מהרגע שמתחיל המפגש הטיפולי שאותו אנו מנהלים, אנו נמצאים בדו-שיח בעל משמעות מיוחדת. המשמעות המיוחדת נעוצה בעובדה שאחד מהאנשים פונה לעזרה לגבי בעיה שלא הצליח לפתור בעצמו ואילו חברו מעוניין להציע עזרה משמעותית, כך שהמפגש יסתיים בהרגשה טובה לשניהם, הרגשה ששניהם מילאו את הציפייה שביסוד פגישתם.
במפגשים הרפואיים אנו פוגשים שתי קבוצות עיקריות של מטופלים: אלה המכירים את הרופא ומעוניינים לקבל דווקא ממנו את הטיפול. הקבוצה השנייה היא של מטופלים שפונים למוסד הרפואי (מיון, מר"מ, קופת חולים, מרפאת החוץ של בית החולים, המרפאה הצבאית וכדומה) ואין הם יודעים מי הוא הרופא שאותו יפגשו שם. בשתי הקבוצות אך בעיקר בשנייה, יש לרופא צורך להציג אכפתיות מיוחדת כדי שהפונים יתרשמו וישתפו פעולה, וכך, הוא עצמו ייצא מהמפגש בתחושה רוויה של מיצוי הגשמת משאלתו הטיפולית (to care for).
בימים אלה שבהם הרפואה הציבורית וחלקים רבים של הרפואה הפרטית עמוסים לעייפה בשפעת מטופלים המתדפקים על פתחם, קל מאד להישחק ולהתאכזב. משם הדרך קצרה לגישה צינית ואינסטרומנטלית ובסופו של יום להרגיש ש"לא זו הרפואה שייחלתי לה!". והרי זה פלא, מרגע שהרשינו לעצמנו לצאת מהשגרה ולהפגין אכפתיות יתרה, יצאנו ברווח מקצועי נקי - הרגשה של ערך עצמי גבוה ומשמעות חדשה להוויה המקצועית.
היציאה הזו מהשגרה מתבצעת בעזרת אמצעי טיפולי-תקשורתי הנקרא אמפטיה.
השימוש הקליני באמפטיה
משמעות האמפטיה היא להקנות לבן שיחך את התחושה שאתה מבין את נקודת ראותו ומשתתף בהרגשתו ובתחושותיו (Berger, 1987). האמפטיה היא אותה "האזנה פעילה" שמתאר Rogers (1961). מספר מחברים מדגישים את חשיבות האמפטיה כתרפיה וכאמצעי להבטיח את שיתוף הפעולה של המטופל (Beckman & Frankel 1984, Bellett & Maloney 1991, Nightingale et al 1991,
Tamburrino et al 1993). אמפטיה מובעת באמצעות שילוב של התנהגות המטפל, טון דיבורו ותוכן דבריו. האמפטיה קיבלה מקום של כבוד ברפואה עם צאתו לאור של ספר המוקדש כולו לאמפטיה בשירות הרפואה, בעריכתם של (Brock & Salinsky (1993 הטוענים שלהבנה אמפטית ולתגובה אמפטית תפקיד מכריע בשלושה שלבים שונים של כל מפגש רפואי: שלב המשא ומתן, שלב קבלת ההחלטות ושלב שיתוף הפעולה הטיפולי.
לצערי, בבית הספר לרפואה לא לימדו אותי את סודות האמפטיה והדגישו הרבה יותר את החשיבות של גישה שכונתה detached concern. אני מקווה שכיום המציאות השתנתה ויש יותר concern... מנסיוני למדתי, ששימוש בתגובה אמפטית חשוב בכל חלק של המפגש הטיפולי ובעיקר בתחילתו. בשלב זה של תחילת המפגש, תגובה אמפטית יכולה לשנות לחלוטין את אופי המפגש, את האבחנה הרפואית המתקבלת ואת הטיפול הנגזר ממנה.
אמפטיה היא מילה "גדולה" אך את הביטוי המעשי שלה במפגש הרפואי ניתן לתאר בשלוש רמות:
1. אמפטיה ראשונית - הפונה מדבר והרופא אינו מתערב ברצף הדיבור. תנוחת גופו ומבטיו מופנים לפונה. הרופא מניד בראשו לאות שהוא קולט את הדברים ומוסיף הנהון או המהום בנוסח "אהה... אהממ".
2. אמפטיה עניינית - תנוחתו וטון דבריו של הרופא מותאמים להתנהגות המטופל ולתוכן דבריו. הרופא חוזר על מילותיו של המדבר. בדרך כלל על המילים המשמעותיות ביותר או על האחרונות במשפט. ניתן גם לחזור על הרעיון שמביע הפונה במילים אחרות, המביעות את הבנתו של הרופא. לדוגמה, המטופל: "ד"ר אתה חייב לעזור לי, אני סובל מכאבי ראש כבר חודש".
הרופא: "אתה סובל מכאבי ראש כבר חודש...", או: "אתה מבקש פתרון לכאבי הראש הממושכים שלך".
3. אמפטיה משמעותית - היגד מסוים בתגובה לדברי הפונה המנסה לשער ולהביע תכנים, אמונות ורגשות כמוסים שלא בוטאו במפורש על ידי הפונה. Coulehan et al (1992) מכנים תגובה מסוג זה "תגובת תוספת", כיוון שהקלינאי מוסיף מהשערותיו או ממחשבותיו לדברי המטופל. רמה זו מתאימה, בדרך כלל, למצב שבו קיימת היכרות מתמשכת בין הרופא לפונה.
בהמשך לדוגמה הקודמת: "אתה סובל מכאבי הראש כבר חודש וזה מדאיג אותך כי לבטח זה מזכיר מה שהיה לאחיך...".
רופאים ומתמחים שלמדו את השימוש הקליני באמפטיה הביעו לא אחת את החשש שתגובה אמפטית תגרור אחריה סיפור ארוך. מנסיוננו, ההפך הוא הנכון. כדאי לנסות במפגש רפואי עם אדם שאוהב לדבר ארוכות, להגיב בהיגד אמפטי מדי שניים-שלושה משפטים. מפתיע לגלות כיצד שטף המונולוג עובר חיש קל לדיאלוג.
(Rogers (1961 טוען שלתגובות אמפטיות החוזרות לאורך זמן יש השפעה חיובית על הדימוי העצמי ועל יכולת ההתמודדות של הפונה. במילים אחרות, האמפטיה טומנת בחובה העצמת המטופל והיא בעלת ערך טיפולי רב.
פונה מספר לרופא: "... הרגשתי שהכאב בראש משתק אותי!". הרופא מגיב באמפטיה ראשונית על ידי הנדת ראש והנהון.
"אתה לא יכול לתאר לעצמך איך זה היה...", ממשיך הפונה.
"זה היה משהו שקשה לתאר אותו...", מגיב הרופא באמפטיה עניינית.
"כן, זה היה נורא!".
"אני מבין שזה היה מפחיד", מגיב הרופא באמפטיה משמעותית.
פונה אחר מתוודה בפני הרופא: "אחרי שלושה ימים הפסקתי את התרופות". הרופא יכול להגיב ברמות אמפטיה שונות:
1. אמפטיה ראשונית: "אהה... אני מבין!"
2. אמפטיה עניינית: "לא ראית צורך להמשיך בטיפול יותר משלושה ימים!".
3. אמפטיה משמעותית: "אני מניח שאתה לא חסיד גדול של תרופות, לכן גם שלושה ימים זה הרבה בשבילך".
אמפטיה כטבע שני
יש לזכור: אמפטיה יעילה, בדרך כלל, כאשר היא מובעת באמצעות היגד ולא שאלה.
נסיון השנים מלמד, שכאשר מלווים את ההיגד האמפטי בסימן שאלה, התגובה של הפונה עלולה להיות מתגוננת, והוא עונה בשלילה. למשל, בדוגמה שהוזכרה לגבי כאבי הראש, ניסוח ההיגד כשאלה - "זה היה מפחיד?" - עלול להביא לתשובה שלילית ולשינוי נושא. לעומת זאת, היגד אמפטי עשוי לגרום לאדם להרגיש שמבינים אותו, לתאר את סיבת הפחד או לתאר רגש אחר, שונה מפחד. מהר מאוד הופכת האמפטיה מטכניקה לתגובה רגשית הנובעת ממקור רגשי עמוק של הרופא שמנסה להתחבר לכאבו, למצוקתו ולסבלו של הפונה ומסוגל להביע זאת.
לרופאים שאינם מכירים טכניקה זו, מוצע "להתאמן" להגיב ברמות האמפטיה השונות במפגשים עם בן/בת זוג, הורים וילדים ולשים לב לתגובות המתקבלות. בתחילה זה נתפש כמשחק או כהעמדת פנים, אך ההשפעה המדהימה של התגובה האמפטית על בן שיחנו מחזקת בנו את הרצון להמשיך ולהתמיד בה, עד שהיא הופכת להרגל ולטבע שני. השפעה זו של האמפטיה, אגב, נלמדת בקורסים של אנשי שווק, אנשי מוסד ושירותי ביטחון.
רמזים פסיכוסוציאליים
קליטת רמזים פסיכוסוציאליים והתגובה האמפטית כלפיהם יוצקים תוכן משמעותי מבחינה טיפולית לתהליך ה"הצטרפות" (ראו מאמר בנושא בגיליון "מדיקל" מס' 41) בתחילת המפגש.
Billing (1989) מציע לרופא להגיב מיידית באופן אמפטי לרמזים מילוליים הדנים בתחום הפסיכוסוציאלי ובכך לתת לפונה הרגשה שהוא מובן ושמצוקתו נקלטה. תגובה אחרת עלולה להתפרש על ידי המטופל כהתעלמות וכחוסר עניין מצד הרופא בנושאים רגישים ומשמעותיים.
הפונה: "אין לי מושג ממה נובע כאב הראש המפחיד הזה".
"אני מבין שהכאב מפחיד אותך!" אומר הרופא בהגיבו לפחד ולא למרכיב הביורפואי.
הפונה: "אשתי טוענת שאני צריך לקבל משכורת ממשרד הבריאות בתור שפן נסיונות".
"אני מבין, שאשתך מודאגת מאוד ממצבך". כאן מגיב הרופא לדאגת האישה ולא לתהליך הרפואי.
"כן, היא חושבת שלא מצאו את האבחנה שלי ושזה יכול להיות משהו רציני!".
רמזים כאלה יכולים לכוון את הרופא להקדיש זמן נוסף להבנת ההקשר של הפנייה אליו. קליטת רמזים פסיכוסוציאליים הניתנים על ידי הפונה ותגובה הולמת לרמזים אלה מאפשרות את חיזוק ה"הצטרפות".
רמזים התנהגותיים
רמזים התנהגותיים (שאינם מילוליים) ניתנים בהופעתו של האדם, בתגובותיו ובהבעותיו. הקלינאי לומד לזהות רמזים הקשורים למצבי מחלה כגון: צליעה, עיוות הפנים בשיתוק עצב, נטיית הראש לכיוון העין הבריאה, הפניית האוזן השומעת טוב יותר וכדומה. באותה מידה יכול הרופא להעריך אופיו של אדם לפי צורת לבושו, הקפדתו על פרטי לבוש ומראה, שימוש בתכשיטים, התאמת צבעים, איפור, תסרוקת, יציבת הגוף ותנוחתו וכיו"ב. כך גם ראש מורכן, כתפיים מכונסות, ישיבה שפופה בקצה הכיסא, חיוך קל בזווית הפה, ידיים שלובות גבוה מעל החזה, עיניים מתרוצצות בחוריהן או אנחות תכופות מרמזים לרופא על הלך רוחו הנוכחי של הפונה.
(Wilbush (1992 משווה את עבודת הרופא בשלב זה לעבודתו של שרלוק הולמס המגיע למסקנות על סמך ניתוח הגיוני של רמזים ספורים. ההערכה הראשונית והתגובה המיידית של הרופא נעזרת, לדבריו, בעיקר באונה הימנית הקולטת באופן כוללני את המצב, ולא מפרקת אותו לרכיבים ובודקת כל רכיב באופן היררכי ומובנה, כפי שמבצעת האונה השמאלית. בדרך זו יכול הרופא לזהות מיידית מרכיבים התנהגותיים וביורפואיים של בעיה ולהגיב בהתאם. לאחר מספר שניות הוא מתחיל כבתבנית "גשטאלט" קבועה לבדוק את ההתרשמות הראשונית שקיבל.
קליטת הרמזים ההתנהגותיים היא לרוב פעולה אוטומטית שאינה דורשת מאמץ מודע. יחד עם זאת, המרפאה העמוסה או הדרישה להיות צמוד למסך המחשב עלולות לגרום לרופא להיות טרוד מכדי להבחין בפרטים מסוימים. לכן מודגשת חשיבותם של הרמזים ההתנהגותיים הנצפים על משקל האמירה הידועה של מורינו: "אם לא תחפש טחול מוגדל, לא תמצא אותו!". ניתן גם לומר: "אם לא תחפש את הרמז הלא מילולי, לא תקלוט אותו!" לפי Billing (1989), הרמזים הבלתי מילוליים נעלמים לעתים קרובות מידיעתנו, אם איננו יוצרים בעצמנו מודעות עצמית וסקרנות כלפיהם.
פעמים רבות ניתן לשקף באופן אמפטי למטופל את הרושם שקלטנו כדי לקבל תגובתו: "אתה נראה לי חסר מנוחה היום"; נראה שאתה סובל"; "אני מרגיש שאתה רגוע יותר, איך זה עוזר לך באיזון לחץ הדם?".
לצד ה"הצטרפות" המילולית הפעילה שבה אנו נוקטים, קיימת גם דרך הצטרפות לא מילולית לשפת הגוף של הפונה ולרמזים ההתנהגותיים שלו (Friedman 1979, Hall 1973). זו פעולה המתבצעת אצל רובנו באופן לא מודע; לפתע נבחין שאנו מחקים את צורת ישיבתו, את נטיית ראשו, את קצב דיבורו ואת תנועותיו של המטופל, או שהוא מחקה את התנהגותנו. כאשר מודעים לתופעה זו, היא ניתנת לשכלול ולשימוש טיפולי. למשל, מול פונה היושב מכווץ בכסאו, יכול הרופא לשבת בצורה דומה בשלב ה"הצטרפות" ולאחר מכן לעבור בהדרגה לתנוחה נינוחה יותר המשפיעה על הפונה באופן בלתי מודע להיות נינוח יותר ולשנות אף הוא את תנוחתו.
רמזים מילוליים
הרמזים הפסיכוסוציאליים המילוליים מעורפלים לפעמים ומובלעים, ולא בהכרח מפורשים. יש המשווים את מתן הרמזים במפגש הרפואי למתן רמזים בפתרון חידה מסובכת. אם קלטת את הרמז והשתמשת בו, תגיע במהרה לפתרון. אם החמצת אותו, תצטרך לטרוח פי כמה על מנת להגיע לאותה תוצאה. ההתייחסות לבעיה שהמטופל מציג בפני הרופא גם כאל חידה מעניינת עשויה להוסיף למפגש מימד נוסף של סקרנות ושל עניין. האתגר שבפיצוח החידה עשוי להפעיל אצל הרופא יצירתיות, מסירות ודבקות במטרה. מטבע הדברים, סקרנות ועניין מפחיתים שחיקה.
(Neighbour (1987 מתאר בספרו את הרמזים הנשלחים על ידי הפונה מיד עם "עליית המסך", כלומר בשניות הראשונות של המפגש. לדבריו, מדובר ב"רמזים מינימליים" המתבטאים במשפט שהחל ולא נאמר במלואו, במילה שהשתרבבה למשפט מסוים או בעצירה רגעית במהלך רצוף של משפט. קליטת רמזים מינימליים אלה ותגובה אמפטית מתאימה מעלות לפעמים באופן מיידי את "הסיפור שמאחורי הפנייה". על מנת לוודא את קיומם ולאמת את ההשערות לגבי משמעותם, משלבים שאלות פתוחות או היגדים אמפטיים:
הפונה: "כאב הראש הזה שיגע אותי וחשבתי... ובאתי כדי שתבדוק אותי ותיתן לי משהו".
הרופא: "התחלת להגיד שחשבת...".
הפונה: "כן, חשבתי לעצמי הנה, קרה לי בדיוק מה שקרה לאמא שלי!".
מטופל אחר מסביר: "בזמן האחרון אני סובל מהתקפים קשים של אסטמה ושום טיפול... לא משפיע עלי".
הרופא: "שמתי לב שנזכרת במשהו כשאמרת 'טיפול'".
המטופל: "נכון, אבא שלי אמר שלדעתו רק רפלקסולוגיה תעזור".
Byrne & Long מספרים על פונה שפנה באותה בעיה ממש לשלושה רופאים שונים. היו, כמובן, הבדלים בגישותיהם של הרופאים ובדרך שבה כיוונו את הראיון, אך המפתיע מכל היה, שגם הפונה שינה את דרך הצגת הבעיה מרופא לרופא. לדעתם, הרופא מוליך את הפונים לכיוונים שונים בעזרת תגובותיו לרמזים המילוליים וההתנהגותיים שלהם. כך נוצרת מערכת אינטראקטיבית של פעולה/ רמז -
תגובה - תגובה נגדית וכדומה.
(Erickson (1980 טוען שיש להיות זהירים בפירוש שפתו ורמזיו של הפונה, כיוון שביטויים ומילים הנאמרים על ידי אדם אחד מקבלים פירוש שונה לגמרי על ידי אדם אחר. לפיכך, הרמזים הם השערות, ואותן יש לברר. לדבריו, ניתן גם להפיק בצורה עקיפה רמזים פסיכוסוציאליים. רופא המעוניין שבן שיחו ידבר על משפחתו, יכול להתחיל פגישה בכך שיספר על משפחתו שלו או על משפחה אחרת:
הרופא: "שלום אלה, תמיד כשאני רואה אותך אני נזכר בבתי הבכורה, ואליה אני כל כך קשור".
המטופלת: "הלוואי שההורים שלי היו מרגישים ככה כלפיי!".
הרופא: "מה את חושבת שהם מרגישים כלפיך?".
או: "שלום משפחת סימפסון, כשאני רואה את היחסים החמים שביניכם, אני תמיד נזכר בסרט 'כך היינו'".
"לא כל מה שנראה על פני השטח הוא באמת כזה".
"באיזה מובן הוא שונה?".
התמקדות ויצירת השערות עבודה
לרוב, פונים מטופלים לרופא עקב בעיות סומטיות. גם כאשר הרופא מזהה בעיות פסיכוסוציאליות הקשורות לסימפטומים הסומטיים המוצגים, הוא מתמקד בדרך כלל בסיבת הפנייה. התמקדות זו היא חלק מתהליך ה"הצטרפות" למצוקת הפונה המצפה לעזרה. הטקטיקה המומלצת לפתיחה לא רפואית של פגישה בדרך של אדם לאדם באה מתוך ראיית הקושי של העלאת נושאים פסיכוסוציאליים לאחר ההתמקדות הביו-רפואית. במילים אחרות, אם אנו רוצים לקבל תמונה כוללנית על סיבת הפנייה אלינו, נוכל לקבלה אם נבחר באמפטיה ובהתמקדות ברמזים פסיכוסוציאליים תחילה, בעוד שאם נתחיל בתשאול רפואי, יקשה עלינו מאוד לעבור להיבטים הרחבים יותר של סיבת הפנייה.
פונה צעיר המתלונן על חום ועל כאבי גרון "זוכה" בדרך כלל להשערה שמדובר בשפעת. ייתכן כי מקרה שלו, מדובר במצב של מתח לפני בחינות סוף השנה באוניברסיטה. לעומתו, פונה המתלוננת על הרגשות דיכאון, ייאוש וחוסר רצון לתפקד, תכוון את הרופא לכיוון פסיכוסוציאלי. ייתכן כי מקרה שלה, מדובר בבעיה פיזית הגורמת לעייפות.
לאור קשיים אלה, נראה שגישה רחבה ולא ביו-רפואית ממוקדת, כלומר גישה של שאלות פתוחות והיגדים אמפטיים תשאיר בידי הרופא אפשרויות פתוחות להתקדם לכיוון הרפואה השלמה, הביופסיכוסוציאלית. גישה זו תסייע גם לפונה להתמקד באותם נושאים החשובים לו ולהגיע לסיבת הפנייה המרכזית.
רופאים המהססים להשתמש בשאלות פתוחות, לשוחח על נושאים חברתיים ולהגיב באמפטיה, מביעים מספר חששות:
א. חשש לגבי התמודדות עם בעיות רגשיות ועם בעיות פסיכוסוציאליות שהם אינם מיומנים דיים בפתירתן.
ב. מתן אפשרות לפונה לספר "סיפורים ארוכים" שלא ניתן לעצור אותם או להגבילם במסגרת זמן מצומצמת.
ג. קושי להתמקד בבעיה מרכזית אחת בביקור הנוכחי.
ד. חשש מ"פספוס" אבחנה רפואית חשובה ומסכנת חיים (או סיכון להיתבע בגין רשלנות).
הניסיון מלמד שמתרחש לא אחת תהליך הפוך. פתיחת אפשרויות והרחבת היריעה, נוסף להתייחסות אמפטית מכוונת על פי השערות, יוצרות התמקדות בנושאים העיקריים בשלב מוקדם יותר ובהיבט הנכון שלהם מבחינה רפואית.
הרופא הבלתי מיומן אינו חייב לטפל בנושאים פסיכוסוציאליים סבוכים ויוכל להסתייע ביועצים מתאימים. הסיפורים הארוכים יתקצרו כאשר הרופא ייתן לפונה הרגשה שהובן, ויתקדם לאבחנה ולטיפול. כמו כן, הפונים יודו לרופא על התייחסותו הרגישה והעניינית.
רוב המטופלים אינם מצפים שהרופא הראשוני שלהם יפתור בעיות פסיכוסוציאליות מסובכות ורואים בברכה ובהערכה את התעניינותו בנושאים אלה. לעובדה זו כשלעצמה יש כוח טיפולי משמעותי. יש להביא בחשבון שאמפטיה היא אחת משיטות הטיפול הפסיכותרפויטיות היותר ותיקות. לאורך שנים רבות נקטו פסיכולוגים רבים בשיטה הרוג'ריאנית וכל מה שעשו במפגש הרפואי היה להגיב באופן אמפטי למה שנאמר על ידי המטופל. תגובות אלו היו מעצימות דיין גם ללא "עצות" טובות ואפשרו את שיפור מצבו הנפשי של המטופל.
אצל (Wanamaker (1992 מובאים דיווחים של מומחי תקשורת שעבדו עם רופאים בקוויבק וטוענים שהקשבה פעילה ותגובה אמפטית אינן גוזלות זמן. לדבריהם, היא מאפשרת לרופא לקלוט מיד בהתחלה על מה חושב הפונה ואז להתמקד במה שבאמת חשוב למטופל ולהמשיך מהר יותר הלאה. גם אצלנו, במחקר מבוקר כפול סמיות שניהלנו ובו בדקנו את השפעת גישת הרפואה השלמה, מצאנו שאצל רופאים שלמדו להתייחס באופן אמפטי לפונים, זמן המפגש הממוצע הוארך ב-39 שניות בלבד! Margalit et al (2004). בנוסף, לימוד גישת הרפואה השלמה הוריד באופן משמעותי סטטיסטית את מספר המרשמים, הבדיקות והייעוצים שנרשמו על ידי הרופא. כך שאנו מדברים לא רק על גישה אנושית ואמפטית, אלא גם על גישה יעילה ביותר מבחינת מתן שירותי רפואה.
דוגמה אחרונה:
"דוקטור, אני לא בטוח שתבין איך הרגשתי, כאשר אמרו לי שאולי לא אוכל ללדת".
"קשה להבין דבר כזה עד שזה קורה לך!".
"בדיוק דוקטור. הצרה היא שאת לא יודעת כבר על מה לחשוב. מה יהיה עלינו, אני פוחדת מהבאות...".
"את חוששת לגורל הנישואים...".
ההבנה המיידית שהושגה בשתי ההערות האמפטיות של הרופא קיצרה מלל רב ואפשרה מעבר מהיר מהתמודדות רגשית ועיסוק בכאבי בטן חולפים אל שיחות ענייניות שנועדו לגבש פתרון חלופי במשותף עם הבעל.
בעזרת שאלות פתוחות והיגדים אמפטיים בשפת המטופל ניתן ללקט את המידע הביופסיכוסוציאלי הקשור בבעיה המוצגת ולבנות את השערות העבודה. באופן לא רשמי, בשלב זה כבר החל הטיפול!
ד"ר אלון מרגלית, ד"ר אלון מרגלית, MD PhD, מנהל המרפאה הרב תחומית הארצית, קופת חולים מאוחדת
alon@talk2doc.net
רשימת מקורות
1. Berger D.M.: “Clinical Empathy“. Jason Aronson Inc. London, 1987
2. Rogers C.R.: “On Becoming a Person“. Houghton Miffin Co., Boston, 1961.
3. Beckman H.B., Frankel R.M: “The Effect of Physician Behavior on the Collection of Data“. Ann Intern Med; 101: 692-696, 1984.
4. Bellett P.S., Maloney M.J: “The Importance of Empathy as an Interviewing Skill in Medicine“. JAMA; 266: 1831- 1832, 1991.
5. Nightingale S.D., Yarnold P.R., Greenberg M.S.: “Sympathy, Empathy, and Physician Resource Utilization“. J. Gen. Intern. Med.; 6: 420-423, 1991.
6. Tamburrino M.B. et al: “Evaluating Empathy in Interviewing“. Teaching & Learning Medicine; 5: 217-219, 1993
7. Brock C.D., Salinsky J.V.: “Empathy: An Essential Skill for Understanding the Physician-Patient Relationship in Clinical Practice“. Family Med; 25: 245-248, 1993
8. Coulehan J.L., Block M.R.: “The Medical Interview“. F.A.Davis company. Philadelphia, 1992
9. Billings J.A., Stoeckle J.D: “The Clinical Encounter“. Year Book Medical Publishers,Chicago, 1989
10. Wilbush J.: “The Sherlock Holmes Paradigm-Detectives and Diagnosis: Discussion Paper“. J. of the Royal Soc. of Med.; 85: 342-345, 1992.
11. Friedman H.: “Nonverbal Communication Between Patients and Medical Practitioners“. J. Soc. Issues; 35: 82-99, 1979
12. Hall E.T.: “The Silent Language“. Doubleday NY, 1973
13. Neighbour R.: “The Inner Consultation“. M.T.P, Lancaster, 1987.
14. Byrne P.S., Long B.E.L.: “Doctors Talking to Patients“. The Royal College of General Practitioners, London, 1976
15. Erickson M.H. in Zeig J.K.: A Teaching Seminar with MH Erickson. Bruner/Mazel Inc. 1980
16. Wanamaker G.: “Que. MDs Aim to Improve Talking Skills“. Family Practice, April, 1992.
17. Margalit Alon P. A., Glick Shimon M., Benbassat Jochanan & Cohen Ayala: Effect of a Biopsychosocial Approach on Patient Satisfaction and Patterns of Care. Journal of General Internal Medicine 19 (5p2), 485-491. 2004