נזק ממוני ולא פיצוי עונשי

בשבוע ה-35  להריון, ילדה התובעת בנים תאומים, פגים. אצל אחד מהתאומים, שנולד במשקל 1,222 ק"ג, אובחנה פגיעה מוחית קשה שבעטיה הוא סובל מפיגור שכלי ומשיתוק מוחין בארבע גפיו. לאחר הלידה סבל התינוק ממצוקות נשימתיות ונרשם אף אירוע של הפסקת נשימה שבמהלכו הוא נזקק להנשמה ולטיפול בחמצן. בדיקת אקו-לב גילתה ממצא של היצרות אבי העורקים והומלץ על ניתוח לתיקונה. הניתוח עבר בהצלחה אלא שלמחרת הניתוח אובחנה אצל התובע חוסר תנועתיות ביד שמאל. בדיקה נוספת הראתה פגיעה קשה במערכת העצבית של יד שמאל והעדר הולכה מוטורית לאורך היד. הרופאים שבדקו את התובע המליצו על טיפולי פיזיותרפיה, שלא שיפרו את מצב היד שנשארה משותקת, מעוותת ובלתי תפקודית.

המחלוקת

אין מחלוקת כי לאחר הניתוח נמצא שהתובע אינו מסוגל להזיז את ידו השמאלית. לטענת התובע ואמו, השיתוק המלא והעיוות ביד השמאלית נגרמו עקב רשלנות הצוות הרפואי במהלך הניתוח. מאחר שהפגיעה העצבית ביד שמאל נצפתה רק לאחר הניתוח, מלמדת עובדה זו כי יסודה בניתוח ובטיפול הרפואי שנלווה לו. לדעת התובעים, שני גורמים יכלו להביא לנזק. האחד, פגיעה ישירה בעצבי יד שמאל והשני, דליפה של נוזל העירוי, שגרמה לנזק לעצבי היד.

מנגד טען בית החולים כי הפגיעה ביד היא תוצאה של התממשות של אחד הסיכונים הנדירים של הניתוח. על פי חוות הדעת של מומחה בית החולים, מדובר בניתוח שכיח הנעשה באלפי תינוקות. אספקת הדם ליד על ידי עורקים משניים אינה גורמת בדרך כלל לאיסכמיה אך במקרים נדירים, אין די בדם המגיע מעורקים אלה ונגרמת איסכמיה. בדרך כלל חולפת האיסכמיה מאליה, אלא שאצל התובע אירע מקרה חריג, כאשר האיסכמיה, בשילוב עם פגיעה מוחית מוקדמת שאובחנה אצלו, גרמו לפגיעה בעצבי היד.

בית המשפט דחה את גירסת התובעים, לפיה נגרם השיתוק בגלל פגיעה ישירה בעצבי היד. נשארה, אם כן, הגירסה השנייה, שעליה נסב עיקר פסק הדין והיא האם הפגיעה נגרמה מדליפת נוזל העירוי, כטענת התובעים, או מחוסר אספקת דם ליד, שהוא סיכון טבעי של הניתוח שבוצע בתובע. מצב של איסכמיה הוא אחד מסיכוני הניתוח, מאחר שבמסגרתו מנתקים את כלי הדם היוצא מאבי העורקים לכיוון היד, יש ירידה באספקת הדם ליד, העלולה לגרום לאיסכמיה ולנזק עצבי. מצב של דליפה מעירוי עלול להתרחש בתרחיש אחד, כאשר מחט העירוי הוחדרה אל תוך הווריד אך מסיבה כלשהי יצאה ממנו והתרחיש השני, כאשר מלכתחילה חדרה מחט העירוי את הווריד ויצא ממנו. בשני התרחישים יטפטף נוזל העירוי לרקמות הסמוכות לווריד ועלול להיגרם נזק עצבי. במקרה אחד, כאשר הנוזל הדולף הוא רעיל ופוגע ישירות בעצב, ובמקרה השני, כאשר הנוזל הדולף יוצר לחץ על קבוצת שרירים באופן המקשה על אספקת דם עד כדי גרימת נזק עצבי. במקרה הנוכחי, לא הוכיחו התובעים כי הפגיעה בעצבי היד נגרמה בשל דליפת חומר רעיל.

ערכאה ראשונה

בית המשפט קבע, כי ממכלול העדויות ניתן להסיק כי כבר למחרת הניתוח לא הזיז התובע את היד ולכן עדותו של רופא בית החולים כי בדק את היד של התובע כבר למחרת, אך לא מצא סימני נפיחות או קישיון של היד, אינה יכולה להתקבל על הדעת. לממצאים החריגים שהתגלו מיד לאחר הניתוח לא היה כל זכר ברישומי בית החולים. המסקנה המתחייבת היא כי בימים שלאחר הניתוח לא נבדקה ידו השמאלית של התובע על ידי הרופאים באופן יסודי והם לא שמו לב לממצאים החריגים ביד, שהתבטאו בהעדר תזוזה מוחלטת ובצבע סגול מהמרפק ומעלה, אלא הסתפקו בבדיקת התופעות הקשורות במישרין לניתוח.

לו הייתה מתבצעת בדיקה יסודית, קבע בית המשפט, אין כלל ספק כי הרופאים היו מבחינים בממצאים החריגים של אי תזוזת היד והצבע הסגול ומציינים זאת ברישומים הרפואיים. אי תיעוד הממצאים החריגים אומר דרשני ומוביל למסקנה כי ידו של התובע למעשה לא נבדקה. מכאן ברור כי אי עריכתה של בדיקה יסודית גרמה לתובעים נזק ראייתי, במובן זה שלו הייתה מתבצעת בדיקה, ניתן היה לאתר ממצאים נוספים. בנסיבות אלו, שבהן יש מחלוקת לגבי העובדות אשר ניתן היה להוכיחן לולא מחדלו של בית החולים באי רישום והנזק הרְאָיָתִי שגרם, יש להעדיף את גירסת התובעים. מכאן שהסיכון הרְאָיָתִי, הנובע מאי עריכת בדיקה ראויה לידו של התובע, מוטל במלואו על כתפי בית החולים ובשל העדר המידע, ההנחות העובדתיות יהיו לטובת התובעים.

בית המשפט סבר כי קיימת ראיה התומכת בתרחיש הדליפה מעירוי. המסקנה הזו נתמכת גם לנוכח הימנעותו של בית החולים לזמן לעדות את המרדימים בניתוח, אשר תפקידם להשגיח על העירוי במהלך הניתוח. היה על הרופאים המטפלים לבדוק באופן יסודי את היד השמאלית לאחר הניתוח, לעקוב אחרי מצבה, לאתר כל ממצא חריג, לרבות נפיחות וקישיון העלולים להעיד על דליפה מעירוי, שעלולה לגרום לנזק עצבי. בפועל, לא קיימו הרופאים חובות בסיסיות אלו, שכן היד לא נבדקה כראוי ולכן לא גילו הרופאים את הסימנים החריגים שהופיעו ביד: צבעה הסגול מהמרפק ומעלה ונפיחות. ממילא הרופאים לא נקטו בכל אמצעי כדי למנוע נזק ובכך התרשלו.

לאור זאת קבע בית המשפט שהנתבעים ישלמו לתובעים בגין נזק לא ממוני.

הערעור

התובעים הגישו ערעור לבית המשפט העליון וטענתם העיקרית הייתה כי המחדלים שנפלו ברישומים הרפואיים והצורך להרתיע את הגורמים הרפואיים מפני "היעלמות רשומות רפואיות", אשר הפכה ל"מכת מדינה" כלשונם, מצדיקים פסיקת פיצויים עונשיים.

בית המשפט העליון דחה את הטענה בקבעו כי גם אם התרשלו הרופאים, לא כיוונו לרע ולא פעלו בזדון ולכן אין מקום לקבוע פיצויים עונשיים.

עא 2570/07