שברים של הרדיוס המרוחק

הרדיוס המרוחק (Distal Radius) הוא החלק המרוחק של האמה שמתחבר לכף היד. זה השבר השכיח ביותר לפניה למיון. 

השבר אופייני לשתי קבוצות גיל: קבוצה ראשונה של ילדים וצעירים, בעיקר בנים העוסקים בספורט (כדורגל, סקי, אופניים) וקבוצה שנייה מבוגרת יותר, בעיקר נשים עם אוסטאופורוזיס, כתוצאה מהחלקה או מעידה. באוכלוסייה המבוגרת יותר התופעה עשויה להגיע לממדי מגיפה, וצופים כי עם העלייה בתוחלת החיים תפגע בעד 20% מהאוכלוסייה מעל גיל 65. 

 

בעבר היה נהוג לחשוב שהמטופלים "יסתדרו", יהא הטיפול שיינתן אשר יהא, אולם כיום אנו יודעים ששברים אלו עשויים לגרום לנכות ופגיעה תפקודית קשה אם אינם מאובחנים ומטופלים בזמן. הודות להבנה טובה יותר של האנטומיה, מנגנוני הפציעה, יציבות השבר ואפשרויות ניתוח חדשות, ניתן להגיע לתוצאות טובות משמעותית מבעבר.

 

 

האבחנה של שבר ברדיוס המרוחק לרוב פשוטה. המטופלים מגיעים עם סיפור של נפילה וכאבים, נפיחות, רגישות ועיוות שורש כף היד. צילום רנטגן מאמת את האבחנה ועוזר בקביעת סוג השבר ודרכי הטיפול. לעיתים, בנוסף לשבר ברדיוס המרוחק, ישנם שברים נוספים בעצמות או פגיעה ברצועות שורש כף היד שלא תמיד נראים בצילום רנטגן ומחייבים בירור על ידי אמצעי הדמיה נוספים (CT או MRI). 

 

 

מטרת הטיפול הינה לשחזר את האנטומיה ולאפשר הפעלה מהירה של האצבעות ושורש כף היד. טיפול נכון ומדויק הינו בעל חשיבות עליונה ומונע הגבלה בטווחים, כאבים, לחץ עצבי ושינויים ניווניים מוקדמים.

 

בשברים עם תזוזה מקובל לעשות "רדוקציה" במיון, כלומר להחזיר את השבר למקומו על ידי משיכה ומתיחה בהרדמה מקומית או טשטוש. לאחר מכן מקבעים בגבס וחוזרים על הצילום. הצילום הראשוני והצילום בגבס לאחר החזרה עוזרים לרופא להחליט על המשך הטיפול. 

 

בשברים ללא תזוזה ובשברים יציבים לאחר החזרה ניתן לטפל בגבס, אולם גם כאן קיימת חשיבות רבה למעקב הדוק שכן שברים אלו יכולים "לזוז" בגבס. שברים בעלי מאפיינים של אי יציבות, כגון שברים מרוסקים עם מעורבות תוך פרקית ושברים עם תזוזה ראשונית משמעותית מצריכים מעקב שבועי במרפאה וצילום רנטגן בשלושת השבועות הראשונים לפציעה. 

 

בשברים עם ריסוק ומעורבות תוך פרקית, שברים עם מאפיינים של אי יציבות ושברים שזזו לאחר קיבוע בגבס, מקובל להציע טיפול ניתוחי. 

בעשר השנים האחרונות ישנה מהפיכה של ממש בתחום הניתוחים עם הופעתן של פלטות חדשות, דקות ומותאמות למבנה האנטומי שמאפשרות קיבוע יציב והפעלה מהירה במרבית סוגי השברים, ומתאימות גם לאנשים עם אוסטאופורוזיס מתקדם.

 

ברוב המקרים לאחר ניתוח אין צורך בגבס וניתן להפעיל מיד את אצבעות ושורש כף יד. 

 

גם לטיפול בגבס וגם לניתוח ישנם חסרונות. טיפול ממושך בגבס יכול לגרום לנוקשות והגבלה בתנועות שורש כף יד ולכן מקובל כיום להשאיר גבס בין 4-6 שבועות. אחרי ניתוח ישנה אפשרות של זיהום (יחסית קטנה בגלל אספקת הדם הטובה לגפה העליונה), פגיעה בגידים ובעצבים במהלך הניתוח ובליטה של המקבעים. הצלקת נשארת לרוב בצד הפנימי של האמה ואינה בולטת. 

 

בכל אחת מדרכי הטיפול יכול להופיע סיבוך בשם CRPS (Complex Regional Pain Syndrome). זוהי תסמונת כאב בלתי פרופורציונית לשבר, המופיעה בשכיחות גבוהה יותר בנשים, וקיימת בדרגות שונות בעד 30% מהשברים. כיום ישנה עלייה במודעות לתסמונת וביטויים נוספים בנוסף לכאב הינם נוקשות ונפיחות של האצבעות, רגישות למגע, שינוי בצבע העור והזעה. שחרור לחץ מהגבס, הקטנת בצקת, משככי כאבים והפעלה בריפוי בעיסוק או בפיזיותרפיה יעילים במניעה ובטיפול. לעיתים קרובות קשורה התסמונת בעלייה בלחץ עצבי בשורש כף היד כתוצאה מהשבר ואז יכול ניתוח לשחרור העצב והקלת הלחץ להביא לפתרון הבעיה.

 

החזרה לתפקוד מהירה יותר לאחר ניתוח, וניתן לצפות חזרה לתפקוד יומיומי כעבור 6 שבועות. לחזרה לתפקוד מלא, כולל הפעלת עומסים על שורש כף היד (שכיבות שמיכה לדוגמא) ניתן לצפות כעבור שלושה חודשים. חשוב לציין שניתן לצפות להמשך שיפור בתפקוד ובטווחים עד תשעה חודשים מהפציעה.