תקשיבו גם למטופל המנדנד

בשנת 1999 התגלה בראשו של החולה גידול באונה המצחית השמאלית ולאחר כשבוע הוא הוסר בניתוח. עקב הגידול נגרמו לחולה נזקים, ובהם פגיעה עצבית במוח, אשר היו להם השלכות נוירולוגיות ופסיכיאטריות. לאחר הניתוח ובעקבותיו נוצר דימום בהמיספרה הימנית במוחו של החולה, שגרם לשיתוק בפלג גופו השמאלי.

החולה טופל לפני גילוי הגידול על ידי שתי רופאות של קופת החולים. הוא טען כי החל להתלונן על תסמינים שונים אשר כיום ניתן לייחסם לגידול בראש. התיעוד הראשון לתלונה המתאימה לתסמינים אלה הוא מ-1997. בשנה זו נרשמה תלונה על סחרחורת וחולשה כללית ובעקבות כך החולה הופנה לבדיקות שונות אך לא לבדיקה נוירולוגית. לא נמצא תיעוד בדבר ביצוע הבדיקות שאליהן הפנתה הרופאה. לאחר כחודש שוב התלונן הנפגע על תסמינים של עייפות, חולשה והפרעות שינה והוא טען שהם נמשכים כבר שנתיים.
 
שוב הופנה הנפגע לביצוע בדיקות דם, פרופיל סוכר ובדיקה פסיכיאטרית, אך שוב לא הופנה הנפגע לאבחון נוירולוגי ולא נמצא רישום לביצוע הבדיקות. כשנה וחצי לאחר מכן התלונן החולה על חולשה וכי הדבר מלווה בהרגשה רעה, בכאב בשרירים, בבחילות ובהרגשה של רעד וכאבי ראש, ונרשם בתיקו כי הוא התלונן שהתופעות הללו נמשכות כשנתיים. הרופאה הפנתה את החולה לבדיקות מעקב של לחץ דם ובדיקת א.ק.ג. בנוסף, המליצה היא על התייעצות פסיכולוגית, לה התנגד החולה.

בשלב זה החליף החולה את הרופאה והרופאה החדשה הפנתה אותו לבדיקות שונות אך לא לאבחון נוירולוגי. כשבועיים לפני הניתוח התלונן החולה על חולשה ועל ירידה בראייה דו צדדית. הרופאה הפנתה את החולה לרופא עיניים, שהורה על ביצוע ct. בבדיקה זו התגלה החשד לגידול באונה המצחית השמאלית. בבדיקת mri אושר קיומו של הגידול. הגידול הוסר ומספר שעות לאחר הניתוח התגלה אצל הנפגע דימום תוך מוחי בהמיספרה הימנית, שגרם לשיתוק בגפיו השמאליות.

התביעה

הנפגע הגיש תביעה שבה טען כי עקב התרשלות רופאות קופת החולים
שטיפלו בו, אובחן הגידול באיחור רב, דבר שגרם או החמיר את נזקיו. בנוסף נטען בכתב התביעה כי הרשומות הרפואיות שנוהלו בביקוריו אצל הרופאות לוקות בחסר באופן היוצר נזק ראייתי אשר די בו כדי להוביל לקבלת טענותיו.

בית המשפט, בערכאה הראשונה, קבע כי נפלה התרשלות בטיפול שקיבל הנפגע וכי התרשלות זו הובילה לכך שהגידול בראש התגלה במועד מאוחר משניתן היה לגלותו. הקביעה התבססה על חוות דעת הרופאים שהעידו ועל ליקויים שנפלו ברישומים שערכה הרופאה באשר לתלונות הנפגע ואשר עלו לכדי נזק ראייתי, שהוביל להעברת נטל השכנוע בעניין זה לקופת החולים.

בית המשפט דחה את טענות הנפגע ואשתו כאילו תדירות ביקוריו אצל הרופאה הייתה גבוהה בהרבה מהמתועד וכמה מהם לא תועדו או הושמטו מהתיק, עקב התרשמותו השלילית של בית המשפט מגירסאות הנפגע ואשתו שסתרו זו את זו. כמו כן קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין הייתה קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין הרופאות והנפגע.

בית המשפט דחה את טענות הרופאות כי לא הוכח שביצוע הבדיקות במועד היה מגלה את קיום הגידול. משנקבע כי מחדל הרופאות הוא שמנע את ביצוע הבדיקות במועד, לא יכולות הרופאות להיבנות מהספק שנוצר ויש להניח כי הבדיקות היו מגלות את קיומו.

בית המשפט בחן האם בביצוע הניתוח בשנת 1997 היה כדי למנוע או להקטין את הנזק. בעניין זה הפריד בית המשפט בין הנזקים שמקורם בהמיספרה השמאלית ושנבעו באופן ישיר מקיומו של הגידול והליך הסרתו, לבין הנזקים בהמיספרה הימנית שמקורם באותו הדימום שהתרחש לאחר הניתוח.

בית המשפט קבע כי הוא אינו מקבל את עמדת קופת החולים כי לא היה בעיכוב כדי להגדיל את הנזק וכי יש ספק האם בכלל עדיפה הוצאה מוקדמת של הגידול כאשר אין תסמינים נוירולוגיים ממשיים. עוד קבע בית המשפט כי למרות שלא ניתן לקבוע מהו קצב התפשטות הגידול, נראה כי בשנת 1997 היה הגידול במוח כבר כמה שנים והיה צפוי נזק לנפגע עקב הימצאותו והצורך בניתוח להסרתו. עוד קבע בית המשפט כי מדובר בסיטואציה של "סיבתיות עמומה" שבה ניתן ללכת על דרך של קביעת פיצוי חלקי על בסיס הסתברותי, בהתחשב במכלול הנתונים, כולל הקצב המשוער שבו התפתח הגידול והאיחור הקצר יחסית באיתורו. אי לכך קבע בית המשפט כי הוא מעריך את תרומת הרשלנות לנזקים אלה על 20 אחוז. לעניין נזקי הדימום, נקבע כי עצם הפעולה הניתוחית יכלה לגרום לדימום זה, אף אם הניתוח היה מבוצע מוקדם יותר, והנפגע לא הצליח להראות כי היה בעיכוב שחל בביצוע הניתוח כדי להגדיל סיכון זה.

הערעור

ערעורים הוגשו לבית המשפט העליון על ידי הנפגע וקופת החולים. בערעור עלתה השאלה הראשונה האם הייתה בהתנהלות הרופאות רשלנות ואם כן, מה היה המועד שבו היה ניתן לגלות את קיומו של הגידול אלמלא התרשלותן. בית המשפט העליון לא ראה לנכון להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנושא זה. לגבי השאלה מתי היה על הרופאות להפנות את הנפגע לבדיקה נוירולוגית, עמדו לפני בית המשפט העליון שתי חוות דעת של רופאים. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות הדעת של רופא הנפגע שטען כי בתסמינים שהציג הנפגע כבר בתחילת הדרך היה כדי לחייב קיומה של בדיקה נוירולוגית, בין היתר בגלל שהרישומים הרפואיים לקו בקיצור יתר של התלונות, ללא פירוט מתי הן החלו.

ע"א 10776/06