זכויות אדם וסולידריות חברתית

הגיליון האחרון של ה-Journal of Medical Philosophy (יוני 2009) מוקדש לדיון על מסמך של אונסקו הדן בביו-אתיקה וזכויות אדם UNESCO (Declaration on Bioethics and Human Rights). המסמך, שפורסם 
ב-2005, מבקש להציע מסגרת אוניברסלית, מעין-חוקית, לסוגיות כגון אוטונומיה ואחריות, הסכמה מדעת, פגיעות, סודיות, שונות תרבותית, הגנה על הדורות הבאים ושמירת הסביבה. החידוש במסמך, מעבר לעובדה שהצליח להתקבל על ידי מדינות רבות, הוא בניסיון להוסיף את הפרספקטיבה של זכויות אדם לשיח הביו-אתי. יו"ר הוועדה שניסחה את המסמך ראה כהישגו העיקרי של המסמך את "האינטגרציה של הניתוח הביו-אתי אל תוך מסגרת של זכויות אדם".

המסמך מציג את הדיון הביו-אתי כשילוב של שני זרמים. הראשון, שמקורו בעת העתיקה עוד מימי היפוקרטס, קשור לרפלקסיה העצמית של מקצוע הרפואה על הפרקטיקה הרפואית. הזרם השני, נטען במסמך, קשור להתפתחות המשפט הבינלאומי בתחום זכויות אדם אחרי מלחמת העולם השנייה. הכנסת הדיון הביו-אתי למסגרת של זכויות אדם היא ללא ספק תרומה משמעותית. עם זאת וכפי שאטען בהמשך, המסמך מתייחס למסגרת זאת מתוך השקפה ליברלית הנוטה להתייחס לזכויות אדם רק כאל קטגוריה משפטית ומדגישה בעיקר את הממד האינדיבידואליסטי של הזכויות. לכן, כפי שמציע דאריל גונסון, כדי לאזן נטייה אינדיבדואליסטית זאת, צריך להדגיש את רעיון הסולידריות (Gunson, 2009). כמו כן, צריך לפתח תפישה של זכויות אדם כתוצר חברתי שחורג מגבולות המשפט.

הוספת המסגרת של זכויות האדם היא הכרחית כשהתחום הביו-אתי נתפש במובן רחב. במובנה המצומצם, הביו-אתיקה שייכת לתחום האתיקה, זאת אומרת החשיבה על אודות ההתנהגות הפרטנית הנכונה. אך במובנה הרחב, ומסמכים שיש להם תוקף מעין-חוקי הם כאלה, מדובר לא בהתנהגות אישית נכונה (right or virtuous) אלא במערכת נורמטיבית שצריכה להסדיר את ההתנהגות החברתית. במקרה זה, כבוד האדם וזכויות האדם הם מרכזיים כדי לקבוע נורמות צודקות והוגנות, במיוחד משום שהפעילות הרפואית ושל מדעי החיים האנושיים קשורות קשר הדוק לזכויות הבסיסיות ביותר: הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף, הזכות לטיפול רפואי.

כפי שרוברטו אנדורנו מציין (Andorno, 2009), המסמך של אונסקו מייחס חשיבות מרכזית לזכויות הפרט מחד גיסא ולרעיון של כבוד אדם מאידך גיסא. בתפישתו של אנדורנו, המושג "כבוד אדם" בא לתקן את הדגש האינדיבידואליסטי של תפישת הזכויות. כל בני אדם שווים וחופשיים בכבודם ובזכויותיהם. בעיניו, הרעיון של כבוד האדם מתייחס לאנושי המשותף לכולנו ולכן מהווה מושג שיכול להשלים את הנטייה האינדיבידואליסטית של מסגרת הזכויות במובנה הליברלית. ואכן, שילובם של מסגרת של זכויות הפרט והרעיון של כבוד האדם כמאפיין אנושי אוניברסלי מאפשר להגביל את הפעילות בתחום הרפואה והביולוגיה האנושית, כך שההתייחסות לאדם תהיה תמיד כתכלית ולעולם לא כאמצעי (לקידום המדע, לשיפור בריאותו של אחר כנגד רצונו, כמו במקרה של מכירת איברים להשתלה). דוגמה לכך היא שאלת גיוסם של מטופלים לניסויים רפואיים. על כל חשיבותו של המחקר, גיוס זה צריך לענות לדרישות מחמירות של הסכמה מדעת וגם לשאלה האם ההתייחסות למטופל שמגויס למחקר הוא כאמצעי (ל"קידום המדע" או לקידום יעדים אישיים פחות נעלים) או כתכלית (זאת אומרת שהוא נהנה מהמחקר ולבטח לא ניזוק ממנו).

עם זאת, הניסיון הישראלי דווקא מראה על מגבלות המושג "כבוד האדם" כדי להתגבר על הראייה האינדיבידואליסטית המוגבלת של זכויות אדם. בית המשפט העליון דחה את הטענה שהמושג "כבוד האדם", כפי שמעוגן ב"חוק יסוד כבוד אדם וחירותו", מקנה לזכות לבריאות מעמד חוקתי ובעצם נתן למושג "כבוד האדם" עצמו פירוש ליברלי מצומצם.

תפישת זכויות הפרט היא חשובה במיוחד בתחום הביו-אתיקה כי היא מקנה מסגרת כוללת המגנה על הפרט מעבר לשונות התרבותית. היא קובעת גבולות שמגנות על הפרט מהתוצאות השליליות של הפעילות המדעית בתחום הביולוגיה האנושית, והגנה זו ניתנת ללא הבדל של גזע, אתני, מגדר, גיל, לאום, העדפה מינית, דת, אמונות פוליטיות או מעמד חברתי-כלכלי. אך בני אדם אינם "איים בודדים". בני אדם טבועים ברשתות חברתיות, הם תמיד חלק מקבוצות שונות. הנחיות ביו-אתיות חייבות להביא עובדה זו בחשבון. לכן, עלינו לשלב בין תפישה רחבה של זכויות אדם (שתכלול את הדורות החדשים של זכויות, כגון הזכויות החברתיות - לחינוך, לביטחון סוציאלי, לשירותי בריאות והזכויות הקבוצתיות כגון הזכות להתפתחות, לשלום ולסביבה בריאה), עם הרעיון של סולידריות כעיקרון מנחה. כפי שדאריל גונסון טוען, הדגש על סולידריות יכול לאזן את הנטייה האינדיבידואליסטית המגולמת בתפישה הליברלית של זכויות.

המושג "סולידריות" מתייחס לצרכים של האחר, לצרכים של הקהילה כולה (ובהקשר הביו-אתי, הסולידריות חוצה את גבולות הקהילה המקומית והופכת לסולידריות גלובלית). ניתן להגדיר סולידריות כ"נכונות לקחת ברצינות את הפרספקטיבה ואת הצרכים של האחר (או אחרים) ולפעול בהתאם" (Gunson 2009). סולידריות זו באה לידי ביטוי בפיתוח של אחריות ורגישות חברתית בפרקטיקה הרפואית היומיומית, כך שהיא מביאה בחשבון לא רק את הצרכים הביו-רפואיים המיידיים אלא גם את הקונטקסט החברתי של המטופל (אחריות של אנשי רפואה לקשיים בנגישות לשירותי בריאות של המטופלים או לחיים בתנאים סביבתיים הפוגעים בבריאותם).

השילוב של השקפה אוניברסלית רחבה של זכויות אדם (שרואה בזכויות תוצר חברתי ומיייחסת חשיבות לא רק לחירויות הבסיסיות אלא גם לזכויות החברתיות והקבוצתיות) עם ראייה סולידרית שאיננה מסתפקת בפרספקטיבה של פרט בודד אלא מכילה את החשיבה על האחר, מספק מסגרת ערכית ונורמטיבית להתמודדות עם הדילמות האתיות של הפרקטיקה הרפואית.