אנשי האוצר מעוניינים להוריד את ההוצאה הלאומית לבריאות כמעט בכל מחיר, ופוגעים ברמת הרפואה הציבורית בישראל. הקיצוץ בבריאות עלול לגמד את מחדל יום כיפור ולבנון גם יחד.
התנגדות האוצר לבית חולים באשדוד היא רק דוגמא אחת לחוסר, לו תורמים מערכת הבריאות והאוצר כאחד.
האוצר חרט על דגלו את הקטנת ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל. אנו מהבודדות במדינות העולם המערבי, בה ההוצאה הלאומית לבריאות ביחס לתמ"ג קטנה באופן קבוע. 8.2% בשנת 2003 ו-7.8% בשנת 2006. במקביל, גדלה ההוצאה הפרטית של הציבור על בריאות.
מדיניות זו מסכנת את רמת הרפואה הציבורית בישראל. נימוקי האוצר לטרפוד בית החולים באשדוד, מאותם מניעי חיסכון, נשמעים הגיוניים, אך הם מצביעים על מגמה מסוכנת.
נכון, 10 קילומטר דרומה ו-20 קילומטר צפונה מאשדוד קיימים שני בתי חולים, ונכון שבחלק מהמקרים ברפואה ההיצע יוצר את הביקוש, אך צריך לזכור שכאשר אנו מדברים על בריאות ורפואה לא מדובר רק על סטטיסטיקה וכסף, אלא גם על חייהם של בני אדם ואיכותם.
גם ל-200 אלף תושבים מגיע בי"ח
200 אלף תושבי אשדוד נזקקים לא פעם לשירות של בית חולים, ונאלצים לכתת את רגליהם במקרה הטוב לאשקלון ולרחובות, ובמקרה הפחות טוב לסורוקה או לתל השומר.
לכאורה, אשקלון ורחובות קרובות מאד לאשדוד, אבל לא לאם שבנה מאושפז ברחובות וצריכה לנסוע שלוש פעמים ביום רק 20 קילומטר הלוך ושוב, כי בבית יש לה עוד שני ילדים שזקוקים להשגחה, או לקשיש שצריך להחליף שלושה אוטובוסים על מנת לסעוד את אשתו. במדינה המתיימרת להיות מדינה עם הפנים לאזרח, שיקולים אלו צריכים להילקח בחשבון.
כאשר כפה שר האוצר על פקידיו את הוצאת המכרז להקמת בית חולים באשדוד, אפילו אם עשה זאת משיקולים זרים, טוב עשה.
חשוב שהשירותים שיינתנו בבית החולים באשדוד ייבחרו בקפידה. אין מקום להקים בו מחלקה לניתוחי לב, לניתוחי מוח או לאורטופדיה מורכבת, אך יש להפעיל בו מחלקות ילדים פנימית, ומחלקה לכירורגיה כללית לפיתרון 80% מבעיות הבריאות הרווחות באוכלוסיה.
אל לנו להזניח את הציבור באשדוד, וטוב יעשה השר אם ילווה את החלטתו במדיניות מאקרו רפואית גורפת, קרי, בחקיקה נוספת שתבטיח תכנון בריאותי לאומי ובו קריטריונים מדויקים לפתיחת מחלקות ייעודיות בבתי חולים ספיציפיים.
הלקח נלמד
שוב, לא ניתקל במצב שבצפון הארץ קיים מחסור במאיצים קוויים הנדרשים לטיפול בחולי סרטן, מחסור שדן חולים למיתה, או במצב בו ברדיוס של עשרה קילומטר בלבד במשולש ת"א-פ"ת-קריית אונו, פועלים שני בתי חולים לילדים שחלקים רבים בהם עומדים ריקים, בעוד מאות קשישים, שאין להם איפה לשכב מונחים במסדרונות המחלקות, או נשלחים לביתם.
אסור לפזר משאבים בצורה לא מתוכננת או להיכנע לגחמות של מנהלים חזקים במערכת, אך גם אסור לעכב באופן גורף השקעות בבריאות ולהרע את מצבן של השכבות החלשות. אם מדיניות זו תימשך, היא תפגע במקומות הכואבים ביותר לכולנו.
אנחנו רק יכולים לחכות שמחדל ברמה של מלחמת לבנון השנייה יפרוץ. כבר היום תוחלת החיים בפריפריה קטנה מזו שבמרכז. טוב יהיה אם לא נגלה בעתיד כי מערכת הבריאות איננה מוכנה לאתגרי המחר, שהמחסנים בה ריקים, אין תרופות, אין חיסונים, אין תשתיות, אין רופאים ואין טכנולוגיה המספקת להתמודד עם אתגרים רפואיים.
מחדל שכזה יעלה לא רק בתסכול ובכאב, אלא בחיים רבים. הגיע הזמן להפנות את המשאבים למקומות הנכונים ברמה הלאומית, ולא רק לעסוק בכיבוי שריפות ובקיצוצים מערכתיים.
הכותב הוא מומחה לניהול סיכוני בריאות ולביטוח רפואי, משמש כיועץ לאיגוד סוכני הביטוח בישראל ומלמד באוניברסיטת ת"א. |