האם יש עוד מקום לפסיכואנליזה בישראל?

סבתא טוניה אהבה אורחים, אבל את הביטוי "הכנסת אורחים" לא פירשה כפשוטו. להכניס אורחים? לתוך הבית ממש? לא ולא! את המצווה היא קיימה בחוץ. האורחים ישבו במרפסת, וסבתא הוציאה להם כוס תה, ביסקוויט בריבה... והיו ספה שאיש לא השתרע עליה ושתי כורסאות קטנות שלא ישבו עליהן, וגם מזנון... ושכנו בו כלי אוכל שלא ראו שולחן או סועד... לא רק המיטה, גם כל חבריה לכלא-הכורסאות והספה והשולחן... נעטפו בתכריכי סדינים... איש לא הסב עליהם ועין לא שזפתם, פרט לעיניה של סבתא טוניה, שנכנסה לשם כדי 'להעביר סמרטוט' ולבדק שאף אחד מהם לא התלכלך או ברח...". ("הדבר היה ככה", מאיר שלו, הוצאת עם עובד)

סבתא טוניה, סבתו של הסופר מאיר שלו, סבלה ללא ספק מהפרעה כפייתית, אלא שבנהלל של אותם הימים עדיין לא היו תרופות וגם לא פסיכותרפיה וסבתא טוניה לא אובחנה ולא טופלה. מבין הטיפולים הפסיכותרפויטים שמוכרים כיום, רק טיפול התנהגותי-קוגניטיבי נמצא יעיל להפרעה כפייתית. לו היתה סבתא טוניה מטופלת בפסיכותרפיה זו, אולי לא היה נכתב ספרו של שלו. לו היתה מטופלת באחת מהפסיכותרפיות הפסיכודינמיות שכבר כבשו להן מקום בעולם באותה תקופה, כנראה היתה נותרת כפייתית.

המוני אנשים בעולמנו סובלים מבעיות נפשיות. הפרעות חרדה ודיכאון, למשל, מוכרות כיום כמקור מוביל למצוקה ולהפרעה תפקודית בכל רחבי העולם. מחקרים אפידמיולוגים ב-16 מדינות מצביעים על כך שבין עשירית ועד רבע מהאוכלוסיה תסבול במהלך חייה מהפרעת חרדה (Kessler at al. 2007). בסקירה שנערכה בישראל נמצא ששכיחות הפרעות אפקטיביות והפרעות חרדה בישראל דומה לידוע בעולם המערבי. 17 אחוז מהמדגם של בוגרים דיווחו על היארעות של הפרעה אפקטיבית או חרדתית במהלך חייהם וכמעט עשרה אחוזים דיווחו על הפרעה אפקטיבית או חרדתית במהלך השנה החולפת
(Levinson et al. 2007).

הפרעות נפשיות אלו מתחילות בגיל צעיר יחסית (Magee et al. 1996) וללא טיפול הן כרוניות (Rumsawh et al. 2008). חייהם של הסובלים מהן נפגע, מצוקתם רבה וחוליים פוגע ביכולתם התפקודית. אנשים שסובלים מהפרעה/ חולי נפשי נגרעים לעתים קרובות מתרומה למשק המדינה והופכים למעמסה על מערכת הבריאות עקב שימוש מוגבר בשירותי בריאות. במהלך 20 השנים האחרונות, שכיחות הפרעות נפשיות כמעט הכפילה עצמה בארצות הברית וכך הדרישה לטיפול נפשי גוברת. פועל יוצא מכך הוא פרוליפרציה של טיפולים שונים ומשונים ללא כל בסיס מדעי שמתיימרים לעזר למצוקה נפשית (Lilienfeld et al. 2003).

אדם שפונה לרופא כדי לטפל בלחץ דם גבוה שממנו הוא סובל, מניח שהרופא ישתמש לצורך הטיפול בו במידע העדכני ביותר בתחום לחץ הדם. אדם שפונה למרפאת בריאות הנפש במצב דכאוני, אף הוא סבור שהמטפל הוא בעל ידע לטפל באופן היעיל ביותר בבעייתו הנפשית. המטופל הראשון צודק על פי רוב בהנחותיו, בעוד שהמטופל השני פעמים רבות לא יצדק.

חולי נפשי ניתן לטיפול באמצעים שונים, תרופתיים ופסיכולוגיים. במאמר זה אתייחס לטיפולים הנפשיים. בשנים האחרונות התבססו טיפולים נפשיים שהוכחו כיעילים בעבור מספר רב של הפרעות נפשיות. למשל, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי נמצא יעיל בעבור מספר רב של הפרעות נפשיות, ביניהן הפרעות חרדה, דיכאון ועוד רבות. שורה של מטה-אנליזות ומחקרים מבוקרים מצביעה על כך שטיפולים אלה הם יעילים למרות משך טיפול קצר יחסית (Hofmann & Smits, 2008; Butler et al. 2006). תוצאות הטיפולים הללו משתוות ליעילות תרופות נוגדות חרדה (Bandelow et al. 2007). יתר על כן, מטופלים בטיפולים התנהגותיים-קוגניטיביים סובלים פחות מהישנות של ההפרעה בתקופה שלאחר הטיפול בהשוואה לאחרים שטופלו בתרופות (Hollon et al. 2005).

למרות ממצאים ברורים על מספר רב של פסיכותרפיות שהוכחו אמפירית כיעילות בעבור שורה ארוכה של הפרעות, מרבית הקלינאים בוחרים שלא להשתמש או להסתמך על אלו. חלקם למד בתכניות הכשרה שכלל לא לימדו את הטיפולים הנתמכים מדעית, חלקם אף לא מודע ליעילות טיפולים אלה. חלק גדול מהמטופלים אינו מטופל בטיפולים שנמצאו יעילים לבעיותיהם הנפשיות, וחלקם הגדול מוסיף להיות מטופל בפסיכותרפיות שלפי ממצאים מחקריים אינן רלבנטיות לבעייתם והסיכוי שתסייענה הוא קלוש.

התפתחות הפסיכותרפיה והתרחקותה מהמדע

גלגולים רבים עברה הפסיכותרפיה מימיו של אביה המייסד פרויד ועד היום. מעניין שלא כבמדע הרפואה, בפסיכולוגיה הקלינית ההתבססות על מחקר אמפירי ובדיקת יעילות הגישה במבחן העובדתי השתרכה אחרי המתרחש במדע. הפסיכולוגיה הקלינית שורשיה דווקא בניסויים מדעיים, אולם במהלך השנים היא התרחקה ממדע.

תחום הפסיכותרפיה דומה במידה רבה לרפואה לפני שנות דור. במשך לפחות 200 שנה, הרפואה היתה במוקד מאבק בין אלה שהתייחסו אליה כאל אמנות לעומת אלה שהתייחסו אליה כאל מדע. עד למאה הקודמת, רוב העוסקים ברפואה פעלו על פי מסורת ואינטואיציה ולא על פי עקרונות מדעיים. מטפלים השתמשו לעתים קרובות באמצעים בלתי יעילים ולעתים מזיקים. המטפלים שפעלו כך פעלו מתוך אמונה שאכן הם מסייעים למטופליהם. הרפואה שינתה פניה לחלוטין ומתבססת כיום על מדע בלבד. כיום, כל הפקולטות האוניברסיטאיות לרפואה מלמדות בהתאם למחקרים שמבוססים על מדע.

דברים שדומים לרפואה ה"ישנה" מתרחשים כיום בשדה הפסיכותרפיה. חלק גדול מהפסיכותרפיות מודיע בגלוי שמחקר הוא אירלוונטי להן. קלינאים ממשיכים להשתמש בטיפולים עם מעט ראיות ליעילותם.

במקצוע הרפואה, (Evidence Based Practice) EBP מכתיב את הטיפול היעיל לפתרון בעיה או מחלה. EBP הוא תהליך של קבלת החלטות קליניות שמתבססות על אינטגרציה של ראיות מחקריות ונסיון קליני. EBP הוא גישה שנועדה לשפר טיפולים, לשפר נגישות לטיפולים יעילים, גישה שמקדמת ומבטיחה למידה מתמדת של מטפלים. טיפולים מבוססי ראיות (Empirically Supported Treatments) הם מרכיב חשוב ב-EBP אך הם אינם זהים. מטפלים צריכים כישורים נוספים כדי לבצע סינתזה ואינטגרציה, לפעול לעתים באופן יצירתי, להיות צרכנים של ראיות מחקריות ולשתף מטופליהם בתהליך קבלת ההחלטה הטיפולית. טיפול המבוסס על ראיות הוא תהליך שמערב "שימוש מצפוני, מפורש ומושכל בראיות הנוכחיות הטובות ביותר לשם קבלת החלטות הנוגעות לטיפול במטופלים יחידניים" (Sackett et al. 1996).

במהלך העשורים האחרונים חלו ברחבי העולם שינויים מרחיקי לכת בתחום בריאות הנפש. בארבעה העשורים האחרונים, מאז פרסומיו הראשונים של אהרון בק ב-Archives of General Psychiatry) 1971), הולך ומוכר הצורך בטיפולים מבוססי ראיות שמדע הרפואה נשען עליהם כבר שנים רבות.

ניסויים מבוקרים שולטים בהדרגה בכתבי העת הפסיכיאטריים המובילים בנושאי פסיכותרפיה. אחת השאלות שנגזרות מכך, למשל, היא האם יש מקום בכתבי עת אלה לתיאורי מקרה בודדים כגון של טיפול פסיכואנליטי
(single case report) עקב אי התאמתם לבדיקה מדעית. באופן היסטורי, פסיכואנליזה פחות מתבססת על מדע, מערכת אבחנתית פורמלית כגון ה-DSM, המטופל לא מאובחן כסובל מהפרעה מוגדרת ולפיכך אין צורך במציאת ריפוי לאותה הפרעה. ראיות, על פי רוב, אינן בדרגת חשיבות גבוהה בעיני פסיכואנליטיקאים מסורתיים. רוב הרעיונות האנליטיים לא נבדקו לצורך תמיכה בראיות מהימנות. שילוב של תרופות, על פי רוב, אינו חלק מפסיכואנליזה מסורתית, גם לא חשיבה אטיולוגית גנטית על העברת פתולוגיות. אנליסט שבחן לאחרונה השקפות של פסיכואנליסטים בארצות הברית כתב ש "... הפלורליזם העכשווי של האנליסטים הוא, באופן מפתיע, ריבוי של גישות שמרניות סמכותיות, שכל אחת מהן נגזרת מחשיבת הוגה השיטה יותר מאשר מדיון מדעי" (Cooper, 2008).

גישות שונות להערכה והתערבות בבעיות בריאת נפש זכו לתמיכה מדעית בבדיקת יעילותן. בהתאם לכך, יותר ויותר מטפלים ברחבי העולם נוקטים בשיטות קליניות אשר ממצאים מחקריים תומכים ביעילותן לשיפור רווחתם של אלה הסובלים מבעיות נפשיות. התזה שלא ניתן לבנות טיפולים נפשיים ללא מחקר מתבססת, ובמקומות מרכזיים רבים בעולם המערבי, דוחקת את הפסיכותרפיות שאינן נשענות על ראיות.

מעניין שדווקא ב-20 השנים האחרונות המדע התקדם בכיוון שעשוי לתמוך ולעודד פסיכולוגיה כמדע (למשל, ההתקדמות העצומה שחלה בחקר המוח בזכות הדמיות מוחיות והתפתחות בתחום הנאורו-קוגניטיבי). יחד עם זאת, אחוז גדול מהמטפלים סבור שהישענות על ראיות מחקריות היא פחות חשובה בהשוואה לניסיון האישי הקליני הסובייקטיבי.

מחקר שנערך בין פסיכולוגים מצא שהם מתבססים בעת טיפוליהם בעיקר על נסיון קליני בניגוד למחקר עדכני, חלקם הגדול משתמש בשיטות שלא אוששו מדעית בניסויים מבוקרים (Baker et al. 2008; Stewart & Chambless, 2007). למרות שטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, למשל, הוכח כיעיל למגוון רחב של הפרעות נפשיות עם בסיס אמפירי רחב, חלק גדול מהקלינאים חש שטיפול זה אינו מתאים למטופלים ואינו מתאים לסביבת החיים האמיתיים, למרות הוכחות הפוכות. תופעה נוספת שמקשה על הטמעה יעילה של טיפולים מבוססי ראיות היא למשל "זליגה" של מטפלים מ"תרפיית עשייה" ל"תרפיית דיבור". שוב, לא בהתבסס על פרוטוקולים טיפוליים מבוססי ראיות (Waller, 2009).

הביקורות על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי כמייצג טיפולים מבוססי ראיות היו רבות: דובר על טיפול "אינסטנט", טכני, שטחי, מהיר, רדוד, שאינו יורד ל"שורש הבעיה", כתוצאה ממנו תהיה "החלפת סימפטום", מתאים לבעיות ממוקדות בלבד, מתעלם מרגשות ומהעבר, ממזער את הקשר הטיפולי, אינו מעניין לטפל. אמנם ביקורות אלו, שאינן נתמכות בראיות, הולכות ופוחתות, אולם חלק מנציגי פסיכותרפיות, בעיקר היותר פרוידיאניות, עדיין שותפים להן. עדיין נשמעות אמירות רבות כגון "אני מפנה את פלוני לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי בהפרעת החרדה שלו. כשיסיים, תפנו אותו בחזרה לפסיכותרפיה...". אולם, פסיכותרפיה היא כל גישה טיפולית שנבדקה מחקרית, מבוססת על ראיות ומוכיחה יעילות. דיכוי של גישות טיפוליות מול דגם פסיכותרפויטי "אידיאלי" עלול להוביל למצב שבו דוגמטיות מסוג זה מונעת ממטופלים התערבויות קליניות מועילות להן הם זכאים. כך, במקום אינטגרציה של גישות שונות ופלורליזם המבוסס על ידע מדעי עדכני, הגמוניה של גישה יחידה עלולה להביא לקיפאון בתחום ולפגיעה במטופלים.

ראיות מדעיות ליעילות ועמידה בשיקולי עלות-תועלת

בשנים האחרונות גובר ברחבי העולם המערבי השימוש בהנחיות לטיפולים נפשיים שמתבססים על ממצאים מחקריים סיסטמתיים ומתבססת השאיפה להטמיע טיפולים שמבוססים על יעילות ושעומדים בשיקולי עלות-תועלת. ההנחיות הללו ממליצות על טיפולים על סמך מחקרים שמצאו מהם הטיפולים היעילים ביותר עבור הפרעה כלשהי. הטיפולים המומלצים הם לעתים התערבויות הומוגניות שמיועדות לאנשים שסובלים מאותה בעיה קלינית.

בארצות הברית למשל, התבססה במהירות התביעה מצד מקבלי ההחלטות בתחום הרפואי, שעל סוכני בריאות להוכיח יעילות טיפוליהם במונחים כלכליים. המסר שהועבר היה שאם מטפלי בריאות נפש לא יעמדו בכך, תפקידם יצומצם ויידחק לשוליים. בארצות הברית, ה-Psychological Clinical Science Accreditation System מתכוונת להכיר רק בתכניות לתארים גבוהים בפסיכולוגיה שמלמדות תכניות מבוססות על מחקר מדעי וטיפולים שתוקפו מדעית. בהתייחס להיבט הכלכלי של טיפולים, בארצות הברית ובעוד מדינות בעולם המערבי, יותר ויותר פועלים בהתייחס לשיקולי עלות-תועלת של פסיכותרפיות. טיפולים התנהגותיים-קוגניטיביים, כדוגמה, הוכיחו בנוסף ליעילות גם עמידה בקריטריונים של עלות-תועלת (Mhyr & Payne, 2006).

בשנת 2007 הכריזה ממשלת בריטניה על הרחבה ניכרת בתקצוב של טיפולים נפשיים כדי לסייע באופן יעיל יותר לסובלים ממגוון מצבים נפשיים כגון חרדה ודיכאון. לצורך מימוש הפרויקט, הוחלט על פעולה מאסיבית להכשרת 3,600 מטפלים בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי. הגורם שהוביל מהלך זה היה ה-National Institute for Health and Clinical Excellence) NICE), שמעריך טיפולים על פי ראיות ליעילותם ומאשר אילו מהם יתוקצבו על ידי מערכת הבריאות (Nature, 2009). באנגליה, ה-NICE מהווה דוגמה להנחיה ברמה של מדינה, בהתייחס למשל להנחיות לטיפול נפשי. הנחיות ה-NICE ממליצות לאפשר לכל הנזקקים כקו ראשון טיפולים פסיכולוגיים רלבנטיים תוך תקצוב כוח אדם מוכשר לתכלית זו.

בהולנד, בדומה לאנגליה, משרד הבריאות מפרסם הנחיות המחייבות את כל המטפלים לטפל בשיטות המושתתות על ראיות. בעזרת מרכז טרימבוס (מכון מחקרי לאומי מולטידיציפלינרי ובלתי תלוי) הוצאו הנחיות לטיפול פסיכולוגי המחייבות את כל המטפלים בהולנד. ההנחיות מבוססות על הסכמה רחבה בין המומחים בתחומים שונים והאגודות לפסיכותרפיה ומתבססות על תשתית ראייתית לגבי הטיפולים היעילים להפרעות הנפשיות העיקריות.

מאז התפתחות הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי, שנשען על בסיס אמפירי-מחקרי והיווה חלוץ בהתבססות טיפול נפשי על מחקר, דרישה זו נהיית חלק מעולם הפסיכולוגיה הטיפולית. טיפול נפשי צריך להישען על ראיות. בדומה לרפואה, הגישה הנוכחית בטיפולים הנפשיים היא להתאים את הטיפול היעיל ביותר לאבחנה הקיימת, כמובן בהתחשב במאפייני המטופל הייחודיים ובהיסטוריה הטיפולית שלו. כפי שקיים טיפול מוסכם לדלקת בגרון או לתת פעילות של בלוטת התריס, כך קיימים טיפולים שמוכיחים יעילות בבעיות נפשיות רבות.

טיפול נפשי מקצועי צריך להציב קריטריונים ליעדיו ולבדק עצמו תדיר אם הנעשה בו משפר את השגת היעדים. יצירת קשר טיפולי עם המטופל היא בסיס לכל לטיפול. ממד הזמן צריך להיות חלק משיקולי בחירה בטיפול. תוצאות שמושגות בזמן הקצר ביותר ללא ספק עדיפות על פני השקעת זמן רבה יותר, אם אין עימה ערך מוסף. טיפול צריך להיבחן גם באפקטיביות שלו בהשוואה להשקעה בו. מטרות טיפול טוב צריכות להיות: שיפור בהרגשת המטופל, מניעת החרפה במצב, הפחתה באובדנות, רכישת אסטרטגיות התמודדות בניגוד ל"תפקיד החולה", שמירה על תפקוד תקין במגוון תחומי החיים וכמובן, שמירה על הישגי הטיפול.

פסיכותרפיה בפרספקטיבה עתידית

הפסיכותרפיה כמדע אינה קופאת על שמריה. ידע מהימן בפסיכותרפיה ראוי שיירכש תוך כדי הסתמכות על מדע עכשווי ותוך כדי בחינה ביקורתית מתמדת של הנחות וממצאים. גישות פסיכותרפויטיות כיום מאופיינות בסט של תיאוריות מנחות, שפה ועולם מושגים, כלי הערכה ואבחון ייחודיים ואסטרטגיות טיפוליות תואמות.

קלינאי טוב הוא כזה המסוגל להעריך בצורה ביקורתית את "אמונותיו" הקליניות ואת הפרקטיקות שבהן הוא נוקט בהתאם לממצאים מדעיים הקיימים. זוהי, לאמונתי, הדרך היחידה להעניק למטופלים את הטיפול הטוב ביותר שמגיע להם. החזון הוא חיזוק האינטגרציה בין הפסיכותרפיה המדעית והיישומית בהכשרה ובמחקר וההנחה שעל כל אסכולות הטיפול להישען על הנחות יסוד אלו. טיפול נפשי ראוי שיחויב למחקר מדעי ויעשה זאת בהכשרה, בפרקטיקה ובהתווית מדיניות ציבורית בתחום בריאות הנפש. דוגמה בכיוון זה היא התמורה שחלה בחלק מהממסד הפסיכודינמי שמקבל את החשיבות של EBP ובהנחיה של אישים כדוגמת Peter Fonagy, משקיע אמצעים רבים להתחיל לחקור את היעילות של שיטות טיפול דינמיות. לאחרונה הוקמה על ידי מספר פסיכואנליטיקאים ידועי שם, בראשתם Fonagy, אגודה בינלאומית חדשה שעניינה מחקר אמפירי בתחום הפסיכואנליזה.

במקביל, הגיע הזמן שלאנשים הסובלים ממצוקה נפשית תהיה האפשרות לבחור בטיפול ממגוון של גישות שהמחקרים הוכיחו כיעילות. ידוע למשל שבפועל רק אחוז קטן מהסובלים מהפרעות חרדה ודיכאון מאובחן כיאות ומטופל בטיפול רלבנטי לבעיה. אדם הסובל מבעיה נפשית רשאי וצריך לקבל מידע על הטיפולים היעילים במצבו ועל סיכויי ההצלחה בטיפול לטווח קצר ולטווח ארוך.

החזון הוא פלורליזם טיפולי שיעודד קידום של פסיכותרפיה מבוססת מדעית. העולם הפסיכותרפויטי המודרני הוא פלורליסטי, והדרישה מהגישות הטיפוליות השונות היא שתהיינה מבוססות על ראיות. במקום נוקשות והכתבה של סוג הטיפול הרצוי, יש לנוע למערכת של תוצאות, שבודקת את תגובת המטופל לטיפול ללא קשר לסוג הטיפול. בעתיד נראה יותר ויותר טיפולים גם באינטרנט, טיפולים עצמיים ועוד, כל זאת במטרה לעשות טיפולים לנגישים ולישימים יותר. במקומות רבים בעולם שוקדים על טיפולים מבוססי ראיות מסוג זה (Kaltenthaler et al. 2008).

פסיכותרפיה בישראל

בשדה הפסיכותרפיה בישראל עדיין קיימת הגמוניה של הטיפול הפסיכודינמי. בפועל, המשמעות היא שמרבית הנזקקים מטופלים בפסיכותרפיה הקיימת ושההכשרה, למשל בפסיכולוגיה, ברובה היא פסיכודינמית. לאור המתחולל כיום בתחום בריאות הנפש בעולם המערבי, ההמלצה היא לעבור לגישה מושכלת ולחידוש הברית בין מדע ליישום בפסיכותרפיה, שבה כל טיפול ייבדק בכלים מדעיים להוכחת יעילותו.
 
גם בישראל של המאה ה-21 יש כיום קלינאים אשר הוכשרו בגישות שונות לטיפול והערכה אשר נתמכות על ידי ממצאים אמפיריים. קלינאים אלה הוכשרו בגישות כגון קוגניטיבית-התנהגותית, מערכתית/ משפחתית, בין-אישית, נאורו-פסיכולוגיות ועוד. אין יסוד להניח כי טיב עבודתם נמוך מזה של מטפלים אשר עברו הכשרה "מסורתית" יותר על פי הגישות הרווחות בישראל. בקרב הממסד הפסיכולוגי בישראל למשל, קיימת האמונה כי כדי להיות פסיכולוג קליני מומחה, הפסיכולוג חייב להיות בעל ידע וניסיון מקיפים במושגים ובתיאוריות פסיכודינמיים, בכלי אבחון והערכה המושתתים על עקרונות פסיכודינמיים, בעוד שבמקומות רבים בעולם המערבי רוב העוסקים בבריאות הנפש מחזיקים בעמדה שפסיכולוג צריך להיות בעל ידע וניסיון בתיאוריות ובשיטות שנסמכות על ראיות כדי להיחשב לבעל מקצוע מיומן, מקצועי ואתי. שיפור הנגישות לטיפולים נפשיים רלבנטיים ראוי שיהיה במוקד המדיניות של מקבלי החלטות בתחום בריאות הנפש.

לסיכום, צ'ארלס דארווין אמר בציטוט המפורסם: "אין זה המין החזק ביותר שישרוד ולא הנבון ביותר, אלא זה שיגיב ביותר לשינויים".

הסבל הנפשי בעולם הוא רב ומספר הסובלים יעלה לעד על מספר מספקי הטיפולים. גם במציאות אוטופית לא יהיו די מטפלים לסייע לסובלים. לאור זאת, חובה מוסרית שמוטלת על אנשי בריאות הנפש היא להשתדל ולעשות אופטימיזציה של היכולת לסייע בהפחתת הסבל והעומס שנגרמים ממחלות/ הפרעות נפשיות.

אופטימיזציה כזו דורשת לבדוק מהם הטיפולים היעילים ביותר והקצרים ביותר שניתן לספקם לנזקקים וליישמם. טיפולים שיעילותם לא הוכחה, אינם מועילים, הם מעכבים החלמה ומעוררים תסכול. החובה לבדוק את הטיפולים שאנו מספקים למטופלינו מוטלת עלינו, הקלינאים. כל טיפול נפשי שנבדק ונמצא יעיל, ניתן ליישמו. אין הגמוניה של טיפול זה או אחר זולת עמידתו למבחן מחקרי אמפירי.

ד"ר צופי מרום, ראש תחום טיפול התנהגותי קוגניטיבי, המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקוה