כבר לא מדע בדיוני

הטיפול הסומאטי להפרעות פסיכיאטריות מבוסס ברובו על טיפול פרמקולוגי. מאמץ רב מושקע בניסיון לפתח טיפולים עם ספציפיות גבוהה יותר למערכות שאותן אנו רוצים לווסת, מבלי להשפיע על מערכות אחרות. תכשירים פרמקולוגיים הנמצאים בשימוש בפסיכיאטריה גורמים למודולציה של מעגלים עצביים על ידי השפעה על מערכות של רצפטורים ונוירוטרנסמיטורים.

אמנם להתבטאות רצפטורים ונוירוטרנמיטורים יש דרגות ספציפיות נוירו-אנטומית ופונקציונלית אך לתכשירים הפרמקולוגיים הקיימים אין יכולת מיקוד מספקת. לדוגמה, ניתן לציין את המערכת הסרוטונרגית אשר מעורבת בתהליכים רגשיים ובוויסות רגשי ואשר ידוע כי כ-90-80 אחוז מפעילותה נמצאת מחוץ ל-CNS (בעיקר במערכת העיכול אך גם במערכת הקרדיווסקולרית) ומכאן ריבוי תופעות הלוואי מתכשירים סרוטונרגיים. שיטה חלופית לטיפול פרמקולוגי היא שיטת הטיפול בנזעי חשמל.

שיטה זו קיימת זה מספר עשורים ותופסת מקום נכבד בטיפול בהפרעות פסיכיאטריות בעיקר בשל יעילותה הגבוהה בטיפול בדיכאון עמיד. טיפול זה של השריית פעילות חשמלית ריתמית מפושטת אמנם מתמקד במערכת העצבים המרכזית אך גם חסר ספציפיות אנטומית או פונקציונלית ומלווה בשל כך בתופעות לוואי משמעותיות.

בשני העשורים האחרונים התפתחו שיטות שונות לנוירומודולציה, אשר מתמקדות באספקטים האלקטרומגנטיים של הפעילות העצבית, במטרה למקד את ההשפעה של ההתערבות לאזורים או למעגלים עצביים אשר נמצאו קשורים להפרעות ספציפיות. התפתחות שיטות אלו התאפשרה הודות להתפתחות טכנולוגית ברמת המכשור אך בעיקר הודות להתקדמות בהבנה של פעילות מוחית שקשורה ברגשות, תהליכי חשיבה ותסמינים התנהגותיים.

התערבויות טיפוליות סומאטיות בהפרעות פסיכיאטריות התקבלו במהלך המאה הקודמת בחשדנות ודרשו זהירות יתרה מבחינה מחקרית יחסית לתחומי מחקר אחרים ברפואה. הסיבות לכך הן רבות ומורכבות, החל מהקושי הקיים לראות בהוויה התפישתית והרגשית תכונה של חומר, עבור לשמרנות על כל גורמיה וכלה בעמדה כי הידע הקיים במדעי המוח אינו מספק בכדי להצדיק התערבויות טיפוליות. הדבר בלט במיוחד בהקשר של טיפולים כירורגיים, לאור התדמית השלילית שנוצרה לטיפולי הלובוטומיה של שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת. בשל כך, מרבית ההתערבויות הנוירומודולטוריות, הלא פרמקולוגיות, החלו בתחום הנוירולוגיה בחקר מחלות כמו אפילפסיה ופרקינסון ומשם נסללה הדרך להתפתחויות בתחום הפסיכיאטריה.

נכון להיום, ההתפתחויות בתחום הגרייה המוחית הן רבות וכוללות שיטות שונות ואף התערבויות כירורגיות. האתגרים בתחום הם רבים וכוללים נסיונות להתאים את ההתערבות למידע המחקרי המצטבר לגבי מהות ההפרעות ושיפור היכולת הטכנית מבחינת מיקוד נוירו-אנטומי והשפעה פיזיולוגית. במאמר זה נתאר מספר טכניקות לנוירומודולציה אלקטרו-מגנטית אשר תופסות תאוצה בשנים האחרונות.

גרייה מוחית אלקטרומגנטית

גרייה מוחית אלקטרומגנטית, Transcranial Magnetic Stimulation) TMS), היא שיטת גרייה לא פולשנית העושה אפליקציה לחוקי ההשריה האלקטרומגנטית אשר נוסחו על ידי פאראדי במאה ה-19. סליל מתכת שבו עובר זרם חשמלי בעוצמה גבוהה מוצמד לקרקפת ומשרה שדה אלקטרומגנטי משתנה. פיזור השדה האלקטרומגנטי נקבע על ידי המבנה של הסליל. השדה האלקטרומגנטי, אשר חודר כל תווך, משרה פעילות חשמלית ברקמה העצבית.

טכנולוגיה זו במתכונתה הנוכחית, בשל היותה לא פולשנית ובטוחה יחסית, נכנסה לשימוש נרחב במרוצת השנים ככלי מחקרי בכל תחום במדעי המוח. היכולת הפשוטה יחסית, שנמצאה בתחילת שנות ה-80, להפעיל שריר פריפרי על ידי עירור חשמלי של קליפת המוח, המחישה את הפוטנציאל העצום שטמון בשיטה זו. במרוצת השנים, הטכנולוגיה עברה התפתחויות מרובות מבחינת מבנה הפולס האלקטרומגנטי, האופן שבו ניתן הגירוי ומבנה הסלילים אשר קובע את פיזור השדה וכך את אזור הגירוי.

בעזרת המכשירים הקיימים כיום ניתן לתת גירויים בעוצמות שונות, בתדירויות שונות ובאזורים שונים בקליפת המוח. ההנחה היא כי גרייה חוזרת של רקמה עצבית משפיעה על הפלסטיות (plasticity) של הרקמה. בספרות המקצועית בתחום מצטברות עדויות כי בסדרות גירויים חוזרות, בתדירויות שונות, ניתן "לעורר" או "לדכא" את אזור הגירוי, כלומר לגרום ל-Long Term Potentiation או ל-Long Term Depression, בהתאמה. את מרבית הידע המוצק על ההשפעה של גרייה אלקטרומגנטית אנו מקבלים ממחקר על המערכת המוטורית בשל היכולת למדידה כמותית של תוצאת הגרייה בשריר פריפרי. בתחום המחקר הבסיסי, שימוש ביכולת זו לעכב או לעורר פעילות והיכולת להתערב בפעילות העצבית באזור ממוקד, בעת ביצוע מטלה, תורמים רבות להבנה של תהליכים מוחיים.

מאמצע שנות ה-90, לאחר שהחלו לבדוק השפעות של גרייה אלקטרומגנטית בקליפת המוח בחולי פרקינסון וחולים דיווחו על שיפור במצב הרוח, החלו לבדוק מחקרית את פוטנציאל הטכנולוגיה ככלי טיפולי בהפרעות פסיכיאטריות. מאז ועד היום נעשו הרבה מאוד מחקרים שבדקו השפעה של גרייה אלקטרומגנטית במגוון רחב מאוד של הפרעות.

בשל התפתחות הטכנולוגיה במקביל לנסיונות הטיפוליים והצטברות ידע לגבי אופני הגירוי האפשריים, טווחי הבטיחות ומיקומי גרייה אפשריים, לא היתה אחידות לאורך השנים באופן מתן טיפולי הגרייה. בשל כך, בשנים האחרונות הושקע מאמץ רב והחלו להתגבש פרוטוקולים טיפוליים מוסכמים להפרעות פסיכיאטריות שונות.

השימוש ב-TMS כהתערבות טיפולית בדיכאון מאג'ורי הוא התחום הקליני שבו הושקע המאמץ המחקרי הרב ביותר בתחום ההפרעות הפסיכיאטריות. ההתמקדות בהפרעה זו היא על רקע השכיחות הגבוהה של דיכאון באוכלוסיה, יעילותם המוגבלת של הטיפולים הקיימים ופוטנציאל תופעות לוואי משמעותי כתוצאה מהטיפול התרופתי.

מספר מטה-אנליזות נערכו בנושא יעילות ובטיחות השימוש ב-TMS כטיפול בדיכאון מאג'ורי, האחרונה שבהן ב-2008 (Lam et al. Can J of psychiatry). עבודה זו כללה 24 מחקרים מבוקרים (בסך הכל 1,092 מטופלים) שבדקו יעילות טיפול גרייה אלקטרומגנטית בדיכאון מאג'ורי עמיד שהוגדר ככישלון טיפול בלפחות נוגד דיכאון אחד. הממצאים הראו כי ב-25 אחוז מהמטופלים היתה תגובה לטיפול (Response rates) וב-17 אחוז מהמטופלים היתה רמיסיה (Remission rates) לעומת תשעה אחוזים ושבעה אחוזים, בהתאמה, בקבוצת הביקורת.

בשל ההתפתחויות בתחום במהלך השנים, שכללו שכלול של המכשור ומציאת אופני גירוי (עוצמה, תדירות ומיקום) יעילים יותר, קיים קושי בביצוע מטה-אנליזה מהימנה. ואמנם, עבודה (Gross et al. Acta Psych Scand 2007) שהשוותה מחקרים מבוקרים ישנים עם מחקרים חדשים יותר, שמדדי הגרייה בהם היו עדכניים יותר, מצאה הבדל משמעותי באחוזי התגובה. לאחרונה, בעקבות מחקר מבוקר רב מרכזי של חברת Neuronetics, אישר ה-FDA את הטיפול בגרייה אלקטרומגנטית לדיכאון מאג'ורי כקו שני לאחר כישלון טיפול תרופתי אחד.

אחת התפתחויות החדשניות בתחום היא פיתוח סלילים בעלי יכולת השריית שדה אלקטרומגנטי לאזורים עמוקים יותר, כמו סלילי ה-H-coil שמפתחת חברת Brainsway הישראלית, אשר נבדקים במחקרים קליניים בשנים האחרונות. התפתחות חדשנית נוספת היא בפרמטרים של הגרייה. הפרוטוקולים שנחקרו ונמצאים בשימוש קליני כיום בנויים מסדרות של גירויים בתדירות קבועה שנעה בין 1 הרץ ל-20 הרץ.

קבוצה של חוקרים לקחה דפוס ידוע של פעילות חשמלית עצבית שנקרא Theta Burst (שלושה גירויים בתדירות 50 הרץ בסדרות עוקבות בתדירות 5 הרץ), פעילות שקשורה לקידוד של זיכרון בהיפוקמפוס, ובדקה השפעה של סדרת גירויים כאלה על קליפת המוח המוטורית. הם מצאו שסדרה כזו היא בעלת יכולת עירור או דיכוי של פעילות גדולה יותר מאשר תדירות קבועה של גירוי. החידוש בעבודה זו הוא מציאת פעילות חשמלית פיזיולוגית וחיקוי שלה בהשריה אלקטרומגנטית. מספר מרכזים בעולם בודקים כעת האם שימוש בפרוטוקול גירוי כזה יעיל יותר בטיפול בדיכאון.

בנוסף על השימוש הקליני בטיפול בדיכאון, שיטת הגרייה האלקטרומגנטית נחקרת בהפרעות פסיכיאטריות מגוונות, החל מסמנים שליליים בסכיזופרניה, הזיות שמיעה בסכיזופרניה, דיכאון ביפולארי, תסמונת בתר חבלתית, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית ותסמונת טורט. בשנים הקרובות אנו צופים לראות התקדמות מחקרית גם בתחומים אלה והצטברות מידע שיוכל לתרום לטיפול הקליני בהפרעות אלו.

Deep brain stimulation) DBS)

Deep brain stimulation) DBS) היא שיטת גרייה חשמלית שמתבצעת על ידי השתלה של אלקטרודות בעומק המוח אשר מחוברות לסטימולטור המושתל תת עורית בבית החזה ומופעל בשלט רחוק. שיטה זו מאפשרת דיוק ברמה נקודתית והגעה לאזורים בעומק המוח שלא נגישים בשיטות גרייה אחרות. בנוסף, ברמה המחקרית, השתלה של אלקטרודה מאפשרת קריאה של פעילות חשמלית עצבית באזור שבו היא ממוקמת ואפשרות של כוונון פרמטרים של גרייה בהתאם לפעילות הקיימת.

ברמת הדימוי, אין ספק שטכנולוגיית ה-DBS מציתה את הדמיון יותר מכל טכנולוגיות הגרייה האחרות ולוקחת אותנו לתחום ה-CYBORG - אותו יצור כלאיים בין אדם למכונה. עם זאת, הבדיקה המחקרית של טכנולוגיה זו כטיפול במחלות נוירולוגיות או פסיכיאטריות נעשית בזהירות רבה. כמו שיטות גרייה אחרות, גם שיטה זו נוסתה קלינית בהצלחה בתחום הנוירולוגיה כטיפול בפרקינסון ובדיסטוניה, בטרם הועלתה כאופציה טיפולית בהפרעות פסיכיאטריות.

בשנת 1999 התפרסמו לראשונה ב-LANCET שתי עבודות שבדקו את האפשרות של DBS כטיפול ב-OCD ובתסמונת טורט. ב-2005 התפרסמה העבודה הראשונה אשר בדקה את האפשרות של DBS כטיפול בדיכאון עמיד. בעשור האחרון, על פי חיפוש ב-PUBMED, התפרסמו כ-225 עבודות שבדקו השפעת DBS על סימפטומים פסיכיאטריים ועל פי התיעוד, 124 מטופלים עברו השתלה של DBS כטיפול בהפרעה פסיכיאטרית - 50 חולי OCD, 39 חולי דיכאון ו-35 חולי טורט. לא ידוע כמה מטופלים עברו טיפול זה ללא תיעוד בפרסום מדעי.

הטיפולים הכירורגיים שהיו קיימים כאופציה טיפולית בפסיכיאטריה במחצית השנייה של המאה ה-20 היו טיפולי אבלציה לאזורים ספציפיים לחולי OCD עמיד לטיפול (Cingulotomy, Capsulotomy). ההצלחות של טיפולים אלה באותם חולים קשים עוררו עניין רב אך האופציה של התערבות כירורגית בלתי הפיכה עמדה בצל הניסיון ה"טראומטי" של העולם הרפואי עם ניתוחי הלובוטומיה. לאור זאת, האפשרות שסיפקה טכנולוגיית ה-DBS לגרום לדיכוי הפיך של פעילות באזור מסוים נראתה אטרקטיבית מאוד.

טכנולוגיית ה-DBS נבדקה לראשונה בחולים עם הפרעה אובססיבית קומפולסיבית עמידה לטיפול, אשר בהסתמנותה הקשה מגיעה לכדי מחלה משתקת מבחינה תפקודית. הפרעה אובססיבית קומפולסיבית נחשבת למערבת היפראקטיביציה של cortico-striatal-limbic circuits, על כן השתלת אלקטרודות הממוקדות ב-internal capsule ומתמשכות אל ה-ventral striatum) Vc/Vs) מהווה פוטנציאל טיפולי בחולים עם הפרעה זו. אזור זה הוא גם אזור המטרה באבלציה (Capsulotomy).

הסדרה הגדולה ביותר שפורסמה (Greenberg et al. Neuropsychophamacology 2006) כללה עשרה חולי OCD עמידים לטיפול תרופתי, במחקר פתוח למשך 36 חודשים. התוצאות שדווחו הן מבטיחות ומצביעות על אפקטים ארוכי טווח ל-DBS בטיפול בחולי OCD עמיד לטיפול. הנבדקים הדגימו הפחתה מובהקת בסימפטומים כפי שנמדדו על ידי שאלון YBOCS ושיפור כללי בתפקוד.

יש לציין שנצפו גם שינויים בסימפטומים דיכאוניים, ממצא שהביא לבדיקת אפשרות גרייה של ה-anterior internal capsule כטיפול בדיכאון. מעבר לסדרה זו פורסמו סדרות קטנות ותיאורי מקרה עם הצלחות קליניות משמעותיות.

שני אזורים נבדקו כמטרה למיקום האלקטרודה בטיפול בדיכאון עמיד,
ה-Ventralcapsule/ventral striatum) Vc/Vs) וה-SCC subgenual)cingulated cortex). ה-Vc/Vs נבחר בשל ממצאים שהראו שיפור במצב הרוח בחולי OCD שעברו השתלה של אלקטרודה באזור זה. מחקר רב מרכזי (2009 Malone et al Biol Psych) שכלל 15 חולי דיכאון עמיד בדק את האפשרות של השתלת DBS באזור Vc/Vs כטיפול בדיכאון במעקב לשישה חודשים.

קריטריון העמידות לטיפול היה כישלון טיפול בנזעי חשמל. הממצאים הראו ש-40 אחוז מהחולים הגיבו לטיפול לאחר שישה חודשים של גירוי רציף. על פי הדיווח, הפרוצדורה התקבלה ללא תופעות לוואי חריגות. אמנם מדובר במחקר פתוח, אך עורכי המחקר מציינים כי ממחקרים אחרים באוכלוסיית חולים דומה אחוזי האינבו נעים סביב עשרה אחוזים.

ה-Subgenual cingulated cortex (Cg25), המצוי עמוק בחלקו הקדמי והמתעקל מטה של ה-Cingulate Cortex, ידוע כממלא תפקיד חשוב בוויסות אפקטיבי. מחקרי הדמיה פונקציונליים מראים פעילות יתר באזור זה בחולי דיכאון עמיד לטיפול תרופתי.

קבוצה של חוקרים מאטלנטה וטורונטו (2008 Lozano
et al. Biol Psych) החליטה לבדוק האם אפליקציה כרונית של DBS ל-Cg25 תגרום להפחתה בסימפטומים דכאוניים בחולים הסובלים מדיכאון עמיד. הטיפול ניתן ל-20 חולי דיכאון עמיד שהוגדר ככישלון טיפולי בלפחות ארבעה טיפולים תרופתיים או נזעי חשמל. גירוי כרוני של מסילות חומר לבן בסמוך ל-subgenual gyrus הביא ב-60 אחוז מהחולים לתגובה לאחר שישה חודשים ולרמיסיה ב-35 אחוז מהחולים. אחוזים אלה נשמרו גם במעקב לאחר שנה. הגירוי שניתן הוא גירוי רציף בתדירות גבוהה. סוג כזה של גירוי יוצר דיכוי של הפעילות באזור המגורה בדומה לאבלציה, אך הוא הפיך עם הפסקת הגירוי.

מעבר לפוטנציאל הקליני הטמון בטכנולוגיה זו, ניתן ללמוד רבות על מהות ההפרעות מהשפעה של גרייה במדדים שונים באזורים ממוקדים בשילוב שיטות הדמיה שונות. אחד הממצאים המעניינים ביותר הוא ההשפעה המיידית של הפעלה או כיבוי של הסטימולטור בעזרת שלט רחוק. חולים דיווחו (ללא ידיעה מתי נעשתה הפעלה או כיבוי) עם הפעלה של הגירוי על תחושת רוגע, היעלמות של תחושת הריקנות, אינטנסיפיקציה של צבעים, תחושת עוררות ועניין מוגבר.

תחושות אלו נעלמו עם הפסקה של הגירוי. תופעה זו מנוגדת לידע הקיים כיום לגבי השפעה של נוגדי דיכאון והזמן הדרוש להשפעתם (בטווח של שבועיים עד ארבעה שבועות), השפעה שמוסברת על ידי תיאוריות למידה ומעורבות של ה-Reward system. תופעה זו מאפשרת חשיבה מחודשת על מנגנוני ויסות אפקטיבי ופיתוח טיפולים בהתאם.

VNS) Vagel Nerve stimulation)

גרייה של עצב הואגוס פותחה בשנות ה-90 ויושמה בהצלחה בחולי אפילפסיה עמידה לטיפול תרופתי. בשיטה זו מתבצעת השתלה כירורגית של אלקטרודה המוצמדת לעצב הואגוס השמאלי ומחוברת לקוצב אשר מושתל תת עורית בבית החזה.

הקוצב שולח גירויים חשמליים לסיבים אפרנטיים (Afferent fibers) של עצב הואגוס אשר מגיעים לגרעינים בגזע המוח ומשם לאזורים לימביים וקורטיקלים. דיווחים על שיפור במצב הרוח בחולי אפילפסיה שאצלם הושתל קוצב ואגלי ומחקרי הדמיה שהראו השפעה על המערכת הלימבית וקליפת המוח הפרפרונטלית הונטרומדיאלית הביאו חוקרים לבדוק השפעת קוצב ואגלי בחולי דיכאון עמיד לטיפול תרופתי.

נעשו מספר מחקרים פתוחים בחולי דיכאון עמיד ומחקר מבוקר אחד אשר בדק את יעילות השיטה לטווח הקצר. מחקר זה, שכלל 235 מטופלים (Rush et al. Biol Psych 2005), לא מצא יתרון ל-VNS כטיפול בדיכאון עמיד בטווח של עשרה שבועות. עם זאת, בטווח הארוך (שלא היה מבוקר), 27 אחוז הגיבו לטיפול בטווח של שנה.

נתון זה מתווסף למחקר פתוח (Rush et al. Biol Psych 2000) אחר שהראה שימור של אחוזי התגובה לאחר עשרה שבועות (40 אחוז) בטווח של שנה (46 אחוז) ואף עלייה באחוזי רמיסיה מ-17 אחוז לאחר עשרה שבועות ל-29 אחוז בטווח של שנה. קוצב ואגלי מאושר לשימוש במספר מדינות בעולם, כולל ישראל, באינדיקציה של דיכאון עמיד. ה-FDA אישר השתלת קוצב ואגלי בחולי דיכאון עמיד לאחר כישלון טיפול בלפחות ארבעה נוגדי דיכאון שונים.

מכשיר ה-VNS הושתל בכמה אלפי חולי אפילפסיה מאז הכנסתו לשימוש בשנות ה-90. מרבית תופעות הלוואי הן בזמן הגירוי וכוללות שינויים ווקאלים, דיספוניה ושיעול. לא דווח על תופעות לוואי קוגניטיביות. מומחים בתחום ממליצים את הטיפול ב-VNS לחולי דיכאון כרוני, עמיד לטיפול תרופתי כטיפול לטווח ארוך.


Transcranial direct current stimulation) tDCS

שיטה זו פותחה ונוסתה בשנות ה-80 ביישום קליני בהפרעות פסיכיאטריות אך התוצאות לא היו משכנעות. בשנים האחרונות, בעקבות תאוצה בתחום של גרייה מוחית, שיטה זו מיושמת שוב במחקר קליני במגוון של הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות.

בטכניקה זו זרם חשמלי חלש וישיר מסופק על ידי אנודה וקטודה הממוקמות ישירות על הגולגולת מעל אזור מטרה קורטיקלי. ההנחה הרווחת, שמגובה על ידי מספר מחקרים, היא שהאקסיטביליות של קליפת המוח מופחתת על ידי גירוי קטודי רציף ומוגברת על ידי גירוי אנודי עקב תהליכים של היפרפולריזציה ודפולריזציה נוירונלית. הנחה זו היא הנחה כללית ומאמץ רב מושקע בניסיון להבין יותר את ההקשר של מיקומי הגירוי, תדירות ועוצמות הגירוי. היתרון המשמעותי של שיטת גרייה זו היא הפשטות ביישומה, העלות הנמוכה והיותה בטוחה לשימוש.

המחקר המבוקר הגדול ביותר שבדק את האפשרות של גרייה על ידי tDCS באזור פרפרונטלי בחולי דיכאון כלל 40 חולי דיכאון מאג'ורי. החולים חולקו לשלוש קבוצות: קבוצת הטיפול שקיבלה גירוי לקורטקס הפרפרונטלי, קבוצת ביקורת שקיבלה גירוי לקורטקס האוקסיפיטלי וקבוצת ביקורת שקיבלה גירוי SHAM.

הטיפול בוצע על בסיס יומי למשך עשרה ימי טיפול. קבוצת הטיפול אשר קיבלה tDCS לקורטקס הפרפרונטלי הראתה ירידה של סימפטומים דכאוניים ב-40.4 אחוז לאחר עשרה ימי טיפול לעומת 21.3 אחוז מהמטופלים בקבוצה שקיבלה גירוי לקורטקס האוקסיפיטלי ו-10.4 אחוזים מהמטופלים שקיבלו גירוי SHAM. תוצאות אלו נשמרו גם בהערכה שנעשתה ארבעה שבועות אחרי הטיפול.

מחקרים פתוחים נוספים שנעשו לאחרונה מספקים ראיות להשפעות נוגדות דיכאון של tDCS לקליפת המוח הפרפרונטלית. בתקופה הקרובה יתפרסמו מחקרים מבוקרים גדולים יותר שבודקים את יעילות השיטה ובמידה שאכן תימצא יעילות מוכחת בטיפול בדיכאון, שיטה זו תתפוס מקום חשוב בטיפול עקב הקלות שביישומה וטווח הבטיחות הגבוה.

Magnetic seizure therapy) MST)

תופעת הלוואי המשמעותית ביותר בשיטת הגרייה האלקטרומגנטית (TMS) היא השריה של פעילות חשמלית לא מבוקרת אשר יכולה להתפשט גם לכדי פרכוס כללי. שיטת ה-MST מנצלת תופעה זו לצורך השריה מבוקרת של פעילות חשמלית ריתמית כללית כפי שמעורר הטיפול בנזעי חשמל. השימוש בגרייה אלקטרומגנטית להשריית פרכוס מאפשר שליטה גדולה יותר על עוצמות הזרמים החשמליים המושרים במוח בהשוואה ל-ECT ויכולת מיקום טובה יותר של האזור הממוקד שממנו תתחיל הפעילות החשמלית.

המחקר הקליני המבוקר הראשון והיחיד בנושא פורסם ב-2003. המחקר השווה ECT ל-MST בעשרה חולים והראה פחות תופעות לוואי ב-MST, התאוששות מהירה יותר מבחינת אוריינטציה ותוצאות טובות יותר במדדי קשב וזיכרון אנטרוגראדי. יש מקום למחקרים מבוקרים נוספים על מנת להבהיר אם אכן השימוש ב-MST יכול לשפר את פרופיל תופעות הלוואי של הטיפול בנזעי חשמל תוך שמירה על יעילות הטיפול.

לסיכום, במאמר זה סקרנו התפתחויות בתחום הנוירומודלוציה החשמלית בהקשר של הפרעות פסיכיאטריות. תחום זה מעורר עניין מחקרי רב בשנים האחרונות ומספק אפשרויות להתערבות קלינית במצבים עמידים לטיפולים הקיימים. אולם, נראה כי הפוטנציאל הגלום בשיטות לנוירו-מודולציה חשמלית לא מוצה ויש מקום נרחב להמשך מחקר בסיסי וקליני שיאפשר את העמקת הידע על הפעילות המוחית ושכלול שיטות ההתערבות. נציין כי הגישה לשיטות החדשניות שתוארו במאמר היא זהירה ויש מודעות גבוהה בעולם הרפואי לאתיקה המקצועית הנדרשת על מנת להצדיק ביצוע מחקרים קליניים. עם זאת, לפני פחות מעשור המחשבה על השתלת אלקטרודה וקוצב לוויסות של מצבים אפקטיביים נראתה כמדע בדיוני.

ד"ר ערן ואדים הראל, פרופ' חיליק לבקוביץ, המרכז לבריאות הנפש שלוותה