מתמחה או מומחה

תובע, בן כ-60, החל לסבול מבלבול ומהפרעות זיכרון ופנה לנוירולוג, שהפנה אותו לבדיקת ct ו-.mri הבדיקות הראו כי התובע סובל מסיבוך של גידול בבלוטת יותרת המוח, שגרם לחסימת חדרי המוח וללחץ תוך-גולגולתי על גזע המוח ועל עצבי הראייה. התובע אושפז לצורך ניתוח ורופאיו הסבירו לו כי ייתכן שהניתוח יוקדם. התובע ניסה לצאת מבית החולים על דעת עצמו אך נבלם על ידי בנותיו ועל ידי צוות בית החולים. התובע עבר את הניתוח להוצאת הגידול, לאחר ששלושה רופאים חתמו על "טופס פעולה דחופה". לאחר הניתוח, נשאר התובע משותק בפלג גופו הימני.

התובע טען כי נותח בהעדר הסכמה מצידו או מצד בני משפחתו ובלי שיודעו על סיכוני הניתוח ועל אפשרויות ריפוי חלופיות. עוד טען התובע כי לבני משפחתו נמסר כי המנתח יהיה הפרופסור במחלקה, אך בפועל המנתחים היו שני מתמחים. לא הוצע לו לעבור את הניתוח במסגרת שירות הרפואה הפרטי וכן טען כי הניתוח בוצע ברשלנות ובחוסר מיומנות.

הנתבע, בית החולים, טען כי בשל מצבו של התובע, לא ניתן היה לקבל את הסכמתו לניתוח. מאחר שמצבו של התובע חייב ניתוח דחוף, ניתנה הסכמה של שלושה רופאים לביצוע הניתוח, כנדרש על פי חוק. בית החולים טען כי הסיכונים באי-ביצוע הניתוח בדחיפות, כמו גם הסיכונים בביצוע הניתוח, פורטו בפני משפחת התובע ואלה נתנו הסכמתם לניתוח. עוד נטען כי הניתוח בוצע על ידי רופא בכיר בדרגת פרופסור שהוא בעל ניסיון רב ועל ידי שני רופאים שהיו בסיום התמחותם. הניתוח בוצע, לטענת בית החולים, לפי הסטנדרטים המקובלים ולא ניתן היה למנוע את נכותו של התובע.

הסכמה מדעת

בית המשפט דן בתחילה בסוגיית ההסכמה מדעת. הסכמה לניתוח מחייבת מסמך בכתב וזו לא ניתנה. הדיון נסב סביב פרשנות הוראת סעיף 15 לחוק זכויות החולה. בית החולים טען כי יש להחיל את הוראת סעיף 15(3) לחוק שעניינו במתן טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת בנסיבות של "מצב חירום רפואי" ואילו התובע טען כי חל בעניינו סעיף 15(2) לחוק, המדבר על מקרה שבו נשקפת למטופל סכנה חמורה. ההבדל בין שני הסעיפים הוא כי בעוד שב"מצב חירום רפואי" מדובר על סכנה מיידית, בסעיף 15(2) מדובר על סכנה בלבד.

הבדל נוסף בין שני הסעיפים הוא בעמדתו של המטופל באשר לטיפול הרפואי. סעיף 15(2), החל על מקרה שבו המטופל מתנגד לקבלת טיפול רפואי, קובע כי המטפל רשאי לתת את הטיפול למרות התנגדות המטופל ובלבד שמתן הטיפול הרפואי אושר על ידי ועדת אתיקה. לעומת זאת, סעיף 15(3) לחוק חל על מקרה שבו לא ניתן לקבל את דעת המטופל, בגלל מצבו הגופני או הנפשי.

התובע לא חלק על העובדה כי נשקפה לו סכנה חמורה אלא שלטענתו ניתן היה לנקוט תחילה בטיפולים שמרניים, כגון הקרנות או מתן הורמונים, ורק מאוחר יותר לבצע ניתוח. לעומתו, טען נציג בית החולים כי היה מדובר במצב של ניתוח דחוף.

מהראיות שעלו הגיע בית המשפט למסקנה כי אף אם בתחילה היה התובע במצב של "סכנה חמורה", שהרי הרופאים תכננו לנתחו במועד קרוב אך לא מיידי, הרי מאוחר יותר מצבו הידרדר עד כדי "מצב חירום רפואי", אשר הביא את הרופאים להחלטה לבצע את הניתוח לאלתר.

בנסיבות כאלו רשאי הרופא לבצע ניתוח גם ללא הסכמת המטופל ובלבד שניתנה לניתוח הסכמה של שלושה רופאים. התובע טען כי שלושת הרופאים חייבים להיות רופאים בכירים ואילו במקרה שלו, מבין השלושה שחתמו, שניים היו מתמחים והשלישי היה רופא מרדים. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי ההחלטה על הניתוח התקבלה בדיון של הצוות התורן, שכלל גם את הרופא הבכיר. בית המשפט קבע כי דרישות החוק הן לרופאים והוא לא שוכנע כי על שלושת הרופאים להיות בכירים, שכן כל רופא המסוגל להבין את מצבו של החולה ולהפעיל שיקול דעת רציונלי הוא כשיר לתת את ההסכמה.

רשלנות בביצוע הניתוח

לא היה צורך לדון בשאלה אם אי הוצאתו של הגידול בשלמות היווה התרשלות מאחר שהמומחה מטעם התובע הסכים כי הכריתה החלקית לא הייתה הגורם לנכות.

השאלה השנייה שעלתה במשפט הייתה האם הייתה רשלנות באשר לאופן ביצוע הניתוח. בעוד שהמומחה מטעם התובע טען כי הרשלנות התבטאה בשני אופנים: הראשון, בחירת המנתח שלטענת התובע הוא מומחה חסר ניסיון וחסר שליטה בטכניקה הניתוחית והשני, אופן הניתוח שהתבטא בכריתה חלקית של הגידול, למרות שלפי דו"ח הניתוח הגידול היה רך וקל לשאיבה.

בית החולים טען כי לא מקובל לבצע כריתה רדיקלית של הגידול וכי בחלק שנכרת היה די כדי להוביל לשחרור לחץ מעצבי הראייה. אשר לביצוע הניתוח על ידי מתמחים, טען בית החולים כי הניתוח בוצע על ידי צוות מנתחים בניצוחו של רופא בכיר וכי מקובל שצוות מנתחים מבצעים את הניתוח כאשר הפעולות בזמן הניתוח מחולקות לפי כישורי המנתחים המעורבים.

פסק הדין

הגורם לנכות היה האוטם במוחו של התובע שנגרם בפגיעה כירורגית בכלי הדם ועל כך לא הייתה מחלוקת. התובע טען כי הפגיעה נגרמה עקב חוסר זהירותו או חוסר מיומנותו של המנתח שהיה מתמחה חסר ניסיון ואילו בית החולים טען כי המנתח שביצע את הניתוח היה פרופסור בעל ניסיון רב וכי חסימת כלי דם העלולה לגרום לאוטם היא סיכון שכיח של ניתוחים מסוג זה.

בית המשפט קבע כי כריתת הגידול והטיפול בסיבוך הדימום היו צריכים להתבצע על ידי רופא בכיר. מקריאת דו"ח הניתוח נמצא על ידי בית המשפט כי המנתחים היו המתמחים ואילו הפרופסור היה עוזר מנתח. ביתר הרישומים הרפואיים מצוינים שמותיהם של שלושה רופאים בלי פירוט חלוקת העבודה ביניהם. גירסתו של הפרופסור, לפיה עיקר הניתוח נעשה על ידו, נסתרה על ידי האמור בדו"ח.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי מי שביצע את הניתוח היה המתמחה, בעוד שאת הניתוח היה חייב לבצע רופא בכיר. הפקדתו של הניתוח בידי מתמחה הייתה רשלנות ולכן נושא בית החולים ברשלנות וחייב בפיצוי התובע.

א 8067/06