דף הבית מדיניות רפואית
מדיניות רפואית

כאב לב

האם קיימת הצדקה לפתוח לפתוח מחלקה חדשה לניתוחי לב בבית החולים פוריה?

פרופ' מוטי רביד | 25.08.2014

התבשרנו בימים אלה כי משרד הבריאות עומד לפתוח מחלקה חדשה לניתוחי לב בבית החולים פוריה.  מחאתם של בתי החולים רמב"ם וכרמל בחיפה, בהם מבוצעים ניתוחי לב במספר נמוך משמעותית מיכולתם, נפלה על אוזניים ערלות. שרת הבריאות, המתריעה השכם והערב על הגרעון התקציבי הענק של  בתי החולים הממשלתיים סבורה, עם זאת, כי הוצאת מיליוני שקלים על מחלקה מיותרת הן רפואית והן כלכלית הינה מוצדקת, על מנת להרים את קרנו של בית החולים בפוריה. 
 
על מנת להבין את גודל האבסורד שבמהלך זה הנה מספר נתונים השוואתיים לגבי ניתוחי לב וכמה עקרונות המתייחסים לכירורגיה בכלל ולניתוחי לב במיוחד. הניתוח העיקרי המתבצע כיום במחלקות לניתוחי לב הוא ניתוח מעקפים לתיקון חסימות בכלי הדם הכליליים שבלב. הניתוחים הראשונים מסוג זה בוצעו בקליבלנד, ארה"ב ב-1967 ומאז נפוצו בכל העולם. שיעור הניתוחים גדל עד שנות התשעים של המאה הקודמת ומאז נמצא בירידה מתמדת כיוון שטכניקות הצנתור הכלילי השתכללו ורבים מאלה שבעבר נזקקו לניתוח מוצאים פתרונות יעילים בצנתור, הרחבת העורקים החסומים והשתלת תומכנים. לכן נסגרו בארצות רבות, בעשור האחרון, חלק מהמחלקות לניתוחי לב.
 
קיימת שונות רבה בשיעור ההיארעות של מחלת העורקים הכליליים בארצות המפותחות. השונות נובעת  במיעוטה מסיבות גנטיות וברובה מהבדלים בתזונה ובאורח חיים. עם זאת הפערים בשיעור הניתוחים גדולים מאד ואינם מוסברים על ידי ההבדל בשיעור ההיארעות של מחלות הלב. אין זאת כי אם המדיניות  של כל מערכת בריאות וכן הנגישות לניתוחים מבחינת זמינות ומבחינת סוגי הביטוח, שונה מאד מארץ לארץ.
 
שיעור  ניתוחי המעקפים המבוצעים בקהילה האירופית הוא, בממוצע, 48 ל-100,000 תושבים לשנה. הטווח רחב מאד, מ-124 בבלגיה ועד 17 בלבד בספרד.  שיעור הניתוחים בארה"ב הוא כ-60 ל-100,000 ואילו בישראל, שבה שיעור התחלואה במחלת לב כלילית נמוך משמעותית מזה שבארה"ב ויש שפע של יחידות לצנתור כלילי ורופאים מיומנים, שיעור ניתוחי המעקפים  גבוה ב-50% ועומד על  כ-90 לכל 100,000 תושבים לשנה. בישראל מבוצעים, מדי שנה, כ-7000 ניתוחי מעקפים. מתוך 28 בתי החולים הכלליים קיימות מחלקות לניתוחי לב בעשרה: ששת בתי החולים המרכזיים (רמב"ם, בילינסון, הדסה, שיבא, איכילוב וסורוקה) וכן בארבעה בתי חולים נוספים: כרמל בחיפה, שערי צדק בירושלים, וולפסון בחולון וקפלן ברחובות.  
 
שיעורי התמותה הניתוחית והסיבוכים יורדים ככל שמספר הניתוחים עולה. עלות הניתוח גם היא פונקציה של מספר הניתוחים. ככל שהמספר קטן העלות לכל ניתוח, עולה. בישראל רק שלושה מרכזים מבצעים למעלה מ-1000 ניתוחים בשנה (בלינסון, שיבא וכרמל). בבית החולים איכילוב, שהוא הרביעי במספר הניתוחים, מתבצעים כ-750 ניתוחים בשנה והמספר הולך ויורד באחרים. אין כל ספק כי  ששת בתי החולים המרכזיים מסוגלים לנתח לפחות 1000 חולים לשנה, כל אחד. הדחיפות בניתוחי לב לעולם אינה נמדדת בדקות אלא, גם במקרים הבהולים, בשעות. לכן אין כל בעיה לשנע חולים לניתוח מבית חולים אזורי לבית חולים מרכזי.  משרד הבריאות, המתמודד עם גירעון תקציבי גדול  ותקוותו לתוספת תקציב נכזבה בעקבות מבצע צוק איתן, היה אמור לשקול את צמצום את מספר המחלקות היקרות הללו. ודאי שאין מקום לפתוח מחלקה חדשה שאין לה כל סיכוי להגיע למספר ניתוחים  משמעותי ואשר תקרטע במשך שנים, כפי שאירע למחלת ניתוחי הלב בביה"ח קפלן. קשה להבין גם את בית החולים פוריה הנמצא בשנים האחרונות בגירעון כרוני. מדוע הוא מבקש להעמיס על תקציבו מחלקה יקרה כל כך.  האמנם שיקולי יוקרה מכסים על השכל הישר?
 
פרופ' מוטי רביד, המנהל הרפואי, המרכז הרפואי מעיני הישועה, בני ברק

מאמרים מומלצים