סרטן שלפוחית השתן שאינו חודר שריר

סרטן שלפוחית השתן הינו מחלה הטרוגנית עם קשת רחבה של הצגה - החל מגידולים שטחיים בעלי פוטנציאל ממאירות נמוך ועד לגידולים אגרסיביים חודרי שריר השולחים גרורות, מצריכים טיפולים כירורגיים נרחבים, טיפולים כימותרפיים וטיפולים קרינתיים וגורמים לתחלואה ניכרת ולתמותה. עד היום אין הסכמה האם מדובר ברצף התפתחותי של אותה מחלה משלב שטחי המערב את רירית שלפוחית השתן דרך הלמינה פרופריה ועד לשלב פולשני חודר שריר, או שמדובר במחלות נפרדות בעלות ביולוגיה שונה, הכוללת גידולים שטחיים מחד וגידולים פולשנים חודרי שריר DENOVO מאידך.

ישנם גם חילוקי דעות ביחס למינוחים המתארים את שלבי המחלה השונים. לעומת המינוח הקלאסי, המסווג את סרטן שלפוחית השתן לגידולים שטחיים (אלו שמוגבלים לרירית וללמינה פרופריה) וגידולים פולשניים (חודרי שריר), קוראים חלק מן המחברים, לכלול גידולים בשלב 1T (גידולים החודרים ללמינה פרופריה) בין הגידולים הפולשנים בגין ההתנהגות האגרסיבית של רבים מן הגידולים בשלב זה. עם זאת, הבדל דראסטי בגישה הטיפולית מוכתב מהוכחה היסטולוגית לחדירת גידול לתוך שריר הדטרוזור.

חולים עם סרטן שלפוחית חודר שריר מטופלים בכירורגיה רדיקלית עם או בלי כימותרפיה, בעוד חולים המאובחנים עם סרטן שלא חודר לשריר מטופלים בכירורגיה משמרת דרך השופכה, בתוספת טיפולים משלימים בשטיפות לתוך השלפוחית. כ-70 אחוז מכלל הגידולים מתייצגים כגידולים אשר אינם חודרי שריר ובהם תדון סקירה זו. עד 70 אחוז מגידולים אלו יישנו תוך שלוש שנים ו-20-30 אחוז יראו התקדמות.

אפידמיולוגיה

סרטן שלפוחית השתן הינו השאת הרביעית בשכיחותה בקרב גברים בעולם המערבי אחרי סרטן ערמונית, סרטן ריאה וסרטן המעי הגס ומהווה בין 5 ל- 10 אחוז מכלל הממאירויות בגברים באירופה ובארה"ב. שיעור התמותה מסרטן שלפוחית השתן הינו 2-10 ל- 100,000 בשנה בקרב גברים ו-0.5-4 ל-100,000 בקרב נשים. עלות הטיפול והמעקב אחר חולה עם סרטן שלפוחית השתן הינה היקרה מבין כלל המחלות הממאירות, עקב המעקב הצמוד הכולל בדיקות יקרות ותכופות.

סרטן שלפוחית השתן שכיח בגברים פי 3-4 מאשר בנשים. הבדל זה אינו מוסבר באופן מלא על-ידי ההבדלים בהרגלי עישון ובמקצוע, וישנם מחקרים המראים כי להשפעה הורמונאלית תפקיד בהבדל זה.

גורמי סיכון

מספר רב של גורמים, הכוללים גורמים סביבתיים, גנטיים, תעסוקתיים ויאטרוגנים, נבדקו כגורמי סיכון לסרטן שלפוחית השתן. חלקם הוכחו ככאלה בעוד שגורמים אחרים הינם שנויים במחלוקת וגורמים נוספים הוכחו כלא מעלים את הסיכון לחלות בסרטן השלפוחית. מבין גורמי הסיכון שנבדקו, שני גורמי הסיכון המוכחים המבוססים ביותר הם עישון וחשיפה תעסוקתית.

עישון הינו גורם סיכון מוכח, המעלה את הסיכון לחלות בסרטן שלפוחית השתן פי 2 עד 4, והפסקת עישון לאחר אבחון סרטן שלפוחית השתן תורמת להורדת שכיחות ההישנות. עם זאת, רק 36 אחוז מהאוכלוסיה מודעים לעובדה כי עישון הינו גורם סיכון לסרטן שלפוחית השתן בהשוואה ל-98 אחוז המודעים לעובדה כי עישון הינו גורם סיכון לסרטן ריאה. פעילות ירודה של האנזים N-אצטילטרנספראז מגבירה את הסיכון בקרב מעשנים, אך אינה מהווה גורם סיכון עצמאי.

חשיפה תעסוקתית לחומרי צבע, אמינים ארומטיים ופחמימנים ארומטים פוליציקליים מהווה גורם סיכון לסרטן שלפוחית השתן. עובדים המועסקים בתעשיית הברזל, תעשיית הגומי, עובדי טקסטיל ועובדי דפוס נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בסרטן שלפוחית השתן. לפי הערכות, כ-20 אחוז ממקרי סרטן שלפוחית השתן בעולם המערבי מופיעים בעקבות חשיפה תעסוקתית. מעצבי שיער נכללים אף הם בין העובדים במקצועות המעלים את הסיכון לסרטן שלפוחית השתן. ההערכה היא כי ישנה שכיחות יתר של סרטן שלפוחית השתן בקרב מעצבי שיער עקב חשיפה לצבעי שיער, אך בעוד מחקרים מסויימים מראים כי נשים הצובעות את שיערן באופן קבוע נמצאות בסיכון פי 2.1 עד 3.3 לחלות בסרטן שלפוחית השתן, מחקרים אחרים מצאו כי השימוש בצבעי שיער אינו מעלה כלל את הסיכון לחלות במחלה זו.

לחולי סרטן הערמונית שכיחות מוגברת של סרטן שלפוחית השתן. אמנם, שכיחות זו גבוהה במיוחד אצל חולים אשר טופלו בקרינה, המהווה בעצמה גורם סיכון לסרטן שלפוחית השתן, אך נמצא כי היא מוגברת גם בקרב חולים אשר טופלו בשיטות טיפול אחרות.

באיזורים אנדמיים לזיהום בסכיסטוזומה (בילהרציה) נצפית שכיחות מוגברת של סרטן שלפוחית השתן. באיזורים אלו, הסוג ההיסטולוגי השכיח הינו של תאים קשקשיים, בניגוד לסרטן אפיתל מעבר, אשר הינו הסוג ההיסטולוגי השכיח (מעל 90 אחוז ממקרי סרטן שלפוחית השתן) בעולם המערבי. סרטן שלפוחית השתן הוא הגידול הממאיר השכיח ביותר בקרב גברים במצרים ושני רק לסרטן שד בקרב נשים, וזאת עקב השכיחות הגבוהה של זיהום בסכיסטוזומה, המוערכת ב-37-48 אחוז מהאוכלוסיה באיזורי ספר.

בקרב חולים אשר טופלו בעבר בציקלופוספאמיד נמצאה שכיחות גבוהה של סרטן שלפוחית השתן. גידולים אלו הופיעו זמן רב לאחר החשיפה (עד 16 שנים אחרי הטיפול בציקלופוספאמיד). נמצא, כי אקרולאין (acrolein), אחד המטאבוליטים של ציקלופוספאמיד, הינו קרצינוגן לרירית דרכי השתן וטיפול ב-2 מרקפטואתאן סולפונאט (מסנה) קושר את המטבוליט ומונע את פעילותו הקרצינוגנית בדרכי השתן.

גורם יאטרוגני נוסף, המעלה את הסיכון לחלות בסרטן שלפוחית השתן, הוא טיפול קרינתי לאגן. חולות אשר טופלו בקרינה לאגן כטיפול לסרטן צוואר הרחם או סרטן השחלות נמצאות בסיכון מוגבר פי 2 עד 4 לחלות בסרטן שלפוחית השתן. סיכון זה אף גבוה יותר בקרב החולות אשר טופלו בכימותרפיה בנוסף לטיפול הקרינתי. גידולי שלפוחית השתן, המופיעים לאחר טיפול קרינתי לאגן, מאופיינים בדרגה גבוהה ובשלב מתקדם בזמן האבחנה.

שתיית קפה ושימוש בממתיקים מלאכותיים (סכארין) נחשבו בעבר לגורמי סיכון, אך נמצא כי ממתיקים מלאכותיים, אשר פועלים כקרצינוגנים בעכברים בתנאי מעבדה, אינם מעלים את הסיכון לחלות בסרטן שלפוחית השתן בבני אדם. קפה, אף הוא, אינו מעלה את הסיכון פרט לקבוצה של אנשים השותים כמות גדולה של קפה (מעל 7-10 כוסות קפה ביום). בקרב הקבוצה של שותי הקפה ה"כבדים" נמצא סיכון יחסי מוגבר פי 1.3-1.8 לחלות בסרטן שלפוחית השתן.

אבחנה, דירוג, קביעת שלב, טיפול ומעקב

אבחנה

הסימנים והתסמינים המחשידים לגידולי שלפוחית השתן הם שתן דמי ותסמינים איריטטיביים. האבחנה מבוצעת על-ידי ציסטוסקופיה ובדיקת ציטולוגיה בשתן. קיימים מספר רב של תבחינים נוספים, המבוססים על דגימת שתן, לצורך אבחנה ומעקב אחר סרטן שלפוחית השתן. למרבית התבחינים האלו רגישות גבוהה מזו של ציטולוגיה (לציטולוגיה רגישות 20-62 אחוז), אך לכלל התבחינים סגוליות נמוכה מזו של ציטולוגיה (לציטולוגיה סגוליות המתקרבת ל-100 אחוז) ועלותם גבוהה מזו של ציטולוגיה.

דוגמאות לתבחינים אלו הן בדיקות ה-NMP22, BTA ו-Urovysion. הראשונה היא תבחין ELISA כמותי המודד את כמות החלבון NMP22, חלבון של גרעין התא שהינו בעל תפקיד בחלוקת התא. תבחין זה הינו בעל רגישות גבוהה מזו של ציטולוגיה (כ-70 אחוז), אך סגוליות נמוכה יותר (כ-70 אחוז גם כן). התבחין השני הוא למעשה קבוצה של מספר תבחינים (BTA, BTA stat ו-BTA trak), המודדים באופן כמותי או איכותי את ההמצאות בשתן של חלבון הקשור לגורם המשלים H. לתבחינים אלו, רגישות דומה לציטולוגיה
(50-70 אחוז) וסגוליות נמוכה יותר (66-92 אחוז). התבחין האחרון, המבוסס על איתור מספר העולה על התקין (aneuploidy) של כרומוזומים 3, 7 ו-17 ואובדן חלק מהזרוע הקצרה של כרומוזום 9 בעזרת FISH, הינו בעל רגישות גבוהה מזו של ציטולוגיה (כ-80 אחוז), אך סובל, אף הוא, מסגוליות נמוכה יותר (כ-70 אחוז).

דירוג וקביעת שלב

בחולים עם חשד לגידול של שלפוחית השתן, מבוצעת כריתה אנדוסקופית של הממצא החשוד הן כחלק המרכזי בטיפול והן לצורך קביעת השלב הפתולוגי של הגידול ודרגתו. הדירוג הפתולוגי וקביעת שלב המחלה מבוצעים לפי נייר העמדה של ארגון הבריאות העולמי (WHO) בשיתוף החברה הבינלאומית לאורופתולוגיה (ISUP) שפורסם ב-1998 ומטרתו יצירת אחידות באבחנה הפתולוגית של נגעים של שלפוחית השתן, החל מנגעים שפירים ועד לגידולים חודרי שריר. הגידולים השטחיים כוללים גידולים פפילריים
(Ta ו-T1) וגידולים שטוחים (CIS) ונחלקים לגידולים מדרגה נמוכה ומדרגה גבוהה. ב-2004 פורסמה החלוקה הנוכחית של דרגת ההתמיינות הכוללת 4 דרגות: פפילומה, גידול פפילרי בעל פוטנציאל ממאירות נמוך, קרצינומה בדרגה נמוכה וקרצינומה בדרגה גבוהה.

במקרים של גידול מדרגה גבוהה (דרגה III לפי החלוקה הקודמת) או גידול בשלב פתולוגי T1, מומלצת כריתה חוזרת של איזור הכריתה תוך 2-6 שבועות וזאת מכיוון שבעד 78 אחוז מהמקרים יימצא גידול שארי ובעד 49 אחוז מהמקרים יימצא שלב גבוה יותר בכריתה החוזרת, ביניהם כ-20 אחוז גידולים חודרי שריר, המצריכים טיפול כירורגי רדיקלי.

לפי שלב הגידול ודרגתו מחולקים החולים לקבוצות סיכון להישנות המחלה, התקדמות המחלה והתמותה ממנה. קבוצת הסיכון הנמוך כוללת את החולים עם גידול בודד מדרגה I (לפי חלוקה לשלוש דרגות התמיינות) ושלב פתולוגי Ta או T1, וחולים עם מספר גידולי Ta מדרגה זו. קבוצת הסיכון הגבוה כוללת את כלל החולים עם גידולים מדרגה III ואת החולים עם מספר גידולים בשלב T1 ומדרגה II. קבוצת הסיכון הבינוני כוללת את שאר החולים. המצאות גידול שטוח (CIS) בנוסף לגידול פפילרי ללא קשר לשלב ודרגת הגידול, או כגידול יחיד, מכניסה את החולה לקבוצת הסיכון הגבוה. לחולים עם גורם סיכון משמעותי (עישון, גורם סיכון תעסוקתי או קרינה לאגן) נהוג להתייחס כחלק מקבוצת סיכון גבוהה יותר מאשר לחולים עם גידול בעל אותם מאפיינים היסטופתולוגיים, אך ללא גורם סיכון.

אמנם, ההבדלים בהישנות בין קבוצות הסיכון השונות אינם גדולים, אך הסיכון להתקדמות המחלה ולתמותה בקבוצת הסיכון הגבוה גבוה פי 25 ו-15 יחסית לקבוצת הסיכון הנמוך, בהתאמה. לקבוצת הסיכון הבינוני סיכון מוגבר להתקדמות המחלה (פי 2.84) יחסית לקבוצת הסיכון הנמוך, אך לא קיים בין הקבוצות הבדל בסיכון לתמותה מהמחלה.

איגוד האורולוגים האירופאי פרסם טבלאות ניקוד המתבססות על דרגת הגידול, שלב הגידול, מספר הגידולים בשלפוחית וממדי הגידולים, נוכחות CIS ומספר החזרות הקודמות אשר מנבאות את סיכון החזרה וסיכון להתקדמות המחלה בנפרד. על פי טבלאות אלו, הסיכון לחזרה על פי קבוצת הסיכון בשנה הראשונה והחמישית למעקב הינו 15-61 אחוז ו-31-78 אחוז בהתאמה, בעוד הסיכון להתקדמות המחלה בשנה הראשונה והחמישית למעקב הינו 0.2-17 אחוז ו-0.8-45 אחוז בהתאמה.

לפי קבוצות סיכון אלו, נקבע הצורך בטיפול משלים, אשר מטרתו למנוע, להפחית ו/או לדחות את חזרת המחלה ואת התקדמותה. הטיפול המשלים ניתן בצורת שטיפות לתוך השלפוחית. שטיפות אלו מתחלקות לטיפולים כימותרפיים ולטיפולים אימונותרפיים.

כימותרפיה תוך שלפוחיתית

כיום, מומלץ לבצע שטיפה כימותרפית בשעות שלאחר הניתוח לכריתת הגידול, ללא קשר להמשך הטיפול המתוכנן. זאת, לאור הוכחה כי טיפול זה מוריד את שכיחות ההישנות ב-39 אחוז. לא הוכחה עליונות של תכשיר כימותרפי מסוים על פני תכשירים כימותרפיים אחרים בשטיפה בודדת מיידית לאחר כריתת הגידול. המלצה לטיפול זה מופיעה בהנחיות האיגוד האורולוגי האירופי, וצפויה להתווסף להמלצות הטיפול בהנחיות של האיגוד האורולוגי האמריקאי, בעדכון הצפוי להתפרסם במהלך החודשים הקרובים.

בחולים בסיכון בינוני או גבוה, מומלץ טיפול משלים מתמשך (בנוסף לשטיפה הניתנת בסמוך לניתוח לכריתת הגידול) עם חומר כימותרפי או אימונותרפי בשטיפות לתוך השלפוחית. נמצא, כי טיפול משלים זה מוריד את שכיחות ההישנויות ודוחה את הופעתן בהשוואה לחולים העוברים כריתה בלבד.

החומר הכימותרפי הראשון, בו השתמשו בשטיפות לתוך השלפוחית, היה תיוטפה. תכשיר זה אינו בשימוש כיום עקב ספיגתו הסיסטמית והתפתחות דיכוי מח עצם. החומרים הכימותרפיים הנפוצים בשימוש הם מיטומיצין C ואפירוביצין. חומרים אלו ניתנים בפרוטוקולים שונים, כאשר השכיח הוא קורס של 6 שטיפות שבועיות. לטיפול תוך שלפוחיתי בחומרים כימותרפיים תופעות לוואי מעטות ומרביתן מקומיות (ציסטיטיס), קלות ומצריכות טיפול סימפטומטי בלבד.

מספר חומרים כימותרפיים חדשים נבדקים כטיפול תוך שלפוחיתי, ביניהם גמסיטאבין. חומר כימותרפי זה, המשמש כטיפול קו ראשון וקו שני של סרטן שלפוחית גרורתי, נבדק במספר מחקרי שלב I ושלב II של טיפול תוך שלפוחיתי. כמחצית מהחולים במחקרים אלו הראו תגובה מלאה לטיפול זה וכרבע תגובה חלקית עם תופעות לוואי מינימליות.

בניסיון לשפר את יעילות הטיפול הכימותרפי התוך שלפוחיתי, נעשים נסיונות לשלבו באמצעים המגבירים את יעילותו, כגון חימום. טיפול תרמו-כימותרפי
(SYNERGO) נמצא כיעיל יותר מטיפול כימותרפי תוך שלפוחיתי רגיל. במחקרים עם זמן מעקב קצר ובינוני, נמצאו שיעורי הישנות של 9 אחוז, 24.6 אחוז ו-37.5 אחוז כעבור שנה, שנתיים ושלוש שנים, בהתאמה. בכלל העבודות האלו לא נצפו מקרים של התקדמות המחלה בזמן הטיפול ובזמן המעקב המתואר. עיקר תופעות הלוואי של טיפול זה, כמו בטיפול תוך שלפוחיתי כימותרפי, הן מקומיות. טיפול זה אינו נמצא בשימוש בארה"ב, אך נמצא בשימוש באירופה כטיפול בגידולים בסיכון בינוני וגבוה ובכשלונות של טיפול BCG בניסיון לשמר שלפוחית.

אימונותרפיה תוך שלפוחיתית

שטיפות שלפוחית ב-BCG (תמיסה המכילה חיידקי שחפת בקר מוחלשים) הינו הטיפול העיקרי בקטגוריה זו. נמצא, כי טיפול ב-BCG יעיל יותר מטיפול כימותרפי במניעת הישנות. כמו כן, טיפול זה דוחה את הופעת ההישנות בהשוואה לטיפול בתכשירים כימותרפיים. השוואה בין טיפול כימותרפי לטיפולי BCG מראה עליונות לטיפול ב-BCG גם במניעת התקדמות המחלה. טיפולי BCG מורידים את שכיחות התקדמות המחלה ב-27 אחוז, יחסית לטיפול כימותרפי. עם זאת, לא ניתן להשתמש ב-BCG כשטיפה בודדת בשעות שלאחר הניתוח לכריתת הגידול בגלל הסכנה של תופעות לוואי קשות עקב חדירת המיקובקטריה למחזור הדם.

ישנם פרוטוקולים רבים לטיפול ב-BCG, כולם אמפירים ללא הוכחה איזה הוא הפרוטוקול היעיל יותר. מרבית הפרוטוקולים מורכבים מקורס אינדוקציה של 6 שטיפות שבועיות, אותו מתחילים לפחות שבועיים לאחר הניתוח לכריתת הגידול (למניעת תופעות לוואי עקב חדירת המיקובקטריה למחזור הדם, כמתואר לעיל) ולאחר מכן טיפולי אחזקה לתקופה שאינה קצרה משנה. פרוטוקול האחזקה השכיח שנבחן ופורסם על ידי LAMM וחב' הינו שבעה סבבים של 3 טיפולים שבועיים הניתנים שלושה ושישה חודשים לאחר קורס האינדוקציה ובהמשך כל שישה חודשים למשך שלוש שנים.

אמנם טיפול ב-BCG הוכח כיעיל יותר מטיפול כימותרפי, אך הוא אינו מוצדק בכלל החולים עם גידולים של שלפוחית השתן עקב שכיחות גבוהה יותר של תופעות לוואי וחומרתן. כ-25 אחוז מהחולים המטופלים בטיפול אחזקה חווים רעילות בדרגה 3, פחות ממחצית החולים משלימים יותר משלושה סבבים של טיפול אחזקה ורק 16 אחוז משלימים את כל שבעת סבבי האחזקה המתוכננים במשך שלוש שנים.

תופעות הלוואי השכיחות הן תסמינים איריטטיביים, המופיעים אצל מרבית החולים ומחמירים עם התקדמות הטיפול, תסמונת דמוית שפעת וזיהום חיידקי של דרכי השתן. לעתים, קשה להבדיל בין זיהום חיידקי לבין חדירת המיקובקטריה למחזור הדם ובמקרים בהם ישנו חשד לחדירה כזו, יש צורך בטיפול אנטי-שחפתי.

עד שליש מהחולים המטופלים ב-BCG סובלים מהמטוריה גלויה. תסמין זה חולף לרוב ספונטנית, אך יש לשלול דלקת המורגית של שלפוחית השתן בעזרת תרבית שתן ויש להפסיק את הטיפול ב-BCG עד לחלוף ההמטוריה.

מבין תופעות הלוואי הקשות, השכיחה ביותר היא חום גבוה, אשר בד"כ חולף תוך 48 שעות בעזרת טיפול להורדת חום. סיבוך קשה מסכן חיים אך נדיר מאד, הוא BCGIOSIS - אלח דם עקב חדירה סיסטמית של המיקובקטריה. עיקר מקרי אלח הדם נגרמים ממתן BCG לאחר צנתור טראומתי של שלפוחית השתן בזמן מתן השטיפה או במקרים בהם השטיפה ניתנת זמן קצר מדי לאחר כריתת הגידול, בזמן שעדיין ישנה ספיגה מוגברת דרך אזור הכריתה המודלק.

20-40 אחוז מהחולים המסיימים טיפול ב-BCG סובלים מהישנות למרות הטיפול. בחולים אלו, המהווים כישלון של טיפול BCG ובחולים אשר מפסיקים את הטיפול עקב תופעות לוואי, ישנן מספר אפשרויות טיפול. חלק מחולים אלו ייהנו מטיפול כימותרפי משולב במקור אנרגיה (דוגמת טיפול סינרגו המוזכר לעיל). ניסיון טיפול אימונותרפי אחר אפשרי אף הוא, כגון טיפול
ב-BCG מופחת מינון בתוספת אינטרפרון α. כמו כן, קיימת אפשרות של כריתת שלפוחית השתן.

נמצא, כי כריתה מוקדמת של שלפוחית השתן משפרת בצורה משמעותית את הישרדות החולים בעוד שכריתה לאחר שהמחלה הופכת לחודרת שריר מורידה משמעותית את הישרדותם, אשר במקרים אלו היא נמוכה יותר מאשר עם גידול חודר שריר מלכתחילה, ללא עבר של גידולים שטחיים.

 מעקב

לפי הנחיות האיגוד האורולוגי האירופאי, המעקב המומלץ אחר חולים בסיכון גבוה הינו ציסטוסקופיה מדי שלושה חודשים בשנתיים הראשונות, ציסטוסקופיה מדי ארבעה חודשים בשנה השלישית, ציסטוסקופיה מדי חצי שנה למשך שנתיים נוספות ולאחר השנה החמישית ציסטוסקופיה מדי שנה. כמו כן, יש צורך בדימות של מערכת השתן העליונה מדי שנה, לשלילת הופעת גידול של אפיתל המעבר של המערכת המאספת העליונה (כליות ושופכנים). במקרים של גידול בסיכון נמוך מומלץ לבצע ציסטוסקופיה כעבור שלושה חודשים וכעבור תשעה חודשים ולאחר מכן ציסטוסקופיה מדי שנה למשך חמש שנים. בגידולים בסיכון בינוני מומלץ פרוטוקול ביניים בין שני הפרוטוקולים המפורטים מעלה.

לסיכום: סרטן שלפוחית השתן אשר אינו חודר שריר, הוא מחלה בעלת נטייה להישנות ועקב כך קיים צורך במעקב ארוך, אשר לרוב הינו לכל החיים. ישנם טיפולים רבים ומגוונים שמטרתם מניעת הישנות המחלה והתקדמותה, אך כלל הטיפולים הללו הם בעלי יעילות חלקית בלבד וחלקם גורמים לתופעות לוואי קשות וסבל רב לחולה. מרבית החולים יעברו ניתוחים חוזרים וטיפולים רבים וחלקם אף יסבלו מתופעות לוואי קשות עקב טיפולים אלו, עד כדי נכות פיזית וחברתית. על אף תכשירים חדשים ושיטות טיפוליות חדשות, לא נצפתה פריצת דרך בטיפול בסרטן שלפוחית השתן המונעת את הישנות המחלה והתקדמותה. כמו כן, לא נצפתה התקדמות משמעותית באמצעים למעקב אחר חולים אלו, המסתמך היום על בדיקה פולשנית (ציסטוסקופיה).

ישנה חשיבות רבה להתאמת הטיפול לחולה הבודד תוך התחשבות בדרגת הסיכון להישנות והתקדמות של הגידול ממנו הוא סובל והעדפות החולה לאחר הצגת האפשרויות הטיפוליות השונות בפניו.

ד"ר איתי שטרנברג וד"ר אילן ליבוביץ, מחלקה אורולוגית, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא