רגע לפני ש"חותכים" את המטופל

זה מכבר ידוע כי ישנו ביקוש הולך וגדל לניתוחים אסתטיים מסוגים שונים. אין מדובר בניתוחים הכרחיים מבחינה רפואית, ולפיכך מערכת השיקולים, הן של הרופא, והן של המטופל, עשויה להשתנות על בסיס מידע בדבר סיכון, אפילו בהסתברות נמוכה, לנזק שיכול להיגרם למטופל כתוצאה מהניתוח.

במאמר זה נדון בחובת הרופא למטופל החל ממתן מידע רפואי דרך ניהול תקין של רשומות רפואיות וחובת הזהירות.

מהי חובת הרופא לספק מידע למטופל?

בפסיקה דובר רבות על חובת הרופא לספק לחולה את המידע שבידו, באשר לטיפול הניתן לו, לתוצאותיו האפשריות ולסיכונים הכרוכים בו. קיומה של החובה לספק לחולה את המידע, מיועדת לשרת תכלית מעשית. היא מהווה חלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופא כלפי החולה המטופל על ידו. אם הופרה חובה זו, ועקב כך נגרם נזק לחולה, עשויה ההפרה להעמיד לחולה זכות לפיצויים בעילה של רשלנות רפואית.

סעיף 13 לחוק זכויות החולה, קובע כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת. לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. מידע רפואי הוא לרבות:

· האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל.

· תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע.

· הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.

· סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי.

· עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

על הרופא המטפל למסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

סעיף 13 (ג) לחוק זכויות החולה קובע שעל המטפל למסור למטופל את המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע לקבלת החלטה של בחירה מרצון ואי-תלות. סעיף 14 לחוק זכויות החולה קובע כי הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות. אולם הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת, תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל. בתוספת נקבע כי ההסכמה מדעת צריכה להינתן בכתב לניתוחים, למעט כירורגיה זעירה. 

מהו היקף המידע שעל הרופא למסור למטופל בניתוחים פלסטיים?

בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, יש גם להזהיר את החולה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים. ככל שהניתוח פחות דחוף ונחוץ רפואית כך נדרש מהרופא מתן מלוא המידע, לרבות אזהרה בענין סיבוכים אפשריים, גם אם הם נדירים. כן נדרש מהרופא להציע למטופל אלטרנטיבות לניתוח - ככל שהן קיימות. בית המשפט יקפיד הקפדה יתירה עם הרפואה הפרטית.

חובת הזהירות של רופא למטופל

אין חולק כי קיימת חובת זהירות בין הרופא לחולה. ודאי שרופא יכול לצפות נזק עקב כל טיפול רפואי, ומנקודת מבטה של המדיניות המשפטית ומבחינה נורמטיבית הוא צריך לצפות את הנזק. גם נזק נדיר שקשה לצפותו עקב נדירותו, מטיל חובת זהירות ובלבד שהוא ידוע למדע הרפואה.

הפסיקה קבעה בשורה ארוכה של פסקי דין מהן הדרישות העומדות בפני הרופא הסביר. המבחן אשר על המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה, רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות.

אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת. במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ולקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון.

לסיכום,

התרשלות נקבעת בעזרת מבחן אובייקטיבי חיצוני, בהתאם למקובל ולאפשרי ברפואה. אין בנמצא מבחן מדוייק לקביעת הרשלנות הרפואית. בית המשפט מתרשם לאחר מעשה מכלל נסיבות האירוע אולם אין מדובר בקביעה שרירותית לגמרי, לפי ראותו של השופט היושב בדין. ההכרעה המסורה לבית המשפט, נעשית במרבית המקרים תוך שימת דגש על חוות דעתו של המומחה מטעמו ותוך יישום קני מידה המתוארים בפסיקה.

המאמר באדיבות עיתון המשפט לאזרח – עורכי דין ומידע משפטי