בריאות על סף הפרטה

אחד המדדים האמינים לבחינת איכות מערכת הבריאות במדינות השונות הוא ההוצאה הלאומית לבריאות. באופן עקיף, מצביעה רמת ההוצאה הלאומית לבריאות גם על החשיבות שמייחסות הממשלות במדינות אלו לבריאות אזרחיהן. ההוצאה הלאומית לבריאות היא למעשה סכום כל ההוצאות על שירותי הבריאות הניתנים במרפאות, בבתי החולים, שירותי רופאים פרטיים ורופאי שיניים, הוצאות על תרופות ומכשירים רפואיים, מחקר ומינהל ממשלתי בתחום הבריאות והשקעה במבנים ובציוד במוסדות הבריאות השונים.

את בחינת רמת ההוצאה הלאומית לבריאות נהוג לערוך בכל מדינה בנפרד, בהשוואה לשנים קודמות וגם ביחס לרמות ההוצאה לבריאות במדינות אחרות. לפני מספר שבועות פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) את הנתונים השנתיים על היקף ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל. נתוני הלמ"ס מראים כי בשנת 2007 הסתכמה ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל ב-7.9 אחוזים מהתוצר המקומי, בדומה לשיעורה בשנת 2006 וב-0.1 אחוזים פחות מהנתון שנרשם בשנת 2005. ההוצאה לבריאות לנפש גדלה בשיעור מתון יותר של 1.5 אחוזים, לאחר יציבות שנרשמה בה בשנת 2006. במונחים כספיים הסתכמה ההוצאה הלאומית לבריאות בשנה שעברה בכ-53.5 מיליארד שקל, גידול ריאלי של 3.3 אחוזים לעומת שנת 2006.

מיד עם פרסום נתוני הלמ"ס, הזדרז משרד הבריאות להודיע כי הוא "רואה בחיוב את השמירה על שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות כאחוז מן התוצר". בהודעה רשמית שפרסם המשרד צוין כי "נתון זה מבהיר כי בניגוד לשנים קודמות, הצמיחה של המשק הישראלי לא דילגה על מערכת הבריאות". באותה נשימה לא שכח משרד הבריאות להזכיר את דאגתו מהעלייה בשיעור המימון הפרטי של מערכת הבריאות וציין כי "בשנה האחרונה נקט המשרד במספר צעדים משמעותיים אשר מטרתם היא לבלום את מגמת הגידול במימון הפרטי, ואנו מקווים כי התוצאות של צעדים אלה יבואו לידי ביטוי בנתונים שיפורסמו לשנת 2008".

אולם הודעת משרד הבריאות נכונה רק בחלקה. הצמיחה במשק אולי לא דילגה על מערכת הבריאות, אבל החולים נהנו מהבוננזה הכלכלית שידענו בשנים האחרונות במידה חלקית בלבד. בארבע השנים האחרונות צמח המשק הישראלי בשיעור שנתי ממוצע של יותר מחמישה אחוזים ובשנת 2007 הוא אף צמח בשיעור גדול במיוחד של 5.4 אחוזים. "השמירה על שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות כאחוז מן התוצר", שעליה מדבר משרד הבריאות, הגדילה אמנם את סך ההוצאה במונחים כספיים, אולם במקביל קיבעה את חלקם של שירותי הבריאות בעוגה הלאומית. כפי שנראה מיד, במונחים בינלאומיים, דריכה במקום היא למעשה נסיגה לאחור.

בשליש התחתון של קבוצת המדינות המפותחות

חלקה השני של הודעת הלמ"ס כולל מספר השוואות בינלאומיות (המתייחסות לשנת 2006) בין ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל, לבין רמות ההוצאה במדינות החברות בארגון המדינות המפותחות בעולם (OECD). מנתונים אלה מתברר כי בבחינת חלקה של ההוצאה הלאומית לבריאות בתוצר, ניצבת ישראל בחלקה הנמוך של רשימת המדינות המפותחות, בין הונגריה (8.3 אחוזים), יפן ופינלנד (8.2 אחוזים כל אחת) הממוקמות מעליה, לבין אירלנד (7.5 אחוזים), לוקסמבורג (7.3 אחוזים) וסלובקיה (7.1 אחוזים), שנמצאות מיד מתחתיה ברשימה. מכלל 30 המדינות החברות בארגון ה-OECD, רק בשמונה מדינות נרשמה הוצאה לאומית לבריאות כאחוז מהתוצר נמוכה מזו של ישראל. בשבע ממדינות הארגון (אוסטריה, בלגיה, גרמניה, פורטוגל, צרפת, קנדה ושווייץ) מסתכם שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות בין 10.1 אחוזים ל-11.3 אחוז מהתוצר ואילו בארצות הברית הוא מגיע ליותר מ-15 אחוז.

ההוצאה הלאומית הממוצעת לבריאות בכלל 30 המדינות החברות בארגון ה-OECD (ממוצע משוקלל המתחשב במספר התושבים במדינות השונות) מסתכמת ב-11.2 אחוז מהתוצר. עובדה לא מעודדת נוספת היא שבמרבית מדינות ה-OECD, שיעור ההוצאה הלאומית לבריאות כאחוז מהתוצר עלה בהדרגה בעשור האחרון. לעומת זאת, בישראל נותר בתקופה זו שיעורה של ההוצאה הלאומית לבריאות בתוצר כמעט ללא שינוי.

נתון מעניין נוסף בסדרת נתונים זו מצביע על כך שההוצאה הלאומית לבריאות לנפש בישראל הסתכמה בשנת 2006 ב-1,943 דולר. את הנתון הזה חישבה הלמ"ס במונחי שווי כוח הקנייה (PPP), המאפשר להשוות את רמת ההוצאה לבריאות בארץ עם זו של מדינות אחרות (שווי כוח הקנייה מציג את הנתון שרוצים להשוות, במקרה שלנו ההוצאה הלאומית לבריאות.במדינות השונות במונחי "דולר בינלאומי", שכוח הקנייה שלו שווה לכוח הקנייה של הדולר האמריקאי בארצות הברית). השוואה זו מציגה את רמת ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל באור עוד פחות חיובי: רק בשבע ממדינות ה-OECD (הונגריה, צ'כיה, דרום קוריאה, סלובקיה, פולין, מכסיקו ותורכיה) נרשמה רמת הוצאה לאומית לבריאות לנפש נמוכה יותר. במרבית המדינות החברות בארגון, רמת ההוצאה לבריאות לנפש גבוהה בהרבה מזו הנהוגה בישראל: 3,340 דולר באיסלנד, 3,488 דולר בבלגיה, 3,606 דולר באוסטרליה, 3,678 דולר בקנדה, 4,303 דולר בלוקסמבורג, 4,311 דולר בשווייץ, 4,520 דולר בנורבגיה ו-6,714 דולר בארצות הברית.

כאשר בוחנים נתונים אלה על פני ציר הזמן, מתקבלת תמונה מעט מורכבת. הבשורה הטובה בהקשר זה היא שבהשוואה לשנת 2000, גדלה ההוצאה לבריאות לנפש בישראל ב-227 דולר (13 אחוז). הבשורה הפחות טובה היא שבמרבית מדינות ה-OECD נרשמו בתקופה זו שיעורי גידול גבוהים הרבה יותר. בארצות הברית גדלה ההוצאה לבריאות לנפש ב-47 אחוז, בקנדה ב-46 אחוז, בבריטניה ב-49 אחוז, בדנמרק ב-41 אחוז, בלוקסמבורג ב-68 אחוז וביוון ב-74 אחוז.

בין האוכלוסיות הצעירות ביותר

סטטיסטיקה היא, כידוע, מקצוע חמקמק וכמו אל כל נתון סטטיסטי אחר, גם אל הנתון המודד את ההוצאה הלאומית לבריאות ניתן להתייחס ביותר מדרך אחת. בסוף השנה שעברה פרסם משרד הבריאות סדרת נתונים השוואתיים משלו. סדרת הנתונים שאסף ופרסם האגף לכלכלה וביטוח בריאות במשרד כללה פרטים רבים יותר והתמונה העולה מהם מורכבת יותר מהשורה התחתונה של נתוני ההוצאה הלאומית לבריאות שפרסמה הלמ"ס. כך למשל מתברר מנתוני משרד הבריאות כי האוכלוסיה בישראל היא בין הצעירות ביותר בכלל המדינות הנסקרות: שיעור הילדים עד גיל 14 בישראל הוא מהגבוהים ביותר בין כל המדינות הנסקרות (מקום שלישי, אחרי תורכיה ומכסיקו) שיעור הילדים עד גיל 14 הסתכם בשנת 2005 בישראל ב-28.3 אחוז מהאוכלוסיה, לעומת שיעור ממוצע (משוקלל) של 19.5 אחוז במדינות ה-OECD.



בצידה השני של סקלת הגילאים, שיעור בני 65 ויותר ובני 80 ויותר נמוך יותר בישראל בהשוואה למרבית מדינות ה-OECD. למעשה, רק בשלוש מדינות נמדד שיעור מבוגרים באוכלוסיה קטן יותר: תורכיה, מכסיקו ודרום קוריאה. בשנת 2005 הגיע שיעור בני 65 ויותר בישראל ל-9.9 אחוזים מהאוכלוסיה, לעומת שיעור של 13.8 אחוז במדינות ה-OECD. נתון נוסף מצביע על כך שגם קצב הזדקנות האוכלוסיה בישראל נמוך יותר מזה שנרשם בארצות הנסקרות. לנתונים אלה יש חשיבות רבה בשל העובדה המובנת מאליה שאוכלוסיה מבוגרת צורכת הרבה יותר שירותי בריאות מאוכלוסיה צעירה. ההערכה היא שאם היו מתקננים את נתוני ההוצאה הלאומית שלנו לבריאות ומתאימים אותה לגיל הממוצע של האוכלוסיה, היה שיעורה בישראל קרוב יותר לעשרה אחוזים מהתוצר.

גידול בהוצאה הפרטית לבריאות

נתון חשוב לא פחות הוא החלוקה הפנימית של ההוצאה הלאומית לבריאות. החלק הגדול הוא ההוצאה הציבורית לבריאות, המשקפת את ההוצאה לבריאות של הממשלה ושל הרשויות המקומיות. החלק הקטן יותר הוא ההוצאה הפרטית לבריאות, המשקפת את סך ההוצאות לבריאות של משקי הבית, בעיקר לרכישת תרופות ושירותים רפואיים שונים. ככל שחלקה של ההוצאה הציבורית לבריאות גדול יותר, נחשבת מערכת הבריאות לאוניברסלית ולשוויונית יותר. הוצאה פרטית לבריאות גדולה יותר מעידה בדרך כלל על שירותי בריאות טובים יותר הניתנים לקבוצת מיעוט של בעלי אמצעים. על רקע זה יש לשוב ולבחון את הנתונים שפרסמה לאחרונה הלמ"ס.

שיעור המימון הפרטי של ההוצאה הלאומית לבריאות גבוה יותר בישראל מאשר זה שנרשם כיום במרבית מדינות ה-OECD. יתרה מכך, בעוד שבממוצע מסתמנת בשנים האחרונות ירידה בשיעור המימון הפרטי בקרב מדינות ה-OECD, בישראל נמצא שיעור המימון הפרטי בעשור האחרון דווקא במגמת עלייה: בשנת 1998 הסתכם שיעור המימון הפרטי בארץ ב-26 אחוז ואילו בשנת 2007 הגיע כבר שיעורו ל-36 אחוז. במקביל, נרשמה בתקופה זו ירידה בהיקף זהה בשיעור השתתפותה של הממשלה במימון ההוצאה לבריאות: מ-74 אחוז בשנת 1998 ל-64 אחוז בלבד בשנה שעברה. חלקה של הממשלה במימון ההוצאה לבריאות מורכב משני חלקים: מימון באמצעות תקציב המדינה ומימון המגיע מכספי מס הבריאות שגובה הממשלה מכלל אזרחי המדינה. שיעור המימון באמצעות מס הבריאות גדל בעשור האחרון בשיעור מתון: מ-25 אחוז בשנת 1998 ל-27 אחוז בשנת 2007. לעומת זאת, בשיעור המימון המגיע ישירות מתקציב המדינה נרשמה בתקופה זו ירידה של ממש, מ-49 אחוז בשנת 1998 ל-37 אחוז ב-2007.

נתונים מפורטים יותר על היקף ההוצאה הפרטית לבריאות בישראל ועל התפלגותה סיפקה לנו לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסדרת נתונים נוספת. מתוצאות סקר הוצאות משקי הבית לשנת 2007 שפרסמה הלמ"ס לפני מספר שבועות, מתברר כי בשנת 2007 גדלה ההוצאה הממוצעת של כל משק בית בישראל על שירותי בריאות ב-8.6 אחוזים והסתכמה ב-619 שקל לחודש. שיעור ההוצאה לבריאות בכלל ההוצאות המשפחתיות הסתכם ב-5.3 אחוזים, ב-0.2 אחוזים יותר מאשר בשנה הקודמת.



נתון מעניין יותר הכלול בסקר של הלמ"ס מראה כי שני העשירונים התחתונים מוציאים על בריאות 4.7 אחוזים מכלל סל ההוצאות שלהם (330 שקל בממוצע לחודש) ואילו שני העשירונים העליונים מוציאים 5.6 אחוזים מכלל סל ההוצאות שלהם על בריאות (1,000 שקל בממוצע לחודש), פי שלושה משני העשירונים התחתונים. יחד עם זאת, פער גדול זה בהוצאות נובע, בין היתר, בשל העובדה שסעיף הבריאות הוא אחד מסעיפי ההוצאה הקטנים ביותר בסל ההוצאות הכולל של משקי הבית.