ראשית לכל, לא לגרום נזק - Primum non nocere - זהו הציווי האתי הראשון של הרופאים בפרט ועובדי מערכת הבריאות בכלל. מטרת הרפואה היא לעזור לאנשים להבריא, ובמקרים שבריאות אינה אלטרנטיבה, עליהם לעזור כדי לשפר את התפקוד, להקל על הכאב ועל הסבל. לכן, כל פעולה רפואית צריכה לענות לציווי ההיפוקראטי הקדום. היות שלא מעט מהפעילויות הטיפוליות כרוכות בתופעות לוואי מסוימות, השיקול של אי גרימת נזק אינו תמיד פשוט, אך אם התוצאה הסופית של הפעולה גורמת ליותר נזק מזה שהיא חוסכת, אזי הפעולה היא פסולה.
השתתפות, אפילו סבילה, של רופאים בעינויים, היא פסולה מכל פסול, שהרי המטרה המוצהרת של העינויים היא לגרום נזק. הצהרת טוקיו מ -1975(והרוויזה משנת 2006) קובעת בבירור: "הרופא לא ישתמש ולא ייתן שישתמשו, ככל שהוא או היא יכולים, בכישורים רפואיים או במידע על בריאותם של אנשים ספציפיים, כדי להקל או לעזור, בכל צורה שהיא, לחקירה, חוקית או בלתי חוקית, של אנשים אלה". ההצהרה מוסיפה עוד ש"התפקיד העיקרי של הרופא הוא להקל על הסבל של הזולת ואין כל סיבה, אישית, קולקטיבית או פוליטית, שמאפשרת למעול בייעודו של הרופא".
הצהרת טוקיו מחייבת לא רק את הפרט, אלא גם את הארגונים הרפואיים האמונים על האתיקה המקצועית, לפעול כנגד שיתוף פעולה, פעיל או סביל, של רופאים בעינויים, להוקיע את המעשים ולהפעיל את סמכותם המקצועית. יתר על כן, על הארגונים הרפואיים להגן על רופאים שעשויים לשלם מחיר אישי בשל סירובם להשתתף בעינויים (בטורקיה, לדוגמה, רופאים נענשו בשל סירובם לשתף פעולה).
לאחרונה הונחו בפני ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית שישה מקרים שבהם קיים חשד כבד שרופאים שיתפו פעולה עם עינויים. הוועד נגד עינויים ועמותת רופאים לזכויות אדם העבירו עדויות על מעורבות רופאים בתהליך העינויים, וועדת האתיקה של הר"י, בין היתר כתוצאה של לחץ בינלאומי, החליטה לבדוק מקרים אלה.
מותר או אסור -במציאות הישראלית
לצערנו, נשמעו ואף נשמעים גם היום, קולות המבקשים להמעיט מחומרת המעשים, קולות המצדיקים, בצורה זו או אחרת, השתתפותם של רופאים בתהליך העינויים. שני נימוקים עיקריים נשמעים כדי להצדיק זאת. הראשון מתנגד לעצם העינויים, אך טוען שהשתתפות רופאים מיועדת להקל על סבלם של המעונים, על ידי השגחה רפואית צמודה. הנימוק השני גורף יותר ומשתמש בנימוק של ה"פצצה המתקתקת" כדי להצדיק את עצם העינויים.
שני הנימוקים מושתתים על תפישה אתית תועלתנית, הטוענת שמעשה הוא מוצדק אם הוא תורם לרווחתם של אנשים רבים לעומת הפגיעה בבודד המעונה. במקרה הראשון, הטענה היא שמעורבות רופאים מטיבה עם המעונים עצמם. במקרה השני נטען שהנזק שנגרם למעונים מוצדק בשל הצלת חייהם של חפים מפשע. בעיני, שני הנימוקים אינם קבילים מבחינה אתית. הראשון, כי הוא אינו נכון. השתתפותם של רופאים בתהליך החקירה והעינויים אינה מקלה על הסבל של הנחקרים אלא מהווה תנאי הכרחי להתאפשרות העינויים. ההשגחה הרפואית נחוצה למנגנון המענה כדי "לא להגזים", כדי לא לגרום למותם של הנחקרים במהלך העינויים. היות שסירוב מוחלט של רופאים להשתתף בעינויים היה מקעקע את כל התהליך, אי אפשר להגן עליו על ידי נימוק תועלתני בנוגע לנחקרים.
הצדקת העינויים על ידי טיעון "הפצצה המתקתקת" אינו מקובל מבחינה אתית. הסיבה הראשונה, הראשונה היא שהמציאות מראה שרוב רובם של מקרי העינויים בעולם אינם עונים לקטגוריה הזאת. הטיעון מניח שהאדם המענה יודע בוודאות כי הנחקר יודע היכן נמצאת פצצה העומדת להתפוצץ באופן מיידי, שהוא ימסור מידע זה רק תחת עינויים ושהמידע יימסר בזמן שיאפשר מניעת הפיגוע. בפועל, העינויים בעולם מתבצעים כצורה של ענישה, ככלי הרתעה ודיכוי, כדרך להשפיל את הנחקר והחברה שממנה בא וכדרך לקבל מידע כללי או עקיף על ארגונו. גם הנימוק התועלתני המעמיד זה מול זה את מי שהטמין פצצה ואת קורבנותיו החפים מפשע מציע למעשה השוואה שקרית וכאן הסיבה השנייה לשלילתו: המשוואה צריכה לכלול את הפגיעה של הרבים שעונו כענישה, או כדי להשפילם, או כדי לאפשר את המשכו של משטר דיכוי. המשוואה צריכה גם לכלול את הנזק שהעינויים גורמים לחברה המענה ולמוסדותיה, למי שהוכשרו כדי לענות, למוסדות השלטון המקימים מנגנונים שיאשרו את העינויים ולמערכת המשפטית הבוחנת ומאשרת גם היא ולבסוף, למוסדות הרפואיים ולרופאים עצמם (Bufacchi and Arrigo, 2006).
כיוון שכך, נימוק "פצצה המתקתקת" המשמש הצדקה למנגנון העינויים מערער למעשה את מה שהמענים טוענים שעליו הם באים להגן: חברה דמוקרטית ומוסרית. חברה כזו אי אפשר שתשתמש בנימוקים תועלתנים אל מול העינויים. עלינו לשלול אותם באופן טוטאלי וקטגורי. עמדתנו המוסרית אל מול עינויים צריכה להתבסס על המוסר הקנטיאני: לפעול כאילו פעילותך היא כלל אוניברסלי ולהתייחס לכל בן אדם כאל תכלית ולא כאמצעי. על פי כללים אלה, השתתפות רופאים ואנשי בריאות בעינויים פסולה באופן מוחלט. הוצאת הרופאים ממנגנון העינויים יכולה להוות צעד מכריע במאבק לביטולם כליל.
ד"ר דני פילק, יו"ר רופאים לזכויות אדם |