|
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את תביעת הרשלנות הרפואית שהגישה התובעת הוגש ערעור.
התובעת נותחה בשל צניחת חלחולת ובמסגרת הניתוח נכרת חלק מהמעי הגס שלה. כעבור שעות אחדות החלה התובעת להתלונן על כאבים בבטן. לאור הבדיקות עלה חשד כי נוזל צואתי דלף לחלל הבטן וגרם לזיהום חיידקי ולתגובה מערכתית של הגוף הקרויה ספסיס.
התובעת נותחה שוב ובחלל בטנה נמצאה כמות ניכרת של נוזל עכור שמקורו במעי. הנוזל נוקז ותוכן המעי הוטה אל מחוץ לגוף דרך צינור בדופן הבטן. לאחר ניתוח זה טופלה התובעת בתרופות מצילות חיים שגרמו לנמק בארבע הגפיים. בעקבות זאת נכרתו לתובעת אצבעות הרגליים באופן מלא ואצבעות הידיים באופן חלקי ובנוסף, הנמק שהתפתח באזור הראש הותיר צלקת ושיער דליל.
ערכאה ראשונה
השאלה הראשונה שעמדה בפני בית המשפט הייתה, האם דליפת הנוזל מהמעי לחלל הבטן היא בגדר רשלנות. בית המשפט ציין כי לא התגלה הגורם לדלף. גם בניתוח השני לא אותר מקורו של הדלף. העובדות הצביעו על כך שבמקרה הנדון, הדלף החל לתת אותותיו שעות ספורות לאחר הניתוח הראשון, בעוד שהספרות המקצועית מדברת כי באופן רגיל הדבר קורה חמישה-שבעה ימים לאחר הניתוח. לכן קבע בית המשפט כי הרופא ומעבידתו לא היו צריכים לצפות התרחשות דלף הנובע מהפרעה באספקת הדם או מזיהום מקומי זמן כה קצר אחרי הניתוח.
בית המשפט ראה חשיבות בעובדה כי בניתוח השני לא נמצא מקור של דלף, כך שלמעשה החיבור המקורי נותר במקומו והתובעת מתפקדת עימו. לאור זאת קבע בית המשפט כי לפעמים קורה דלף ללא התרשלות ואין לייחס את הדלף לפרקטיקה רפואית לקויה כמו תפירה לא צפופה. בית המשפט קבע כי לא היה כשל טכני וכי מדובר במקרה חריג שיכול להתרחש גם כאשר הכל מתנהל כשורה. לאור זאת נקבע כי לא היתה רשלנות בניתוח הראשון.
השאלה השנייה שהתעוררה הייתה לגבי רשלנות הצוות הרפואי באבחון מצבה של התובעת לאחר הניתוח הראשון. בית המשפט קבע כי היו מחדלים ברישום הרפואי, שכן בתיק לא נמצא תיעוד על בדיקת רופא משעות הערב של יום הניתוח ועד לבוקר שלמחרת הניתוח. עם זאת נקבע כי הגם שאין רישום מלא בקשר למה שקרה בשעות הערב והלילה, אין בכך לגרום לתובעת נזק ראייתי המצדיק את העברת נטל השכנוע. הטעם לכך הוא שהייתה תמונה בעלת רזולוציה טובה של הטיפול שהוענק לתובעת. הרישום אמנם נעשה רק למחרת בבוקר, אך זאת נעשה בהתאם לנוהג שרווח במחלקה. בגין אירועים אלה הוגשה תביעה לרשלנות רפואית.
בית המשפט המחוזי קבע כי התנהלות הצוות הרפואי הייתה בעייתית אך עם זאת לא נמצא על ידי בית המשפט כי התנהלות הרופאים הייתה רשלנית, והוא דחה את תביעת המתלוננת לרשלנות רפואית.
הערעור
התובעת ערערה לבית המשפט העליון וטענה כי דליפת הנוזל העכור מהמעי אל תוך חלל הבטן נובעת מרשלנות הרופאים וכי בעניין זה קמה תחולה לכלל של "הדבר מעיד על עצמו". כמו כן טענה התובעת כי היא לא נבדקה על ידי רופא שבע עשרה שעות לאחר הניתוח הראשון וכי הספסיס שהתפתח בגופה אובחן באיחור רב. בהקשר זה הסתמכה התובעת על מחדלי התיעוד שהתגלו במסמכים הרפואיים.
בית המשפט קבע כי המקרה הנוכחי הוא מוזר וחריג. חריגותו נובעת מכמה סיבות. ראשית, הדלף היה מיידי וגרם לתוצאות קשות בתוך פרק זמן קצר. תופעה חריגה כזאת קורה רק אם קיימת סיבה מיוחדת כמו חור במעי שנוצר בגלל סיבה אחרת. שנית, הרישומים הרפואיים מלמדים כי לעיני הרופאים המנתחים התגלה חיבור ללא דופי ולא התגלה כל נקב במערכת העיכול. העדר ממצא לגבי מקור הדליפה הוא תמוה מאחר שדליפה כל כך מהירה עם תוצאות קשות כל כך חייבת להיעשות דרך נקב משמעותי. מדובר בתעלומה שהיא כמעט סתירה לחוקי הטבע, כפי שהתבטא שופט בית המשפט העליון.
לאי הבהירות בעניין זה לא נמצא פתרון. בפועל, לא נעשה טיפול במקור הדלף.
בית המשפט העליון קבע כי לא מצא תשובה מספקת לתמיהות שהועלו. בנסיבות אלו נקבע כי עצם התרחשותו של דלף מסיבי ומהיר כל כך מעיד על כשל כלשהו בניתוח. כלומר, על היווצרות חור בשל ליקוי חמור בשל כיב שנקרע או בשל סיבה לא ידועה אחרת.
לפי הרישומים, לא נמצא מקור הדליפה בניתוח השני. כיוון שהדלף היה חמור והחל לתת אותותיו בסמוך לניתוח הראשון, יש לומר כמסקנה כללית "שאירוע הנזק מתיישב יותר עם ההנחה שהנזק נגרם בגלל התרשלות כלשהי של הרופאים, מאשר עם ההנחה ההפוכה. מסקנה זו, כשהיא מצטברת לחוסר הידיעה באשר לנסיבות הספציפיות של האירוע, מקיימת את הכלל החשוב של 'הדבר מדבר בעד עצמו'".
הדלף בענייננו מתיישב עם קרע חמור שאירע בזמן הניתוח, קבע בית המשפט, שכן לא נמצאה תמיכה לכך כי קרע כזה ודלף מאסיבי כזה הם חלק מהסיכון הרגיל של ניתוח המבוצע לפי מיטב הכללים של הזהירות. נותרה עמימות גדולה סביב השאלה כיצד זה ייתכן כי תוכן המעי זלג במהירות גדולה כל כך ובכמות גדולה והפתח נשאר סמוי. לכן לא הצליח בית החולים לשלול את הנחת ההתרשלות.
משום כך החליט בית המשפט העליון לשנות את קביעתו של בית המשפט המחוזי וקבע כי הייתה התרשלות כלפי התובעת. בית המשפט העליון קבע כי אירוע של דליפת תוכן המעי לחלל הבטן הוא סיכון מוכר ויכול לנבוע מסיבות שונות ולאו דווקא בגלל התנהלות רשלנית של הרופא המנתח אלא כחלק מסיכוני הניתוח.
ע"א 3577/08 |