|
מערך בריאות הנפש בצה"ל משתייך לחיל הרפואה. ייעודו משלב מתן טיפול מיטבי לחיילים הזקוקים לו במצבי רגיעה ולחימה, עיסוק נרחב בתחום המיון והשיבוץ, הכשרת מפקדים בתחום מיומנויות הסיוע לפרט וייעוץ בתחומים אלה בזמן אמת. כל אלה מדגימים עשייה מגוונת בהיבטים סוציאליים שונים, חלקם בטווח הנורמה. חלקים אלה מהווים בפועל, בשפה הרפואית, רפואה מניעתית בתחום בריאות הנפש ורפואה תעסוקתית בתחום בריאות הנפש. חשיבותן של אלה רבה באווירה רוויית פוטנציאל דחק כשירות צבאי.
מימוש העיסוק בתחומים מגוונים אלה גרר תהליך מתמשך של בניית מערך רב מקצועי המורכב מעובדים סוציאלים קליניים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. מערך זה נותן מענה לכלל יחידות הצבא, החל מלשכות הגיוס, בסיס הקליטה והמיון, בסיסי הטירונות וההדרכה, והמשך באוגדות, בזרועות השונות ובמרפאות מרחביות.
מאמר זה יסקור את עיקרי הפעילות של המערך תוך התייחסות לממד הקליני והסוציאלי. כמשתמע מהכותרת, יודגשו אתגרי העתיד בכל אחד מתחומים משלימים אלה.
קשיי הסתגלות בטווח הנורמה ומחוצה לה
הפרעת הסתגלות לשירות צבאי מופיעה במקרים רבים ללא עבר המלמד על קיומה של הפרעה נפשית קודמת או נלווית. במידה רבה קשור הדבר למאפייני גיל שעיקרם גיבוש זהות בהיבטים ביו-פסיכו-סוציאליים וביסוס אוטונומיה בתוך המתח שבין תלות לעצמאות1.
אופיו של המאמץ הטיפולי, לכשזה נדרש, הוא בדרך כלל תמיכתי. מרכיב חשוב בסיוע הוא גיוס המפקדים לתמיכה, הן כמקור השפעה פסיכולוגית רב עוצמה על החייל והן מתוקף יכולתם לעצב את אופי השירות בהווה, באמצעות בניית "סרגל מאמצים" אישי מתון יותר למתקשים ואפשרות גיוס גורמי תמך טבעיים כמשפחה וחברים, תוך הפיכתם, גם אם באופן זמני, לזמינים יותר.
התערבות מסוג זה מלמדת על שני מאפיינים של פעילות המערך בצבא: הראשון, הוספת המפקד כקודקוד נוסף במשולש המוכר של מטופל, מטפל ומשפחה. השני, יכולתו של קצין בריאות נפש להשפיע על מכלול מרכיבים נרחב ביותר של גורמי רקע קיומיים לפרוץ מצב משברי (תנאי שירות, סוג המקצוע הצבאי של המטופל, רמת הריחוק מהמשפחה ומגורמי תמך טבעיים), נוסף על השפעת התהליך הטיפולי עצמו, "בתוך החדר".
מספר מרכיבים בעבודת קצין בריאות הנפש ימשיכו ויידרשו להעמקת יכולות בעתיד:
מיומנויות הסיוע הפסיכותרפויטי התמיכתי, פעילות ההכשרה וההעשרה של מפקדים (ובהתאמות נדרשות - גם של סגלי רפואה) ואיכויות קשר עם משפחות חיילים, בעידן שבו מרכיבים רבים בשירות הופכים לשקופים עבורן בזמן אמת (עידן ה-SMS והסלולר). ביטויים ארגוניים ראשונים של מגמות אלו ניכרים בהווה: פעילות הכשרת והעשרת קציני בריאות נפש צעירים וותיקים במתכונת שבועית קבועה המתוכננת על בסיס שנתי במטה ברה"ן, ובשנה האחרונה - תפקוד קציני בריאות נפש במשרה מלאה לטובת ייעוד הדרכתי עיקרי בבית הספר לקצינים ובבית הספר למקצועות שלישות, נוסף על מתכונת הפעלה דומה, ותיקה יותר, בבית הספר למ"כים (מפקדי כיתות), בבית הספר לרפואה צבאית ובבסיסי הדרכה נוספים.
הפרעות הקשורות לחשיפה לדחק (Stress Related Disorders)
הטיפול הפסיכותרפויטי מהווה נדבך בסיסי בתגובות הדחק החריפות והכרוניות. כידוע, השלמה של טיפול תרופתי ספציפי אינה זמינה כיום. השלמה זו ניתנת על בסיס סימפטומטי, לעתים אל מול התפתחות הפרעות נלוות כדיכאון וחרדה, בעיקר בשלבים מאוחרים יחסית של התפתחות תסמונת פוסט-טראומטית.
בחירת סוג טיפול פסיכותרפויטי המתאים למאפייניו של האדם הזקוק לו היא אתגר מקצועי מורכב. הספרות המקצועית הדנה בכך בולטת בדלותה, בין השאר עקב שיטות טיפול אשר מפתחיהן טוענים להצלחה ולהתאמה עבור רובם המכריע של הפונים, ללא תלות במבנה אישיותם, דרכי התמודדותם ואופיים המגוון של ציפיותיהם ממהלכו של הטיפול ומתוצאותיו.
עמדת מחלקת ברה"ן, המנוסחת בקוד האתי של הקב"נים אשר הושק בתחילת השנה, מנוסחת כדלקמן: "שאיפה להתאים את סוגי הטיפול למאפייניו של הפרט ומגמה להרחיב ולגוון כלים טיפוליים שבידי המטפל".
האתגר המקצועי הנגזר מהאמור עד כאן הוא כפול: האחד, השגת יכולת מקצועית באיתור סוג טיפול מתאים למאפייני האדם הזקוק לסיוע, והעמקה וגיוון של היכולת המקצועית בשיטות טיפול שונות, על מנת לאפשר סיוע מקצועי מוכוון צרכים והתאמות פרטניות של אדם ספציפי.
מחקריה של כלת פרס ישראל, פרופ' זהבה סלומון, אשר אוששו הערכה קודמת בדבר יעילות הטיפול הקדמי בשלב הפגיעה החריף במהלך מלחמת שלום הגליל 19822, יושמו באירועי הלחימה שלאחריהם.
בשני האירועים המשמעותיים האחרונים האחרונים (מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה") הושם דגש על מתן סיוע ראשוני בסמיכות זמנים ובקרבה פיזית יחסית לאירועים. סיוע זה אפשר את חזרתם של כ-80 אחוז מהמטופלים לתפקוד ביחידותיהם, יותר ממחציתם לאותו תפקיד. בפועל, נחסכה מרובם המכריע גלישה למעגל של התפתחות סימפטומים חודרניים והימנעותיים ועימם נסיגה בהשתלבות חברתית ותפקודית המשכיים3.
נראה כי שימור יכולת מימוש גישה זו במתארי לחימה שונים, העלולים להיות מורכבים יותר, יהווה אתגר מערכתי ארגוני עתידי אשר ישלים את המאמץ המקצועי שתואר קודם.
מניעת התאבדויות
המאמץ למניעת התאבדויות מוגדר בפקודות הצבא כמשימה החונה באגף כוח אדם של צה"ל. זה מקיים קשר פעיל ורציף עם מטה מחלקת בריאות הנפש, המשמש לו בתחום זה שותף פעיל ויועץ מקצועי עיקרי.
דבר זה בא לידי ביטוי במעורבות סדורה בחקירת אירועי התאבדות, שהמשכם הפקת לקחים ותרגומם לפעילות. עיקרה של פעילות זו מוכוון לשיפור איכות הסיוע לפרט במובנו הכללי ביותר, ובדרך זו, בעקיפין, לצמצום הסיכון האובדני. חלקו השני מוכוון ישירות למניעת התאבדות.
מכלול פעולות אלו מבוצע בשלושה מעגלים. מעגל המניעה הראשוני מתייחס לכלל חיילי צה"ל. ראשיתו במאמץ טיוב תהליכי המיון והשיבוץ טרום הגיוס. היקף הפעילות של קציני בריאות הנפש בלשכות הגיוס משמעותי ביותר. תכליתו כפולה: האחת, איתור מועמדים לשירות הסובלים מהפרעות נפשיות משמעותיות, בהקשר לשאלת כשירותם לשירות. השנייה, איתור אותם אשר אינם שייכים לקטגוריות פתולוגיות חמורות ואולם מאפייני אישיות וביטויים מוגבלים של הפרעות שונות או ביטויים תת קליניים הופך אותם מתאימים לשירות לא קרבי בלבד, החושף אותם לרמת דחק מופחתת. כך הוא מגדיר את כושרו של המועמד לשירות לתפקידים שונים על מנת למנוע נזק לאדם ולסביבתו כתוצאה משיבוץ לקוי4.
בעקיפין, נמנעים משברים נפשיים מושפעי שירות תוך צמצום סיכון אובדני.
במעגל המניעה הראשוני כלולים גם הכשרות והעשרות מפקדים ברמות השונות בתחומי הטיפול בפרט, ובכלל זה, איתור סימני מצוקה, הכרת סוגיית ההלך האובדני וההתייחסות הפיקודית הנדרשת. מעגל המניעה השני מתייחס לחיילים אשר אותרו כסובלים מקשיי הסתגלות או מהפרעה נפשית. עיקר מעגל זה מתמצא בפעילות מערך קציני בריאות הנפש המסייע מדי יום להיקף משמעותי של חיילים בפעילות טיפולית אישית ובייעוץ פרטני למפקדים (ולעתים לאנשי רפואה), בזמן אמת.
שיפור איכות הסיוע השניוני וזמינותו הן מילים נרדפות להעשרת ההכשרה של קציני בריאות הנפש במסגרת תכנית שנתית פנימית ובמסגרות אקדמיות, ולהרחבת היקף המטפלים. מרכיבים אלה זכו בשנה האחרונה לחיזוק נרחב ביותר בהיבטי תקינה, דבר המאפשר כבר בהווה השגת שיפור משמעותי של רמת הזמינות של מטפל לחייל העשוי להסתייע בו.
המעגל השלישוני הוא זה המתייחס למתן סיוע דחוף למי שהוערך פרטנית כבעל סיכון גבוה, בדרך כלל על בסיס הבעת תכנים אובדניים קונקרטיים, ביצוע פגע עצמי או כשנצפה שינוי התנהגות קיצוני. מצב זה גוזר מימוש נוהל הרחקה מנשק, השגחה, ליווי לבדיקת קצין בריאות נפש והתחלת מהלך טיפולי.
מרבית חללי ההתאבדויות בצה"ל לא טופלו על ידי קב"ן. יש המקישים מעובדה זו העדר רלוונטיות של המערך כבעל פוטנציאל מניעה מעשי וישיר. לשיטתם של הטוענים זאת, קהל היעד המקבל סיוע מקצועי אינו זה המצוי בסיכון. לעומתם סבורים אחרים, והכותב ביניהם, שהדבר מצביע על יעילות הסיוע הפרטני כמצמצם סיכון עבור הפונים או המופנים אליו. בקרב חלק מהלוחמים אכן קיימת רתיעה מפנייה לקבלת סיוע, בין השאר בשל הממד הסטיגמטי שלו. ברם, בראייה כוללת של אוכלוסיית החיילים על גווניה הרבים ומניתוח גורמי הסיכון הידועים, משתמע שהמחזיקים בעמדה הראשונה שמים ללעג ולקלס את עיקר הידע שנצבר בספרות המקצועית על קבוצות סיכון וגורמי מצב ורקע להתאבדות, וטוענים בעקיפין (וקרוב לוודאי שלא במודע) שחלק ניכר מהמידע שהצטבר בתחום זה הוא עורבא פרח.
תפישת הרפואה הקהילתית בצה"ל
הטיפול של קצין בריאות נפש ברווחתו ובמצבו הנפשי של מטופל ניתן באמצעות תהליכים פסיכותרפויטים. ואולם, כפי שצוין קודם, שירות צבאי מאופיין בקיום משלימים משמעותיים ביותר לאמצעי זה, שעיקרם הייעוץ למפקדים בזמן אמת, סמכות התאמת תנאי שירות ואופיו למצבו של החייל, והתאמתם למצב משתנה. כל אלה מציגים פוטנציאל השפעה רב עוצמה על מרכיבים רבים בהווייתו של המטופל, מגוון רחב מזה המצוי בידי מטפל אזרחי שעיקר עשייתו ממומש בתהליך הפסיכותרפויטי עצמו, על סוגיו, ובטיפול התרופתי. על מנת למצות ביעילות ובמדויק מנופי שינוי אלה, שואפת מערכת הברה"ן בצה"ל להרחיב ולהעמיק את שיטת ההפעלה המכונה בצבא "מענה אורגני ביחידות". כך חווה המטפל היכרות עמוקה עם אופי הפעילות של החיילים ועם מפקדיהם. הוא קונה את אמונם ברגיעה ובמצבי לחימה, ומתאפשרת קבלת החלטות על בסיס מידע רחב על מלוא משמעויותיהן. הדבר מהווה את המקבילה הצבאית לתפישת המענה הקהילתי. ככזה, הוא שונה מקבלת סיוע ממרפאות חוץ יחידתיות הנותנות שירות למסגרות המצויות במרחב גיאוגרפי מוגדר.
תיאור זה אינו שלם מבלי שיוצג בו מתח מובנה מול מתן שירות ברה"ן מוכוון תת-התמקצעות של מטפלים שונים בשיטות טיפול ובהפרעות ספציפיות. אלה, מטבע הדברים, חוצים יחידות, ואינם יכולים לשמר אופי אורגני קהילתי.
מאמץ להעמקת וחיזוק ביטויי שתי הגישות במקביל ילך ויעמיק בעתיד. האיזון המיטבי ביניהן הוא מתן מענה אורגני במצבים תת קליניים ובהפרעת הסתגלות, והפניה לקבלת סיוע ייחודי מחוץ ליחידה לסובלים מהפרעה קלינית מאובחנת, תוך ליווי קב"ן היחידה את התהליך (בדומה ליחסי רופא ראשוני ושניוני).
העדר רצייה כגורם לפרוץ הפרעות נפשיות ולא כביטוי לקיומן
מרכיב ה"רצייה" בהערכת מצב נפשי הוא כוח פנימי המפעיל את האדם. שיעורו תלוי בחלקו בטמפרמנט, המהווה בהגדרתו דפוס אישי קבוע, וחלקו האחר בסטטוס פיזי ונפשי תלוי זמן. כוח זה מודע ברובו ומצבי תשישות עלולים
לפגוע בו5.
בתחום בריאות הנפש, ההתייחסות אליו מופיעה בדרך כלל בהקשר של הפרעה נפשית, כמרכיב אפשרי במכלול ביטויים התנהגותיים וסימפטומים אשר מודל האבחון המודרני מתכלל אותם כהפרעה. לדוגמה, רצייה ירודה היא ביטוי אפשרי לקיומה של הפרעה דכאונית או כביטוי לליקוי סכיזופרני. דינמיקה שלילית בה עלולה להוות עדות להחמרה בעוצמת ההפרעה.
למעט מאוד התייחסות זוכה רצייה ירודה כרקע להתפתחות עתידית של הפרעה. כיוון ששירות צבאי משפיע על מלוא מרכיבי חייו של חייל לאורך פרק זמן משמעותי, טבעי הדבר שעמדה שלילית כלפי עצם השירות או כלפי חלק ממאפייניו מייצרת התנהלות המאופיינת ברצייה שלילית חובקת כל, אשר בסיסה ערכי. לעתים היא מושפעת ממצב כלכלי או מנסיבות קיומיות אחרות. ברם, כאמור, קיומה אינו מהווה ביטוי של הפרעה נפשית. עוצמתה והעמקתה עלולות להוות רקע סיבתי להתפתחות סימפטומים אשר יענו בהמשך לקריטריונים של הפרעה נפשית6.
כפרפראזה לאמירתו של הפילוסוף ניטשה - "אם יודע אדם מדוע, הוא יוכל לשאת כמעט כל איך", הרי שאם אדם אינו יודע מדוע, הוא יתקשה מאוד לשאת כמעט כל איך, בוודאי כאשר ה"איך" כה דורשני ומקיף, כשירות צבאי. בעידן שבו שיקולים הומאניים ממקמים במרכז את האינדיבידואל ומאווייו האישיים, מוגבלת עוד יותר יכולת הפעולה וההפעלה של סמכות חיצונית כצבא, שההזדהות עם מטרתו (במקרה של צה"ל, בפשטות, הגנה על הבית) קיימת לעתים בהקשר תיאורטי חיצוני בלבד. לא במקרה אימץ את אמרתו של ניטשה הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, תוך שהוא מפתח רעיון זה כבסיס אקזיסטנציאליסטי להישרדות פיזית ונפשית, או לחלופין - חידלון, אפילו בהקשר של תנאי קיצון שחווה על בשרו מול אימי השואה.
בחרתי להעלות סוגיה זו בשל מרכזיותה בשגרת הפעילות של קצין בריאות הנפש בצה"ל. בעיתון זה הופיע מאמרו של ד"ר שי שלקס, פסיכולוג המתאר את חוויותיו כקב"ן ותיק בשירות מילואים, תוך שהוא מעמיק בניסיון התחקות אחרי שורשי הקשיים הנפשיים של הפונים אליו מבין המשרתים.
מבלי שאתיימר לסכם את עיקרי דבריו המורכבים, בלט ממד אקזיסטנצאליסטי בחלק ניכר מהקשיים שתיאר: כמיהה לחופשות, זכויות מיוחדות, תורנויות, מתח ביחסים עם מפקדים, קשיים משפחתיים7.
הגם שהשפה שבה נקט היתה דינאמית בעיקרה. מכאן, קצרה הדרך לחיבור בין ערכים, חירות, מוטיבציה, לבין התפתחות הפרעות נפשיות.
לדברים אלה זיקה חזקה להלך הרוח בציבוריות הישראלית. זו, ראוי שתיבחן מעת לעת על ידי נבחרי ציבור בחברה דמוקרטית ולא על ידי לובשי מדים. הלך רוח זה, על חוזקותיו וחולשותיו, עוצב בחקיקה, בפסיקה, ובמסר חינוכי ותקשורתי.
שתי שאלות עומדות כאן על הפרק: האחת, האם מציאות נוכחית אכן מבטאת איזון מיטבי בין שימור מאוויו של הפרט, לבין צורכי הכלל (במקרה זה, המאמץ הנדרש לשמירה על עצם קיומנו). השנייה, האם מציאות זו תורמת לצמצום הסיכון של הופעת הפרעות ומשברים נפשיים או שמא היא תורמת לחווייה בסיסית של ניכור מהכלל, משבר זהות וריקנות המהווה מצע נוח להתפתחותם.
בעודי כותב שורות אלו, כמעשה שגרה, טלפן אלי איש ציבור מוכר ודיווח לי על חייל אשר "דורש להשתחרר מיידית משירות החובה ומאיים בהתאבדות". "כדאי שמשהו ייקח עליו אחריות", אמר (כפי שאומרים כולם), "ולכן אני פונה אליך". הודיתי לו מאוד על עירנותו. אכן אבדוק את הסוגייה מיידית, כמתבקש. ואולם, נראה לטעמי נכון יותר שתכליתה של הפנייה וניסוח תוכנה יהיו בקשת התגייסות לטובת הערכת מצבו ומתן דחוף של סיוע מתאים, ולאו דווקא "לקיחת אחריות", אגב הפקעה משתמעת של אחריות זו מהאדם עצמו.
כיוון שאורח החיים על מדים מכוון לשאיפה לפעולה, או לכל הפחות, כבמקרה זה, להעלאת הצעה שרוחה הוא מעשי, אציע שתיקון נוסח כותרת "חוק יסוד כבוד האדם לחירותו", ל"חוק יסוד כבוד האדם, חירותו ואחריותו" ומתן ביטוי מעשי לרוח השינוי עשוי לתרום לעיצוב מציאות שבה נשמר גבול ברור וחד בהרבה בין שימור הגישה ההומאנית, אליה שואפים כולנו, לבין העמקת אחיזתם של מרכיבים אנרכיסטיים ואגוצנטריים בחברה. זאת, למען רווחתו הנפשית של האדם ובה בעת לטובת כלל בני האדם המכונים "עם".
הגם שהזיקה בין הסוגיות המועלות בפרק זה לבין בריאות הנפש אינה ישירה, אציין שהלך הרוח הציבורי בתחומים אלה בעתיד, וביטוייו הקונקרטיים בחקיקה ובפסיקה, ישפיעו רבות על אופי הפעילות המקצועית של קציני בריאות הנפש. ניסוח נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרים, אשר הושלם לאחרונה ועוסק בסוגיות שונות הקשורות לטיפול באדם אובדני, נוגע בחלק מבין ההתמודדויות האתיות והמקצועיות שתוארו כאן, דבר המצביע על כך שאין העיסוק בכך חונה בצה"ל. ברם, הוא מוקצן מאד בצבא שכן השירות מביא לעתים לנקודת רתיחה, מתח בין פרט, על מאוויו ורמת אחריותו על הכרעותיו, לבין הממסד. האם יקבלו אנשי מקצוע החלטות מוכוונות שיקולי ניהול סיכונים קליניים מקצועיים, או שמא אלו יתקבלו בעיקר על בסיס שיקולי ניהול סיכונים משפטי. שני אלה מקיימים אמנם מידה של חפיפה, ברם הם רחוקים מלהיות זהים ולעתים אף עלולים להיות סותרים. בין הביטויים לגישות מתגוננות בפסיכיאטריה מול סיכון אובדני ניתן למנות: ברירת מטופלים (גלויה וסמויה); הטיות באבחון; אשפוז יתר; טיפול תרופתי עודף או חסר; ניהול מוטה של הטיפול (למשל, אי לקיחת סיכונים גם כשמתבקש לצורך שינוי ופריצת דרך בונה נוכח השימוש במסרים אובדניים); הטיות בתיעוד הרפואי. אין ספק שכל הפרקטיקות הללו הן בעלות פוטנציאל נזק משמעותי למטופל8.
מחקר
למסגרת הצבאית מספר תחומי עניין אשר העיסוק השוטף בהם, יחד עם המידע הנרחב המצטבר על כלל החיילים למן שלבי המיון הראשוני ואילך, מייצר פוטנציאל נרחב לפעילות מחקרית בהיבטים אטיולוגיים, אפידמיולוגיים וטיפוליים. אלה כוללים הפרעות דחק (ובעיקר תגובת קרב חריפה ותסמונת פוסט- טראומטית), סכיזופרניה בדגש על התפתחות פסיכוזה ראשונה, ואובדנות (הערכת סיכון אובדני ומניעת התאבדויות).
בכל אחד מתחומים אלה מתקיים מחקר ענף אשר יש לקוות כי ילך ויעמיק, זאת בשיתוף עם חוקרים וכלים חיצוניים לצבא כאוניברסיטת תל אביב, המרכז הרפואי שיבא, המרכז הרפואי סוראסקי תל אביב ואחרים. תחום המחקר מתקיים גם על בסיס שיתופי פעולה בינלאומיים, במיוחד עם הצבא האמריקאי.
ראויה לציון הרגישות הגבוהה שיש לביצוע מחקר בחיילים, בהיותם נתונים תחת מרות, בין השאר, בכל הקשור להיבטים אתיים של הסכמה מדעת. העובדה כי חיל הרפואה נתון לעתים לביקורת ציבורית בסוגיה זו מחדדת מודעות קיימת ממילא לרגישות זו.
ייעודו של צה"ל גוזר עיסוק פעיל ותובעני במשימות בעלות פוטנציאל התפתחות דחק נפשי. מטבע הדברים, גם ההתכוננות אליהם מצריכה ביצוע אימונים המהווים כשלעצמם אתגר משמעותי. הוויה זו גוזרת מאמץ מתמיד בהיבטי מניעה וטיפול בתגובות הסתגלות ודחק בטווח הנורמה ומחוצה לה. הובאה כאן גישת מערך בריאות הנפש לעיסוק בתחום, בהיבטים המקצועיים והארגוניים.
המצוין עד כאן ובנוסף, גיל המשרתים על מאפייניו המורכבים, זמינות הנשק והמחויבות של צה"ל ועם ישראל לרווחת חייליו, מהווים רקע למאמץ מניעת טרגדיות אובדנות. נדבכיה פורטו במאמר זה.
שירות החובה בצה"ל משמר מפגש מורכב בין המתגייס לבין מערכת תובענית במיוחד. היא מאתגרת שכבת גיל העסוקה בתהליך התפתחות טבעי של גיבוש זהות אישית, תוך השתייכות למסגרת כובלת המכתיבה סדר יום, כללי הופעה חיצונית ועוד. קונפליקטים פוטנציאליים בין האדם למערכת עלולים להפוך למוקצנים ולשכיחים, בין השאר, כביטוי לתהליכי עומק חברתיים המעצימים את האינדיבידואל ואת צרכיו האישיים. אלוה מגובים בחקיקה, בפסיקה, בתקשורת ובחינוך.
שימור שיווי המשקל העדין בין גישה ציבורית הומאנית זו לבין יכולת מימוש שירות החובה ומטרותיו הוא משימה אשר העיסוק בה ילך ויעמיק. מערכת בריאות הנפש בצה"ל, מטעמים אשר תוארו במאמר, מהווה ציר מרכזי בשימור שיווי משקל זה אל מול מציאות חברתית משתנה. המשתמע מהצורך בשימור שיווי המשקל הנ"ל אינו קבעון, כי אם בחינה מתמדת של המציאות וחיפוש אחרי שינויים נדרשים, כמו גם הצפת משמעויותיהם החיוביות והשליליות של שינויים אלה בפני הציבור ונבחריו.
אל"מ ד"ר גדי לובין, ראש מערך בריאות הנפש בצה"ל |