצג במתכונת דומה בכל בתי החולים. מטרת הריפוי בעיסוק, כפי שתוארה בפני, היא "להחזיר אותי לנורמליזציה", אולם אין בין יצירת חפצי אמנות קטנים או ביצוע משימות צביעה, גזירה והדבקה ברמת גן חובה לבין נורמליזציה דבר. הנורמליזציה בחיי ועולם העבודה והעיסוקים שלי כלל אינם נשכרים כתוצאה מפיתוח מיומנויות אלו.
יש מקומות שבהם אפשר במסגרת ה"ריפוי בעיסוק" לגלוש באינטרנט. מכר שלי, שביקש לקרוא במסגרת כזאת חומר לגבי מחלת הנפש שבה אובחן (סכיזופרניה), הורחק מהמחשב על ידי צוות המחלקה על מנת שלא יוכל להגיע למידע הרלבנטי, כדי ש"לא ייכנס לדיכאון". ההזדמנות פוספסה כיוון שהרי כאן היה מקום נהדר להעצמה ולמתן מקום עבורו לקחת אחריות על מחלתו תוך הבנה מהי, אולי תוך כדי הסבר מושכל לגבי המידע הניתן באינטרנט.
דוגמה אחרת היתה כאשר ניתנה לי תרופה חדשה או כאשר מינון התרופה שנטלתי שונה וביקשתי מצוות המחלקה לקרוא את העלון המצורף לתרופה. בקשתי סורבה ומעולם לא הסכימו לתת לי לקרוא את העלון הזה. לא ברורה לי מהותה של הגבלה זו, מאחר שבקשה כזאת מהווה צעד חיובי - לקיחת אחריות על השימוש בתרופות תוך כדי הבנה מהן, מהי דרך פעולתן והחשוב מכל עבורי - מהן תופעות הלוואי הצפויות לי.
אם הרופא היה משוחח עימי קודם לנטילת התרופה ואומר לי מהן תופעות הלוואי האפשריות, היה לי קל יותר להתמודד איתן, אבל כאשר לא ידעתי שתופעות מסוימות הן תופעות לוואי, תחושתי הקשה רק התגברה. זוהי תחושה איומה, שגופי יוצא משליטתי ואין לי מושג למה או איך באפשרותי להקל על עצמי.
בבתי חולים רבים הכוללים מחלקה סגורה משמשת השהות במחלקה זו כעונש, פשוטו כמשמעו, עבור חולים ש"סרחו". לדוגמה, אדם שברח ממחלקה פתוחה בבית החולים, או השתמש לרעה באלכוהול, יוכנס למחלקה סגורה למספר שעות. מדובר במעין נוהל קבוע במערכת הכללים של בית החולים וברוב המקרים לא נערכת בדיקה אם אכן יש צורך לכלוא אדם במחלקה סגורה. כשאדם מוענש בצורה כזו, המטרה היא "לחנך" אותו והגישה והיחס כלפיו אינם כאל אדם בוגר אלא כאל ילד פרוע שנוקטים מולו בצעד מחנך.
מיותר לציין כי כאשר אדם בורח מבית חולים כללי, לא מפעילים נגדו סנקציות דומות.
ענישה נוספת שבה משתמשים בבתי חולים פסיכיאטריים היא הגבלה פיזית של החולה על ידי קשירה. מדובר באחת החוויות המשפילות ביותר שעברתי מעודי: קשורה בארבע גפי, אור דולק מעלי כל הזמן וחלון בדלת מאפשר לכל אדם העובר בסביבה לראותי במצב משפיל זה. גילויי יחס כזה כלפי בעלי חיים יזכו במדינת ישראל לכותרות בעיתונים ולהפגנת הארגונים לזכויות בעלי חיים.
כאשר ניסיתי לשוחח על הנושא עם חברותיי העובדות בבתי חולים פסיכיאטריים שונים, נדהמתי לגלות כי הן תופשות את האקט אחרת ולדבריהן, הקשירה נעשית רק כצעד אחרון ובמקרים נדירים. מנסיוני, אנשים נקשרו גם במצבים שבהם לא היה צורך בכך על פי החוקים הרלוונטיים. זכורים לי בחורה שסירבה להתקלח ועקב כך נקשרה ואדם אשר עשה את צרכיו בפרהסיה והוענש בקשירה. איני טוענת שמעשים אלה הם חסרי חשיבות, אך קיים פער גדול בינם לבין היכולת של צוות המחלקה לשלול את חירותו של אדם בצורה כל כך קיצונית. הרי אין במעשים אלה דבר המסכן באופן מיידי את החולה עצמו או את זולתו והם אינם מצדיקים אלימות כלפי בן אנוש.
תחושה קשה נוספת היא כי בהיותי במצב נפשי המצריך אשפוז, אין ערך למילים שלי, למחשבתי ולתפישת העולם שלי. אין ביכולתי לקבוע את רצוני לגבי דברים פשוטים ביותר, החל מסדר היום שלי וכלה בכבודי ובבריאותי. בחתימה על טופס הסכמה לאשפוז מרצון, מובטח לי כי זכויותיי יישמרו במהלך האשפוז, אך לא זו החוויה שלי. זכור לי כי באחד מבתי החולים שבהם שהייתי הותקנה "תיבת תלונות". לכאורה, צעד המיועד לתרום לאמון ולתחושה אמיתית של כבוד למאושפז. בפועל, תיבה זו נשארה ריקה. משניסיתי לעשות בה שימוש, זכיתי למכתב תגובה מזלזל ומעליב. ייתכן שהציפייה היתה אך ורק לכבד אותי במתן תשובה, כל תשובה, גם ללא ערך אמיתי בה.
עם זאת, ברור לי כי הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים עובד עבודה קשה מאוד, לעתים מסכן את שלומו ובמקרים רבים מסור מאוד לעבודתו ולאנשים שאיתרע מזלם ואושפזו.
הצוות הסיעודי, שבמקרים רבים יוצר את הקשר הקרוב ביותר לאנשים המאושפזים במחלקה, יכול לתת במקרים רבים חום וחיבה שאותם האדם אינו זוכה לקבל במקומות אחרים בחייו. אחות אחת שהבחינה בי קוראת ספר יצרה עימי קשר והתפתחה בינינו שיחה מעניינת על ספרות ועל תרגום ספרים מצרפתית עתיקה לעברית. הקשר במקרה זה היה הרבה יותר מאשר של חולת
נפש-אחות פסיכיאטרית.
היה זה דו שיח אמיתי ומכבד בין שני אנשים שחולקים תחומי עניין משותפים. זכורה לי גם הפסיכיאטרית שלי, שכאשר לא עמדתי בעומס הלימודים לתואר השני, עודדה אותי, חזרה ואמרה לי: "המשיכי לנסות. אם השנה לא תצליחי, נסי שוב בשנה הבאה. אני מאמינה שאת יכולה ומסוגלת לעשות את זה". אני רואה בתמיכתה זו חלק משמעותי מהעובדה שהיום אני עומדת לסיים את לימודי התואר השני.
לסיכום, לאנשי הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים יש השפעה רבה ומשמעותית על האדם החולה בתחילת דרכו, ולכן יעשו טוב אם יוכלו להשתמש בכוחם זה על מנת להפוך את חוויית האשפוז לחוויה מיטיבה ולא לקשה ומשפילה, כפי שחשתי אני לא מעט פעמים. בתי החולים הפסיכיאטריים אינם מקום נעים ואיש אינו רוצה להיות מאושפז בהם אלא אם כן יש לו צורך חריף בכך. יש מקום להפוך אותם למקום נגיש יותר ומכבד יותר עבור האדם המאושפז בהם.
אילאיל צין, עובדת סוציאלית, רכזת ארצית של תחום הפנאי ב"אנוש", מרכזת את הקורס "מצרכנים לנותני שירות" בבית הספר לשיקום, שילוב והחלמה בבריאות הנפש |