הסכמה מדעת

תובע, שבילדותו שבר את המרפק, סבל מכאבים במרפק ועבר בהיותו כבן 40 ניתוח אלקטיבי שבמהלכו נעשתה כריתה חלקית של ראש הרדיוס במרפק היד הימנית. לאחר הניתוח חלה הידרדרות במצבה של היד עד שלאחר חמש שנים איבד התובע את הכושר התפקודי והיה צורך לקטוע את היד. התובע הגיש תביעה בגין הנזק שנגרם לו בעיקר טענותיו נסב על רשלנות בביצוע ההרדמה לקראת הניתוח ולחלופין, על אי מסירת המידע הדרוש לצורך הסכמה מדעת. התובע טען שהרופאים נמנעו מלמסור לו מידע בדבר קיומם של סיכונים מסוימים העלולים להתלוות לניתוח. בנוסף נטען כי ההידרדרות במצב היד מיוחסת לנזק עצבי שנגרם במהלך הרדמה בעת הניתוח.

המומחית שמונתה על ידי בית המשפט הייתה בדעה שניתוח כריתת ראש הרדיוס שלאחריו החלה ההידרדרות בוצעה בשיטת אלחוש שכיחה ומקובלת. לדעתה, מדובר בתופעה נדירה שיכולה להיגרם על ידי מספר רב של גורמים ותלויה, בין היתר, במבנה אישיותו של החולה. הטריגר, כך טענה המומחית, היה יכול להיות הניתוח של כריתת ראש הרדיוס או ההרדמה. מסקנתה הייתה כי מדובר בסיבוך נדיר שלא ניתן היה לצפות מראש או למנוע והיא שללה כל קשר בין הניתוח או ההרדמה לבין הנזק והציעה סיבות אפשריות שונות לנזק העצבי.

בית המשפט קבע כי במקרה זה לא הוכח מהו המקור לתסמונת ה-rsd והועלו בהקשר זה מספר אפשרויות, ביניהן פגיעה עצבית שנגרמה בניתוח, צורת החתך, הדקירה של מחט ההרדמה, השימוש בחסם עורקים במהלך ההרדמה או התפרים שגירו את העור. העמימות בעניין זה השאירה את עילת התביעה של התובע לא מוכחת.

בית המשפט דחה את טענות התובע ביחס להרדמה וקבע כי ההסבר למהלך הקליני במקרה זה הוא שהתובע סבל מסיבוך הקרוי rsd. מדובר בתגובת יתר של מערכת העצבים לטראומה המתרחשת אצל כמחצית האחוז מהמנותחים. לתסמונת זו יש מספר גורמים והיא תלויה במבנה האישיות של החולה. המומחית מטעם בית המשפט סברה כי סיבוך זה הוא ההסבר ההגיוני יותר לנזק שנגרם לתובע. בית המשפט המחוזי פסק, לאור תשתית הראיות והעדויות שבאה לפניו, כי אירוע הנזק הוא תוצאה של סיבוך נדיר שלא ניתן היה לצפותו או למנעו ודחה את טענת הרשלנות בביצוע ההרדמה, שהעלה התובע.

הסכמה מדעת

נותרה, אם כן, טענת ההסכמה מדעת. בית המשפט נעתר לתביעה בעילה של העדר הסכמה מדעת. במקרה זה חתם התובע על טופס הסכמה לניתוח. במהלך המשפט התברר, מעדותו של הרופא המטפל, כי לא נאמר לתובע דבר על הסיכון של rsd. לבית המשפט הוברר כי לא נהוג להעלות את האפשרות הזו בפני מטופלים לפני ביצוע הניתוח. ההימנעות מכך נובעת, לדברי הרופא, מהפן הנפשי שכרוך בתסמונת ומהחשש כי הדיבור על האפשרות ללקות בתסמונת זו עלול לגרום לתופעה עצמה. עוד נטען על ידי בית החולים כי נדירותה של התסמונת, כלליותה והעובדה כי התובע עבר קודם לכן טיפולים מורכבים והתאושש באורח תקין הובילו למסקנה כי לא היה מקום לדווח לתובע על הסיכון של rsd.

בית המשפט לא קיבל את טענות בית החולים בהתייחסו לעובדה כי במקרה זה מדובר בניתוח אלקטיבי וכי הסיבוך אמנם מתרחש לעתים רחוקות אך הוא חמור ועלול לגרום נזק ליכולת התפקוד של האיבר המטופל.

הערעור

בערעור שהגיש בית החולים לבית המשפט העליון, בית המשפט העליון קיבל את קביעותיו של המחוזי בכל הנוגע להסבר שלא ניתן לחולה. בית המשפט קבע כי די לעיין בטענותיו של הרופא המטפל כדי להבין שתופעת ה-rsd היא סיכון בעל משמעות דווקא בניתוח לא מסובך. מדברי המומחית שמונתה על ידי בית המשפט עולה כי תופעה זו היא אמנם לא שכיחה אך גם אי אפשר לומר שהיא נדירה ועלולה להפוך פרוצדורה פשוטה יחסית לאסון, מבחינתו של המטופל. לכן, לא מצא בית המשפט העליון סיבה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה היה מקום לספר על סיכון זה למטופל. ברור כי בהקשר זה נבחן כל מקרה לפי נסיבותיו ולפי המידע שמונח לפני בית המשפט.

בית המשפט סבר כי עצם העובדה שבמקרה זה לא ניתן לזהות באופן מדויק את ה"טריגר" לתסמונת ה-rsd, אין בה כדי לגרוע מהעובדה שמדובר בסיבוך שבא בעקבות הניתוח והוא תוצאה של הפעולה הכירורגית. חוסר היכולת לצפות את ההתרחשות של הסיבוך אצל חולה מסוים, או חוסר היכולת לאתר במדויק את החלק בניתוח שעורר את התגובה, אין בה כדי ללמד על העדר החובה לידע את החולה על הסיבוך, כפי שטען בית החולים.

בנקודה אחת בית המשפט העליון העלה ספק לגבי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כאילו הוכח שהקשר הסיבתי בין אי מתן ההסבר על סיכון ה-rsd לבין הסכמתו של התובע לניתוח. בית המשפט העליון קבע כי בנקודה זו מדובר יותר במסקנה של "בדיעבד" מאשר בהערכה ריאלית של ההתנהגות בזמן אמת. אולם, מאחר שבית החולים לא העלה טענה זו, אישר העליון את מסקנתו של המחוזי גם בעניין הקשר הסיבתי.