החל משנת 98' ובמשך שנה וחצי, כמעט ברצף, הייתי מאושפזת באשפוז היום בבית החולים טלביה בירושלים, עם ביקורים אחת לחודשיים-שלושה בבית החולים לאשפוז מלא, כשמצבי החמיר. במחלקת אשפוז היום עבדה עובדת סוציאלית, שהיתה אדם חם ורגיש באופן מיוחד.
אני זוכרת שכאשר אמרתי לה פעם שאני רוצה למות, היא לא הזדעזעה כמו שאר הרופאים ואנשי המקצוע סביבי ולא שלחה אותי ישירות למחלקה סגורה, כמו הפסיכיאטרית שלי או הפסיכולוגית. היא אמרה לי: "אני מבינה אותך". הייתי בטוחה שלא שמעתי אותה היטב. הייתכן שהיא מבינה משפט כזה? הרי זהו אחד המשפטים שאסור באיסור חמור לומר שם, שכן הוא גורר אחריו "מאסר" - אשפוז מלא.
שאלתי אותה בתמיהה: "איך את מבינה אותי?" והיא אמרה: "אני בהחלט יכולה להבין את הרצון הזה שיהיה מקום שניתן יהיה לנוח בו מהכל, ששום דבר לא יכאב יותר".
את התחושה הזו, של ההבנה האמיתית למצוקתי, אני נושאת עימי עד היום, עשר שנים אחרי.
מספר שנים לאחר מכן נודע לי בדרך מקרה שעובדת סוציאלית זו בעצמה מאובחנת כחולה במחלה בי-פולארית ואף כי היתה מאושפזת בעצמה.
היינו אז, בסיטואציה ההיא, היא, אני וההבנה שלי, שסופסוף מישהו מצליח להבין את עומקו ואת מיקומו של הכאב שלי. אז, כשאמרה לי את המשפט הזה, שאותו אני נוצרת בליבי עד היום כמתנה יקרה, איש טרם דיבר על המושג "צרכנים נותני שירות", או על עניין "הידע הייחודי". אותה עובדת סוציאלית לא רצתה, אז וגם היום, להיחשף. אינני יודעת מהם המניעים שלה והם גם לא מענייני. אבל, גם ללא חשיפה היא הצליחה להבין את עולמי בצורה שאף איש מקצוע אחר, רגיש ככל שיהיה, לא הצליח להבין.
זאת לא היתה הפעם היחידה שבה נתקלתי בסוגיית החשיפה. היה זה בבית חולים פסיכיאטרי הנמצא בהרי ירושלים. הסתובבתי שם, יום אחד במהלך אשפוז של כמעט שנה, בשעות אחר צהריים חמות, בחוסר מעש, תוך כדי עישון סיגריות בשרשרת. היה לי משעמם. איש מחבריי לא היה זמין לשיחה בטלה ודברים אחרים לא ניתן היה לעשות שם. אחת מחברותיי לאשפוז סיפרה לי כי העובדת הסוציאלית שלה אמורה להגיע לבקרה. לא הקדשתי לכך מחשבה רבה. אותי מעולם לא ביקרה שום עובדת סוציאלית ולא היה בידיעה שום דבר מרגש עבורי.
ליד ה"קנטינה", הקיוסק ששירת את מטופלי בית החולים, ראיתי את חברתי עם העובדת הסוציאלית שלה. במבט ראשון לא ראיתי דבר מיוחד אך במבט שני התחוור לי, לחרדתי, שמדובר בבחורה שלמדה איתי באוניברסיטה. אישה צעירה, שהיתה כמוני, כשש שנים לאחר סיום התואר הראשון בעבודה סוציאלית. אני זוכרת את עצמי מסתכלת עליה, לבושה בבגדים מהודרים, לעומתי, שהייתי לבושה בסמרטוטים, בגדים מהוהים שכיום לא הייתי יוצאת עימם מפתח ביתי.
בבית החולים לא היה צורך בבגדים יפים, שכן לא הלכנו ולא באנו לשום מקום, ואיש גם לא ראה אותנו, מלבד הצוות הקבוע של בית החולים.
העובדת הסוציאלית הזו הסתכלה בי במבט בוחן ותוהה, וראיתי בעיניה את המחשבה: "מהיכן אני מכירה את החולה הזו, לעזאזל?". ברחתי משם בהליכה מהירה ככל הניתן, על מנת שלא לעורר את חשדה ולבל תספיק להיזכר מי אני, סטודנטית צעירה שלמדה איתה יחד לתואר ראשון,הסטודנטית שהייתי אז, היחידה בכיתה שידעה שהמילה "אגורפוביה" באה מהמילה היוונית "אגורה", שהיא כיכר השוק ביוון העתיקה. אותה סטודנטית שהייתי, שהתבלטה, בין השאר, בשל גילה הצעיר (הייתי בת 19 בהתחלת לימודיי). ברחתי משם על מנת שלא תראה אותי כפי שנראיתי באותו יום, חולת נפש קשה (ההגדרה שניתנה לי על ידי לא מעט מומחים), לבושה בבלואים, עם שרירים נוקשים מהלידול ומקלופיקסול, רעד בידיים ומבט ישנוני מתרופות הרגעה, שלא תראה ותיזכר במי שהייתי ובמי שאני היום.
עניין החשיפה כלל לא עלה בראשי אז כסוגיה מודעת. ידעתי שאני מתביישת במצבי הנפשי והפיזי ושאסור למישהו שמכיר אותי מהעבר לזהות אותי ולראות אותי במצבי. חשתי השפלה קשה וחוסר רצון להיחשף בהשפלתי. לא רציתי להפוך לנושא שיחה בין חברותיי לשעבר. עד היום, המפגשים עם אנשי המקצוע בבית החולים זכורים לי כטראומטיים, במיוחד כאשר הם נגעו בעובדה כי גם אני עובדת סוציאלית על פי תארי.
אני מכירה לא מעט אנשים שאפילו מסתירים את היותם מאובחנים מבני משפחתם, מהמעגל השני - דודים, סבא וסבתא וכו'. אני מכירה גם אדם שבנו ובתו היו חיילים ולא ידעו שמדי יום ראשון, כשאבא בא לבקרם עמוס בממתקים וב"דברים טובים", הוא מגיע מחופשה מיוחדת מבית החולים.
סוגיית החשיפה הזו, הראשונית כל כך, היא סוגיה שבה נתקל כמעט כל מי שאושפז - המגע הראשוני עם העולם הנורמלי שהשארת מאחוריך ושאתה מנסה ליצור איתו קשר מחודש, החברים מהאוניברסיטה, מהצבא, השכנים, בני המשפחה הרחוקים. עולם שלם, שאתה מנסה בכל כוחך שלא להיחשף בפניו, לשמור בפניו על אשליה שהכל בסדר, שאתה בדיוק אותו דבר. שנעלמת רק לזמן קצר מהמציאות המשותפת לכולם ואתה עדיין בדיוק כמוהם.
לפני מספר שנים עבדתי כעובדת סוציאלית בהוסטל. אהבתי את העבודה שם והקדשתי רבות לדיירי המקום שיש להם מקום חם בליבי עד היום. אני זוכרת שבתחילת העבודה שלי שם, התלבטתי רבות אם להיחשף אם לאו, ובסופו של דבר נחשפתי כמתמודדת בפני מנהלת השירות ולבקשתה נחשפתי גם בפני אחת המדריכות. סיפור החשיפה הזה, אשר עד היום אני נושאת את הצלקת ממנו, נגמר בכך שאותה מדריכה סיפרה לכל חברי הצוות במקום, שהעובדת הסוציאלית היא "חולת נפש" ולא בטוח אם יש מקום בהוסטל הזה לעובדת סוציאלית שהיא חולה בעצמה. היו אמירות כמו "נזק פוטנציאלי לדיירים" ו"אי אפשר לסמוך עליה". תחושת הנידוי העז שחשתי אז, יחד עם יחס קשה ומזלזל מצד אותה מנהלת, הביאו אותי למצב רגשי ונפשי קשה מאוד.
את הצלקות, הכאב ותחושת הפגיעה עקב החשיפה הבעייתית הזאת, עקב ה"יציאה מהארון" שנערכה לי שלא על דעתי, אני נושאת עימי עד היום.
עזבתי אותה מסגרת דיור לאחר חיבוטי נפש קשים ולאחר שכלו כל הקצים מבחינתי, בשל היחס הקשה לו זכיתי לאחר שחשפו אותי. באותה תקופה חשתי שאין מקום לאנשים כמוני במערך השיקום בבריאות הנפש. אני זוכרת שבסופו של דבר, כאשר עזבתי את ההוסטל, החלטתי שאסור לי להיחשף יותר, שהמחיר אינו שווה את הערך המוסף שיש בכך. היתה זו מסקנה כואבת אך הכאב והפגיעה שספגתי עקב החשיפה כאבו יותר.
מגבלה על מגבלה
בקורס "צרכנים נותני שירות", שיש לי הזכות להיות אחת השותפות בו מיום הקמתו, הדיון בעניין החשיפה הוא דיון ער ומשמעותי. האנשים המשתתפים בקורס הם אנשים שחיים את דילמת החשיפה על כל צבעיה בהיותם נותני שירותים, או המתעתדים להיות כאלה. אולם, הקושי בחשיפה הוא אינו רק בכך.
אינני יודעת אם נתברכנו או קוללנו, האנשים המתויגים כבעלי מגבלה או נכות פסיכיאטרית, בכך שהנכות שלנו היא נכות המוגדרת כ"נכות בלתי נראית". יש לא מעט אנשים בחברה הסובלים במידה זו או אחרת ממגבלה פסיכיאטרית, אולם איש אינו רואה עליהם בפניהם או באופן פיזי את מוגבלותם. בהרבה מקרים ניתן להתמודד באמצעים פשוטים יחסית עם המגבלה עצמה. ההתאמות אשר נדרשים להן אנשים בעלי מגבלה פסיכיאטרית אינן רבות או מסובכות להשגה, ונעשית כיום עבודה משמעותית ביחס להתאמות אלו ולפיתוח התאמות אינדיבידואליות המתאימות לצרכים של כל עובד במקום עבודתו.
לעניות דעתי, בתחום בריאות הנפש, ברוב המקרים, המוגבלות היא תולדה של יחס הסביבה, קרי הסטיגמה הנלוות למחלה או לתיוג, אם תרצו. נכון הדבר שגם אנשים שהם בעלי מגבלה פיזית או חושית סובלים לעתים מסטיגמה הנלווית למגבלה שלהם עצמה ומיחס המפחית בערכם בשל מגבלה שאין הם לוקים בה בפועל. אולם, היקף השפעת המוגבלות הנובעת מהסטיגמה עצמה היא קשה מאוד בעיקר בתחום המוגבלות הפסיכיאטרית. הבעיה בחשיפה שהיא בעצמה יוצרת את מגבלת הסטיגמה. כך שלעתים, כמו שחשתי באותו הוסטל בו עבדתי, לא הייתי מוגבלת כלל, אולם לאחר שחשפו אותי שלא על דעתי ושלא ברשותי, הפכתי למוגבלת.
כלומר, יש כאן שתי סוגיות: מחד, במידה שלא אחשוף את עצמי, לא אהיה זכאית להתאמות שלהן אני זכאית במקום העבודה ושבמקרים רבים יאפשרו לי לעשות את העבודה בצורה טובה יותר. מאידך, עצם החשיפה עצמה יכולה לגרום לי למוגבלות נוספת או להחריף מוגבלות קיימת בשל הסטיגמה הנלווית לה.
סוגיית העובד המתמודד
מנהלי שירותים ומסגרות, ששוחחתי עימם על הנושא, רואים את עצמם כמי שבידו הזכות לחשוף את המתמודד העובד בשירותם. הם טוענים טענות מטענות שונות ובין השאר הם רואים את היתרונות שהדבר יעניק ללקוחות השירות שלהם. לא פעם, דעתי כי הזכות לבחור האם להיחשף או לאו היא בידי העובד או האדם עצמו התקבלה על ידם בתרעומת. אולם, כתוצאה מחשיפה בכורח שנעשית על ידי מנהל המסגרת, העובד מגלה חוסר רצון להיחשף אף בפני מנהל המסגרת עצמו. חוסר הרצון להיחשף עלול לשאת בחובו עול נוסף ולגרום לכך שמאותו עובד יימנעו ההתאמות שזכותו לקבלן.
מנהלי שירותים גם חוששים מכך שאם הלקוח ידע שהוא מקבל שירות ממתמודד, הוא יבחר לא לקבל מהם שירותים ואולי אף יבחר לקבל שירותים מארגון או מחברה אחרת אשר אינם "נגועים" בבעיה הזו. בכך, בהשתמשם בעובדה כי העולם שבו אנו עובדים הוא עולם תחרותי, הם מסבים את העסקת המתמודד מיתרון לחיסרון ותורמים בעצמם להגברת הסטיגמה.
מנהלי מסגרות אף טוענים מול העובד המתמודד כי העסקת מתמודד טומנת בחובה סיכון למעסיק, שהרי ייתכן שאותו עובד-מתמודד יהיה במצב משברי ולכן עליהם להכין עבורו ועבור המסגרת נותנת השירות, רשת ביטחון למצבים מעין אלה. אני יוצאת נגד הרעיון בכללותו כי עם העסקת עובד-מתמודד לוקח המעסיק סיכון ודאי. ייתכן שהאדם יהיה במשבר, ייתכן גם שלא. אין מקום להתחיל להעסיק מישהו בגישה מועדת לכישלון זו. הדבר דומה לקבלת מנהל לעבודה בידיעה שהוא עלול למעול בכספים, שהרי כל אדם שיש לו גישה לכספי זולתו עלול להתפתות לשלוח ידו בכספים אלה.
טענה נוספת של מנהלי המסגרות היא שברצונם להגן על העובד מקשיים בעבודה ולתת לו הדרכה מיוחדת ונוספת. לעתים יש צורך בכך, אך הטענה שבאופן גורף כל האנשים העובדים בשירות זקוקים ליחס מיוחד היא טענה בעייתית ומפלה בעצמה. יש מקום לדון בנושא החשיפה במידה שהעובד המתמודד ביקש לדון בכך עם מנהל המסגרת. יש מקום לעשות זאת רק מתוך יחס של כבוד גם ללבטים עצמם וגם לקושי הכרוך בכך ולמחירים שאותם ישלם ה"צרכן נותן שירות" בעצמו, ולא מנהל המסגרת.
לעתים ההתמודדות הכפולה, גם מול מסגרת חדשה אשר מעוררת חששות בפני עצמה וגם עם הסטיגמה הנלווית לחשיפה, היא עול כבד מדי להטיל על העובד המתמודד, בעיקר כאשר הוא מתחיל להשתלב במסגרת ולעתים כאשר הוא חש שמקומו בטוח ויציב. לעתים יבחר העובד המתמודד, ממניעים שונים, לא להיחשף לעולם במקום עבודתו. גם בחירה זו היא לגיטימית ועל המעסיק לכבדה, במידה שהוא מיודע על כך.
לסיכום, דילמת החשיפה היא דילמה המלווה את האדם מרגע אבחונו כחולה במחלה פסיכיאטרית. הדילמה הזו נמצאת בכל תחומי החיים שבהם משיק המתמודד לאנשים אחרים. גם בתחום החברתי וביחסי האנוש שבין המתמודד לסביבתו הקרובה והרחוקה, גם בתחום המשפחתי וגם בתחום התעסוקתי.
היום אנחנו מדברים הרבה בשפה של חשיפה, של כוח שהוא תולדה של אותה חשיפה. אני חושבת שהכוח נמצא בכל מקום, גם ללא החשיפה המפורשת. אנחנו חייבים לזכור שאותו ידע ייחודי הנמצא בידי הצרכן שהוא גם נותן שירות קיים ויבוא לידי ביטוי בצורה זו או אחרת גם ללא חשיפה.
אנחנו גם חייבים לזכור שעל חשיפה משלמים מחיר. לפעמים המחיר הוא סביר והתועלת עולה על הנזק, ולעתים לאו. ומעל לכל, אסור לאנשים העומדים בראש מסגרת שירותים, לעשות את חשבון הרווח וההפסד שלהם על גבו של העובד המתמודד העובד בשירותם. את מערך השיקולים הלא פשוט שהמתמודד עושה בטרם הוא בוחר להיחשף, הוא צריך ויכול לעשות בעצמו. עלינו מוטלת החובה לדאוג לכך שאם רצונו בכך, שתהיה לו אוזן קשבת שתבין את הלבטים, שיהיה לו עם מי לדבר, במי להיוועץ ועם מי לחלוק בקשיים. שנוכל, כמעסיקים, לתמוך בו ולתת לו גב, אך לעולם לא לאלץ אותו לעשות זאת כנגד רצונו ותחושותיו.
אילאיל צין, עובדת סוציאלית, רכזת ארצית של תחום הפנאי ב"אנוש", מרכזת את הקורס "מצרכנים לנותני שירות" בבית הספר לשיקום, שילוב והחלמה בבריאות הנפש |