על זה לא מדברים

היה זה מפגש של קבוצת פסיכודרמה במחלקה להפרעות אכילה במרכז רפואי גדול במרכז הארץ. שיר היתה מטופלת שהעזה להיות בה בעת גם סטודנטית לעבודה סוציאלית ולקרוא בזמנה החופשי ספרים שעסקו בסוגיות טיפוליות. עידית היתה המנחה, אשת מקצוע עם ניסיון ארוך שנים בטיפול.

שיר ישבה על כיסא כחול ולא נוח שהיה ממוקם בחצי המעגל שהמטופלות במחלקה הרכיבו מול כסאה הכחול של המנחה. כשהתבקשו להגיב לדברי אחת הבנות ושיר דיברה, עצרה אותה עידית ואמרה: "הידע שלך הוא המכשול שלך בדרך להחלמה". שיר שתקה. היא הרגישה שמישהו דוחף אותה מצוק גבוה והיא לא מפסיקה ליפול.

משך כל אותו מפגש הדהד בראשה המשפט והיא ניסתה להבין למה בדיוק התכוונה המנחה. כשתם המפגש, ניגשה שיר אל עידית והחליטה פשוט לשאול.

עידית אמרה לה בפשטות שההתעסקות שלה בתיאוריות טיפוליות מרחיקה ממנה את האפשרות להחלים. שיר ענתה לה שהיא לא ממש מסכימה ושלדעתה הידע מאפשר לה חקירה עצמית מעמיקה יותר. עידית גרסה שהוא מפריע לשיר, כיוון שהוא גורם לה לבחון את מה שהיא קוראת על עצמה. שיר לא לגמרי הבינה מדוע הבחינה העצמית הזו בעייתית כל כך. הרי גם פרויד ביסס הרבה מהתיאוריה שלו אודות החלומות מתוך החלומות שלו עצמו ומחקירה וניתוח שלהם. עידית הביטה בה רגע ארוך ואמרה: "ההבדל בינך לבין פרויד הוא שהוא לא היה חולה ואת כן!".

כל אדם בר דעת יכול לבין שמשהו בדיאלוג הזה פגום. הרי בלתי מתקבל על הדעת שחברה תמנע באופן מודע ידע מאדם, מהסיבה היחידה שהוא סובל ממחלה. זה אף גרוע יותר כשזה מגיע מאיש מקצוע טיפולי, אז הוא חוטא חטא כפול. דבר ראשון הוא עובר על רוח חוק יסוד - כבוד האדם וחירותו 1992, כאשר הוא מונע את הזכות לשוויון שמשמעה יחס זהה ושווה לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא בעל מוגבלות או חולה. שנית וחמור אף יותר, המטפל עובר על החוקים שנחקקו במיוחד על מנת להגן על זכויות החולה וחולה הנפש.

החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א - 1991 נכתב ברוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ויש בו אזכור של זכויות רבות, כגון: זכות החולה לקבל מידע רפואי אודות מצבו; זכות החולה לשיתוף בתכנית הטיפול בו; קבלת טיפול רפואי בהסכמה; הזכות להחזיק חפצים אישיים וללבוש בגדים אישיים בזמן האשפוז, ועוד. החוק מציין במפורש את חשיבות שיתוף המטופל בתהליך הטיפול ומדריך את הצוות הרפואי לתת למטופל כמה שיותר ידע אודות התהליך כדי לאפשר לו להחליט אם הטיפול מתאים לו.

לכאורה, מבחינה חוקית, זכויותיהם של נפגעי הנפש אמורים להישמר בבואם לקבל טיפול. אבל אפילו החוק לא יכול להגן על נפגעי הנפש מהפגיעה הקשה ביותר - הסטיגמה. לאורך ההיסטוריה התווית של "נפגע נפש" סימנה אנשים והבדילה אותם מאלה בלי הפרעות ומחלות נפש. ה"תווית" הזאת, הסטיגמה, באה לידי ביטוי באמונות סטריאוטיפיות שליליות, באפליה ובדעה קדומה כלפי נפגעי נפש. האפליה יכולה להתבטא בדיור, בתעסוקה, בחינוך ועוד. הסטיגמה על נפגעי נפש היא נושא מדובר מאוד בארץ ובעולם, אך הבעיה היא שעל העובדה שעמדות סטיגמתיות נגד חולי נפש קיימות גם ואף יותר בקרב מטפלים ואנשי מקצוע, אין מדברים. במחקר שנעשה בשנת 2006 על עמדות אנשי מקצוע טיפוליים כלפי אנשים עם סכיזופרניה ודיכאון, נמצא שפסיכיאטרים החזיקו יותר סטריאוטיפים שליליים מאשר האוכלוסיה הכללית (nordt et al 2006).

במחקר אחר שנעשה בבריטניה על תגובות כתוצאה ממחלת נפש, 66 אחוז מהנשאלים ענו שהם חוו סטיגמה מצד אנשי מקצוע שאיתם הם באו במגע (Mental Health Foundation, London UK, 2000).

הרופא, המטפל, הוא האדם הראשון שנפגע הנפש פוגש בתחילת התהליך הטיפולי שלו. אם הוא יחווה רתיעה, פחד, אשמה, כעס ועוד עמדות סטיגמטיות כאלו ואחרות, סביר להניח שהוא ילך משם וכבר לא יחזור לטיפול. לא בכדי רק אחוז קטן מבין כל אלה שבאמת נזקקים לטיפול מקבלים אותו. הרוב מחליט לוותר מראש. כמה מהסיבות קשורות לבושה העצומה, לחשיפה הכרוכה בזה, לפחד שהסביבה תתייג אותי בתור חולה, אבל חלק ניכר מהסיבות הוא גם פחד מהתגובות של אנשי המקצוע עצמם, שאולי ברגע שאגיע לטיפול, אפסיק להיות בן אדם ואהפוך רק לחולה נפש. לא יותר מזה.

זה מה שקרה לי לפני שנים, כאשר הוחלט על המשך חיי. למדתי אז עבודה סוציאלית, נקלעתי למשבר נפשי ונזקקתי לאשפוז. לי היה ברור בכל דקה ודקה שלמרות המצב שלי, איני מתכוונת לוותר על המטרה להיות עובדת סוציאלית. אבל נקלעתי למשבר והייתי זקוקה לעזרה. זה לא היה אמור למחוק את החלקים שבי שהתאימו בצורה מושלמת למקצוע, לדברי כל מי שהכיר אותי.

המטפלים באשפוז חשבו אחרת. בתחילה הם ניסו לשאול בעדינות אם אני בטוחה שבחרתי במקצוע הנכון. אחר כך הרמזים הפכו להיות הרבה יותר עבים, שלא לומר בוטים. היה אפשר להבין בדיוק מה הם חושבים. "איך את חושבת שתוכלי להחזיק אחרים, אם את לא מסוגלת להחזיק את עצמך?" היתה רק אמירה אחת מיני רבות אחרות שספגתי מאנשי הצוות הטיפולי. הם הבהירו לי חד וחלק שהם לא חושבים שאני יכולה להיות עובדת סוציאלית. "צריך להבהיר למטופלת שהיא לעולם לא תוכל לעבוד במקצוע טיפולי", נכתב בתיק הרפואי שלי. כך, בהינף יד, שמו את החותמת על חיי וחרצו את גורלי.

הם לא אמרו שבמצבי הנוכחי כדאי שלא אעסוק במקצוע, או שעדיף שאתחזק קצת. לא, מבחינת הצוות שטיפל בי, המצב הנפשי שהייתי בו בגיל 20 הוא זה שיקבע את כל עתידי. הצוות ראה רק את הצדדים החולים שהיו בי, את הצדדים הקשים, המפורקים. הם לא הצליחו לראות את הצדדים הבריאים, היפים, את כל אותם צדדים שהובילו אותי לבחור במקצוע. מבחינתם, לא היתה כל אפשרות לשיפור, להחלמה. גם אם ארגיש טוב יותר, תמיד אהיה "אחרת". אף פעם לא מספיק טובה. לא ראויה להיות עובדת סוציאלית, לעבור לצד "שלהם".

כן, על זה אני מדברת כשאני מדברת על סטיגמות מצד אנשי מקצוע ומטפלים. פסיכיאטר יכול אמנם להיות נחמד למטופל שלו, לחייך אליו ולשאול אותו לשלומו, אך פעמים רבות אותו מטופל יישאר לנצח עבורו חולה נפש ותו לא. רבים הסיכויים שהוא לא יראה בו צדדים נוספים מלבד המחלה שלו. ומה שבטוח, מה שיגן על אותו פסיכיאטר, זאת המחשבה שאותו מטופל לעולם לא יוכל להגיע למקומו שלו. זוהי חשיבה סטיגמתית ומי שממאן להכיר בה, משקר לעצמו במצח נחושה.

הכאב הגדול טמון בעובדה שהיחס הזה מגיע דווקא מאנשים שמהם אנו מצפים להגן על נפגעי הנפש, לשמור עליהם, לטפל בנפשם. במקום זאת, הם רק פוצעים אותם יותר ויותר.

אני לא נכנעתי לסטיגמות ואני נמצאת בשנה האחרונה ללימודי. אבל מה עם כל אלה שכן נכנעו? מי מגן עליהם כאשר אפילו אנשי המקצוע והמטפלים נכנעים בעצמם לסטיגמות הקיימות בחברה כולה?

מרים גולדברג, סטודנטית לעבודה סוציאלית, בר-אילן