ספקטרום של התנהגות אובדנית נע בין מחשבות אובדניות דרך איומים אובדניים, נסיונות התאבדות "קלים", נסיונות התאבדות "חמורים" והתאבדות המסתיימת במוות. הן נסיונות אובדניים והן התאבדויות המסתיימות במוות מהווים בעיות משמעותיות מבחינת בריאות הציבור הדורשות התערבות, טיפול ומניעה. התנהגויות אובדניות הן, לעתים קרובות, אם כי לא תמיד, האינדיקציה החמורה ביותר לתחלואה נפשית ולסבל ו-15 אחוז מבין אלה שניסו להתאבד הם בסיכון "להצליח" ולמות בהתאבדות1. לפיכך, גם כאשר אין אבידות בנפש, יש להתייחס להתנהגות אובדנית ולחקור אותה לעומקה.

אובדנות קשורה לגורמי סיכון רבים. דרך אחת לאפיין את גורמי הסיכון היא לחלקם לגורמי סיכון מרוחקים (דיסטליים) וקרובים (פרוקסימליים). גורמי סיכון מרוחקים - למשל פסיכופתולוגיה, מאפיינים אישיותיים, שימוש בסמים ואלכוהול ומאפיינים משפחתיים - מגדירים את הרקע עליו התנהגות אובדנית עלולה להתפתח. הקשר שלהם להתאבדות אינו קשר ישיר, אלא הם מורידים את סף הפגיעות של אדם לגורמי סיכון קרובים2. גורמי סיכון קרובים הם הגורמים המיידיים להתאבדות והם קורים זמן קצר לפני האירוע הטרגי. אלה כוללים אירועי חיים כגון מחלה חמורה ופתאומית או אבל. תת אוכלוסיות מסוימות פגיעות יותר להשפעה של גורמי סיכון קרובים. אחד מגורמי הסיכון הקרובים החזקים ביותר הוא הנגישות לאמצעי התאבדות. החזקה של כלי נשק בבית מעלה את הסיכון להתאבדות בקרב שני המגדרים ובכל קבוצות הגיל. ההשפעה של גורם סיכון זה היא בלתי תלויה בגורמי סיכון אחרים כגון שימוש בסמים, מגורים לבד או טיפול בתרופות פסיכוטרופיות3.

מקורות המידע לגבי אובדנות בישראל

בישראל, אחראית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) על איסוף המידע לגבי כל מקרי המוות, כולל התאבדות. גוף זה מקבל עדכונים שוטפים ממספר גורמים כגון משטרת ישראל ומשרד הבריאות4.

משרד הבריאות מקבל מידע לגבי התאבדות בעיקר מהמכון הפתולוגי באבו כביר. אמנם סיבת המוות במאגר המידע של הלמ"ס תואמת את זו הרשומה בתעודת הפטירה, אולם תיתכן תת הערכה של מקרי מוות בהתאבדות בשל תת דיווח. בסיטואציות מסוימות, התאבדות אינה מזוהה והמוות משויך לתאונה או לנסיבות טבעיות (למשל, במקרה של תאונת דרכים, טביעה או תאונה ביתית בעלות אופי מעורפל). בנוסף, משפחה וחברים עלולים לנסות להסתיר את סיבת המוות מסיבות חברתיות, דתיות, חוקיות או כלכליות. מצב כזה אינו בלתי שכיח בקבוצות אוכלוסיה מסוימות כגון ערבים ישראלים ויהודים חרדים, שבהן התאבדות כרוכה בהטלת סטיגמה על השורדים5.
שיעור האובדנות עלול להיות מעוות גם על ידי שיטת רישום המוות על פי "underlying cause", בהתאם לקו המנחה של ה-4WHO. למשל, כאשר חולה סרטן מתאבד, סיבת המוות נרשמת כסרטן ולא כהתאבדות.

לגבי נסיונות התאבדות, מידע לגבי האוכלוסיה הכללית בישראל נשאב עד כה מבסיס המידע הארצי של המחלקות לרפואה דחופה בבתי החולים7,8, אשר קשור למשרד הבריאות. באופן דומה, גם מערכת זו נוטה לתת הערכה של שיעור נסיונות ההתאבדות, שכן בחלק מהמקרים הטיפול לאחר ניסיון אובדני הוא במרפאות בקהילה או שכלל אינו מגיע לטיפול.

לאחרונה נערך סקר בריאות לאומי של משרד הבריאות שבו נאסף מידע לגבי השכיחות של שלושה מרכיבים בהתנהגות אובדנית, במדגם בקהילה: מחשבות אובדניות, תכנית אובדנית וניסיון התאבדות. סקר זה מספק מידע נוסף לגבי אוכלוסיית המנסים להתאבד, גם על אלה שאינם מגיעים לחדרי המיון9.

מעבר למחקרים אפידמיולוגים הבוחנים את היקף הבעיה, מחקר על גורמי הסיכון להתנהגות אובדנית בישראל עדיין חסר. מחקרים כאלה הם חיוניים לצורך פיתוח תכנית יעילה למניעת אובדנות.

התאבדות בישראל ב-20 השנים האחרונות

כשבאים לבחון את נושא האובדנות בישראל, יש להביא בחשבון את ההרכב והמגוון האתני- תרבותי-דתי של החברה בארץ. עלינו לשים לב לתת אוכלוסיות משמעותיות שבהן הסיכון האובדני גבוה, כגון: אוכלוסיית המתגייסים לצה"ל ואוכלוסיית העולים החדשים (במיוחד ב-20 השנים האחרונות). בנוסף, יש סיכון מוגבר בתת קבוצות של גיל ומגדר אשר אופייני לחברות שונות וחוצה גבולות דת ורקע אתני. רק על ידי בחינה של כל חתכי הרוחב החברתיים האלה נוכל לקבל תמונה מקיפה של האובדנות בישראל.

מתצפיות אורך ניתן לראות כי שיעור ההתאבדות בישראל, בקרב בני 15 ומעלה, עלה במהלך שנות ה-80 והתייצב בשנות ה-90. מאז שנות ה-90, שיעור ההתאבדות בקרב בני 64-45 עלה במעט ואילו בקרב בני 75 ומעלה שיעור ההתאבדות ירד במעט4 (טבלה מס' 1, גרף 1).

ב-2004, שיעור ההתאבדות הרשמי בקרב בני 15 ומעלה עמד על 8.3 ל-100,000 איש. השיעור היה גבוה פי ארבעה בגברים לעומת נשים (13.5 ו-3.4 ל-100,000, בהתאמה)4. מספרים אלה מייצגים מעל 400 התאבדויות בשנה. על מנת להשלים את התמונה, יש להוסיף למספר זה את כל נסיונות ההתאבדות שעל פי נתוני בתי החולים הם בערך פי עשרה ממספר ההתאבדויות, ולכך יש להוסיף את המקרים שאינם מגיעים לטיפול בבית החולים ולגביהם אין מידע רשמי.

בהתאם לספרות לגבי מצב משפחתי והתאבדות10, הסיכון להתאבדות של גברים גרושים בגילאי 44-25 גבוה פי 6.2 מזה של גברים נשואים ופי 1.8 מזה של רווקים4 (טבלה מס' 2).



הפרדה על פי מוצא אתני מלמדת כי בשנות ה-80 שיעור ההתאבדות בקרב יהודים ממוצא אירופאי או אמריקאי היה גבוה מזה של יהודים שנולדו בישראל, באסיה או באפריקה. בשנות ה-90 עלה שיעור ההתאבדות בקרב יהודים ילידי הארץ ממוצא צפון אפריקאי והתקרב לשיעור בקרב יהודים ממוצא אירופאי ואמריקאי. באמצע שנות ה-90 ירד שיעור ההתאבדות בקרב יהודים ילידי הארץ והיה לשיעור הנמוך ביותר בין כל הקבוצות האתניות בקרב יהודים4. מאז שנת 2000, שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר הוא בקרב ילידי אפריקה, כפי שנפרט בהמשך4.

לגבי נסיונות אובדניים, השיעור בקרב בני עשר ומעלה היה יציב למדי מאז סוף שנות ה-90 בקרב גברים ונע בין 59 ל-67 ל-100,000, ואילו בנשים עלה שיעור נסיונות ההתאבדות בשנים אלה מ-76 ל-94 ל-100,000. בשנים 2002-1999, מספר הפניות הממוצע לחדר מיון עקב ניסיון אובדני עמד על 3,600 לשנה: 1,500 גברים ו-2,100 נשים. במהלך שנת 2003 עלה מספר נסיונות ההתאבדות המתועדים ובשנים 2007-2004 התייצב על כ-4,300 מקרים בשנה4. בשנת 2007, מעל לשליש מבין נסיונות ההתאבדות המתועדים בוצע על ידי בני נוער בגילאי 424-15.

סקר בריאות לאומי של משרד הבריאות סיפק מידע נוסף לגבי lifetime prevalence rates של מחשבות, כוונות ונסיונות אובדניים בקרב אוכלוסיה שאינה מאושפזת בגילאי 21 ומעלה9. המדגם בסקר נבחר כך שייצג את האוכלוסיה בישראל על פי גיל, מגדר וקבוצות אוכלוסיה (ערבים ישראלים, מהגרים מברית המועצות לשעבר מאז 1990, יהודים ישראלים ואחרים שאינם נכללים בשתי הקבוצות הראשונות). התוצאות הראו ש-5.5 אחוזים מבין האוכלוסיה הבוגרת בישראל דיווחו על כך שהיו להם מחשבות אובדניות במהלך חייהם, בעוד ש-1.4 אחוזים ניסו להתאבד. כ-60 אחוז מבין אלה שחשבו על התאבדות גם תכננו או ניסו להתאבד לפני גיל 35. בשנה הראשונה לאחר הופעת המחשבות על התאבדות, הסיכוי שתהיה תכנית כיצד להתאבד גבוה פי 99 מאשר עשר שנים מאוחר יותר; הסיכוי לניסיון התאבדות מבלי שהיתה תכנית להתאבד גבוה פי 107 והסיכוי לניסיון התאבדות עם תכנית גבוה פי 24,540 מאשר עשור מאוחר יותר. בקרב קבוצת הגיל הצעירה ביותר במדגם, גילאי 34-21, נמצא השיעור הגבוה ביותר של מחשבות אובדניות, של תכנית התאבדות ושל נסיונות התאבדות, והשיעור הלך וירד בקבוצות הגיל המבוגרות יותר. בקבוצת הגיל הצעירה נמצא גם השיעור הגבוה ביותר של נסיונות התאבדות אימפולסיביים, כלומר ניסיון התאבדות שקדמו לו רק מחשבות על התאבדות, ללא תכנית מוקדמת9. בנוסף, בהתאם לספרות לגבי גורמי סיכון להתנהגות אובדנית, הסיכון לניסיון אובדני היה הגבוה ביותר בקרב אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות. אנשים אלה היו פגיעים יותר למחשבות אובדניות והמעבר אצלם ממחשבות אובדניות לניסיון התאבדות היה לרוב מתוכנן9.

התאבדות בקרב צעירים

בישראל, התאבדות אינה שכיחה בגיל הילדות ובקרב מתבגרים צעירים. בקבוצת הגיל 14-10, רוב מקרי ההתאבדות הם בגילאי 1114-12. ההיארעות עולה במידה ניכרת בשנות הנעורים המאוחרות וממשיכה לעלות עד שנות ה-20 המוקדמות12. הנדירות של מוות בהתאבדות לפני גיל ההתבגרות היא ממצא אוניברסלי13. בניגוד להתאבדות, נסיונות התאבדות נחשבים לתופעה שכיחה בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים8. השיעור הגבוה ביותר בקרב בני נוער בישראל הוא עד גיל 20, אחר כך השיעור יורד. השיעור הגבוה ביותר נמצא בקרב מתבגרות בגילאי 20-15 ובמיוחד בגילאי 19-16 (249 ו-247 ל-100,000 בהתאמה, בשנים 2007-2003). בגברים, השיעור הגבוה ביותר נמצא בקרב בני 20-19 (187 ל-100,000)4.

בישראל, כמו במדינות אחרות, חלה במהלך השנים עלייה בשיעור ההתאבדות בקרב בני נוער ובהמשך היתה התייצבות. בתחילת שנות ה-80 התאבדות היתה סיבת המוות בשישה אחוזים ממקרי המוות בקרב מתבגרים ובשנות ה-90 מספר זה הכפיל עצמו והגיע ל-13 אחוז. כיום, התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרב גברים בגילאי 24-15 (אחרי תאונות), עם שיעור של 11.8 ל-100,000 והיא סיבת המוות השלישית בקרב נשים, עם שיעור של 1.8 ל-4100,000.

תופעת "פרדוקס המגדר" מוכרת מניתוחים רבים של התאבדויות בקרב בני נוער: בקבוצת גיל זו מוות בהתאבדות שכיח יותר בקרב גברים, בעוד שנסיונות התאבדות שכיחים יותר בקרב נשים15,16. בישראל, לוינסון ועמיתיו8 מצאו שנשים לא ניסו להתאבד יותר מגברים, אלא בקבוצת הגיל 26-13.

בקרב מתבגרים, בנוסף למשתנים הדמוגרפיים, התנהגות אובדנית קשורה מאוד גם לגורמים חיצוניים כגון בעיות חיים אקוטיות וכרוניות, ולבעיות פסיכיאטריות כמו דיכאון, חרדה והפרעות התנהגות17.

במחקר שנערך בישראל על 163 בני נוער מאושפזים במחלקה פסיכיאטרית, מצאו אפטר ועמיתיו שאגרסיה וקושי בשליטה בדחפים היו גורמי סיכון להתאבדות20. הרצון למות אפיין בני נוער עם הפרעה פסיכיאטרית שבה דיכאון הוא תסמין מרכזי (למשל, הפרעת דיכאון מאג'ורי ואנורקסיה נרבוזה), והרצון "לא להיות כאן לזמן מה" נמצא אופייני בהפרעת התנהגות (conduct disorder). כלומר, לא רק דיכאון אלא גם התנהגות אלימה קשורה להתנהגות אובדנית. התפקיד של הפרעות התנהגות בסיכון לאובדנות נתמך במחקרים נוספים בעולם. למשל, מחקר שנערך באנגליה על ידי קרפוט ועמיתיו ובו מצאו כי ל-35 אחוז מבין בני נוער אשר ניסו להתאבד על ידי בליעת כדורים היתה אבחנה של הפרעה התנגדותית מתמרדת (oppositional defiant disorder) ול-22 אחוז היתה אבחנה של 21conduct disorder.

לפיכך, שני גורמי הסיכון המשמעותיים ביותר בקרב מתבגרים למוות מהתאבדות הם ניסיון התאבדות בעבר ואבחנה של אפיזודה דכאונית. לכ-40 אחוז מבין אלה שמתו בהתאבדות היה בעברם ניסיון אובדני קודם19-18, 24-22, ו-80-40 אחוז מבין המתבגרים שניסו להתאבד עמדו בקריטריונים לדיכאון בזמן הניסיון האובדני19, 28-24.

כפי שמדגימים נתוני משרד הבריאות4 וכפי שהראו לוינסון ועמיתים8, שיעור נסיונות ההתאבדות בקרב בנות מגיע לשיא בשנות התיכון המאוחרות (גיל 17-16) ואילו בקרב בנים השיא מגיע כשלוש שנים מאוחר יותר, במהלך השירות הצבאי. הבדל זה עשוי לשקף את החשש של בנים בגיל התיכון להפגין התנהגות "שאינה גברית" ואת הצורך שלהם בדרך מפלט מהמסגרת הצבאית הנוקשה והמלחיצה (התייחסות נרחבת להתאבדות בקרב חיילים מופיעה בחלק הבא במאמר זה).

מחקרים אפידמיולוגים לגבי פגיעה עצמית בקרב מתבגרים בישראל הראו שהרעלה עצמית (על ידי נטילת מינון יתר של תרופות) היא השיטה השכיחה ביותר (90 אחוז מהמקרים)33-29.

אובדנות בצה"ל

במדינות שונות במערב, למשל בסקנדינביה, שיעור ההתאבדויות בקרב חיילים נמוך בצורה משמעותית משיעור ההתאבדות בקרב האזרחים35-34. החוקרים משייכים זאת לכך שטרם הגיוס עוברים המועמדים מבחנים פסיכולוגיים ובדיקות רפואיות מקיפות. בישראל לעומת זאת, בזמנים שאינם זמני מלחמה, סיבת המוות המובילה בקרב חיילי צה"ל היא התאבדות. יש לזכור, כמובן, שבארץ הגיוס הוא חובה עבור כל אזרח יהודי או דרוזי בגיל 18. הגיוס והשירות הצבאי מהווים גורם לחץ משמעותי ביותר ובמיוחד עבור אנשים צעירים הנמצאים בדיוק בשלב התפתחותי בחייהם שבו הם נאבקים על עצמאותם ועל הגדרתם העצמית. בצבא מוצא עצמו האדם הצעיר מנותק ממערכת התמיכה החברתית והמשפחתית שלו וניצב בפני מערכת היררכית המציבה דרישות נוקשות לצייתנות. השילוב של משבר כזה עם זמינות של כלי נשק מציב אוכלוסיה זו בסיכון גבוה במיוחד5,36.

ואכן, בישראל, הסיכון להתאבדות בקרב גברים הוא הגבוה ביותר בגילאי 21-18 (15.7 ל-100,000)4. בשנים האחרונות, בממוצע, התאבדו 35 חיילים בצה"ל מדי שנה, ממוצע של חייל אחד מדי שבועיים37. בשנת 2006 התאבדו בצה"ל 26 חיילים, כלומר ירידה של כ-20 אחוז38. ייתכן שירידה זו קשורה לתכנית מניעת התאבדות שהונהגה בצבא, אולם מוקדם עדיין לקבוע זאת.

השירות בצה"ל הוא חובה גם לנשים, אולם בפועל מספר הנשים המשרתות בצבא נמוך בהרבה ממספר הגברים והן לרוב מוצבות בתפקידים שאינם קרביים והגישה שלהן לנשק מוגבלת יותר.

בונדר ועמיתים דיווחו כי הסיבות להתאבדות שונות בין חיילים קרביים וחיילים שאינם קרביים. הם הציעו שהסיבה לכך היא שחיילים קרביים הם בעלי חוזק פסיכולוגי רב יותר לעומת חיילים שאינם קרביים, אך הם משרתים בתנאים ובסיטואציות מלחיצים יותר. כלומר, בקבוצה זו ההתאבדות קשורה יותר למצב הסביבתי (situationally based). אלה הם "החיילים הטובים" שנוטים להימנע מבקשת עזרה בעת מצוקה נפשית39. אפטר ועמיתים הראו שאחד מגורמי העקה השכיחים המקדימים התאבדות בקרב חיילים קרביים הוא אירוע שנתפש ככישלון לעמוד בציפיות40. מאפיינים נוספים של חיילים שהתאבדו היו מוטיבציה גבוהה לשירות ותחושת אחריות גבוהה. ממצאים אלה מצביעים על נטייה לפרפקציוניזם ועל שאיפה למצוינות, אשר עלולים להוביל לקושי ניכר בהתמודדות עם עקה ועם כישלון

(הנתונים על צה"ל נלקחו מהספר: Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel. I Levav. Gefen Jerusalem. 2009 pp267-286)

אובדנות בקרב קשישים

למרות הבדלים תרבותיים בין המדינות השונות, שיעור התאבדות גבוה בקרב קשישים הוא ממצא אוניברסלי. בגילאי 75 ומעלה התאבדות היא השכיחה ביותר, במיוחד בגברים, ובמיוחד במדינות המערב41. על פי נתונים שפרסם משרד הבריאות לגבי השנים 2004-2000, שיעור ההתאבדות בקרב גברים בגילאי 75 ומעלה גבוה פי 2.5 מאשר בגילאי 24-15 (26.1 ל-100,000 לעומת 11.8 ל-100,000). שיעורי ההתאבדות בקרב נשים מבוגרות גבוהים מאשר בקרב נשים צעירות, אך נמוכים מאשר בקרב גברים. בישראל, השיעור הגבוה ביותר של התאבדות בקרב נשים נמצא בגילאי 75 ומעלה (11.8 ל-100,000), והשיעור הנמוך ביותר נמצא בגילאי 24-15 (1.8 ל-100,000). \

בשנים האחרונות נצפתה ירידה בשיעור ההתאבדות בקרב קשישים, נשים וגברים כאחד (36 ל-100,000 בגברים ו-11.8 ל-100,000 בנשים בשנים 1996-2000, לעומת 26.1 ל-100,000 בגברים ו-8.1 ל-100,000 בנשים בשנים 2000-2004).

אוכלוסיית הקשישים נאלצת להתמודד עם כמה גורמים מעוררי עקה המאפיינים תקופה זו בחיים: אובדן יכולות גופניות ותפקודיות, ירידה ביכולת הקוגניטיבית, פגיעה בתפקוד החברתי, באוטונומיה, במעמד החברתי ובעצמאות. שינויים אלה עלולים להוביל לתחושות של חוסר תקווה וריקנות, לדיכאון ולמחשבות אובדניות42,43. רון44 הדגיש את חשיבותן של בעיות רפואיות, כגון השלבים המוקדמים של מחלת אלצהיימר, כגורם סיכון לדיכאון ולהתאבדות בקרב קשישים.

כפי שהוזכר קודם, מחקרים מאנגליה ומישראל הראו שאנשים ללא בן זוג (אלמן, גרוש או רווק), משני המגדרים, נמצאים בסיכון גבוה יותר לדיכאון ולהתאבדות מאשר אלה שיש להם שותף לחיים4,45,46.

אוכלוסיית הקשישים בישראל ייחודית בכך שאחוז ניכר ממנה הם אנשים אשר שרדו את השואה. ידוע שהזיקנה קשורה ל"הפעלה מחדש" של תסמונות טראומטיות. ברק ועמיתים48 ניתחו נתונים ממדגם גדול של קשישים אשר אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים במהלך תקופה של חמש שנים. 135 מתוכם (14.6 אחוז) ניסו להתאבד לפני האשפוז. ביניהם היו 90 מתוך 374 ניצולי שואה שהיו במדגם (24 אחוז), לעומת 45 מתוך 502 מטופלים (8.2 אחוזים שלא היו בשואה).

לעתים קרובות יש תת הערכה של שיעור ההתאבדויות בקרב קשישים. סיבה אחת לכך היא שפעמים רבות המוות נגרם על ידי האדם בצורה בלתי ישירה, למשל סירוב לאכול או סירוב לקחת תרופות, ואז לא מזהים את המקרה כהתאבדות.

עובדה מעניינת היא שקשישים (גם נשים) לעתים קרובות בוחרים דווקא בשיטות התאבדות אלימות, דבר המעיד על כך שהכוונה האובדנית חזקה. מנתוני משרד הבריאות עולה כי שיטות ההתאבדות השכיחות ביותר בקרב בני 75 ומעלה בשנים 2004-2000 היו חניקה (7.4 ל-100,000 בגברים, 1.6 ל-100,000 בנשים) וקפיצה מגובה (5.5 ל-100,000 בגברים, 1.8 ל-100,000 בנשים). בקבוצות גיל צעירות יותר, השיעור של שימוש בשיטות אלו היה נמוך יותר בשני המגדרים4.

נסיונות התאבדות (שאינם מסתיימים במוות) הם אמנם נדירים בקרב קשישים אך מהווים אינדיקטור חשוב לסיכון אובדני. ניתן להסביר את השיעור הנמוך של נסיונות התאבדות בקרב קשישים בכך שאדם קשיש אשר מחליט להתאבד יש לו כוונה חזקה למות והוא נחוש שההתאבדות תסתיים במוות. בקבוצת גיל זו, שלא כמו בקרב צעירים, נסיונות התאבדות הם בגדר "התאבדות שנכשלה" ולא בגדר "זעקה לעזרה"38. ברוב המכריע של מקרי התאבדות בקשישים לא היה ניסיון אובדני קודם, ולכן איתור מוקדם הוא בעייתי41.

התאבדות בקרב ערבים ישראלים ובקרב יהודים

המגזר הערבי בישראל אינו מהווה קבוצה הומוגנית. לבב ואייזנברג47 מצאו ששיעור ההתאבדות בקרב ערבים מוסלמים הוא הנמוך ביותר בהשוואה ליהודים, דרוזים וערבים נוצרים. לפי נתוני משרד הבריאות בשנים 2004-2000 מספר ההתאבדויות במגזר היהודי עמד על ממוצע של 370 לשנה לעומת 30 במגזר הערבי. בגילאי 24-15, שיעור ההתאבדות במגזר הערבי היה 7.9 ל-100,000 בגברים ולא היו התאבדויות בקרב נשים בגילאים אלה. המספרים המקבילים במגזר היהודי היו 12.8 ל-100,000 ו-2.1 ל-100,000, בהתאמה. מניתוח על פי גיל ניתן לראות עלייה בשיעור ההתאבדויות בעשור האחרון בקרב בני נוער ערבים, במיוחד התאבדויות באמצעות נשק חם49. שיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בקרב ערבים ישראלים הוא בגילאי 24-15, בעוד שבקרב יהודים השיעור הגבוה ביותר הוא מעל גיל 75. כשליש ממקרי ההתאבדות באוכלוסיית הערבים הישראלים הוא של בני נוער, בהשוואה לחמישית באוכלוסיה היהודית והדרוזית. לפיכך, בעלי מקצוע אשר עובדים עם בני נוער ערבים חייבים להיות ערים לסיכון המוגבר בקרב אוכלוסיה זו ולגבש אסטרטגיות למניעת התאבדות.

בניגוד לממצאים לגבי התאבדות (6.2 ל-100,000 בקרב ערבים ישראלים, לעומת 15.1 ל-100,000 בקרב יהודים ישראלים), השוואה של שיעורי נסיונות ההתאבדות בין יהודים וערבים אינה זמינה בפרסום הרשמי של משרד הבריאות. מחקר שנערך בקרב מטופלים שהגיעו לחדר מיון בבית חולים בגליל המערבי הראה שיעור גבוה יותר של נסיונות התאבדות בקרב ערבים לעומת יהודים (24.4 ל-100,000 לעומת 11.0 ל-100,000 בהתאמה)30. ממצא חשוב נוסף במחקר זה היה ההבדלים בין האוכלוסיות מבחינת גיל, מגדר ומספר המקרים של פגיעה עצמית. בקרב גברים יהודים עלה מספר הפגיעות העצמיות באופן משמעותי אחרי גיל 40, בעוד שבקרב הערבים לא היו הבדלים בגילאים השונים. בקרב נשים יהודיות, מספר האשפוזים עקב פגיעה עצמית עלה עם הגיל, בעוד שבקרב נשים ערביות השיא היה בגילאי 29-20. ממצאים אלה מרמזים כי בקבוצות אתניות שונות קיימות תבניות שונות של גורמי סיכון.

ההשוואה בין ערבים ויהודים מבחינת שיעור ההתאבדויות ושיעור נסיונות ההתאבדות מלמדת שבקרב הערבים, יותר מאשר בקרב היהודים, פגיעה עצמית מכוונת היא ביטוי למצוקה רגשית יותר מאשר רצון למות30. יותר מכך, בקרב נשים ערביות ישראליות, אשר מהוות מיעוט בתוך חברה פטריארכאלית50, פגיעה עצמית מכוונת היא לעתים אמצעי מחאה כנגד דיכוי.

אובדנות בקרב מהגרים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה

הסתגלות לתרבות חדשה מהווה אתגר בפני מהגרים. אובדן של מעמד חברתי ושל מערכות תמיכה חברתיות ומשפחתיות, בלבול בזהות, בדידות ושינוי תרבותי עלולים להוביל לתחושות ייאוש וחוסר תקווה, ולבסוף להתנהגות אובדנית.

מנתוני משרד הבריאות עולה כי בשנים 2007-2000 היה שיעור ההתאבדות בקרב עולים מברית המועצות לשעבר גבוה בכל קבוצות הגיל משיעור ההתאבדות בקרב יהודים שאינם עולים חדשים וכן משיעור ההתאבדות בקרב עולים מאתיופיה. ההבדל היה משמעותי במיוחד בקבוצת הגיל 424-15.

שני סקרים לגבי אובדנות בקרב עולים מברית המועצות מצאו הבדלים בתבניות האובדנות, הן בקרב מתגברים והן בקרב מבוגרים, בהשוואה לילידי הארץ.

בסקר הראשון51 השוו בין 406 מתבגרים ילידי ברית המועצות אשר היגרו לישראל בשנים 1989-1993 (בגילאי 18-11), לבין 203 מתבגרים יהודים מבתי ספר ומהאוניברסיטה היהודית במוסקבה, לבין קבוצה שלישית של 104 מתבגרים ילידי הארץ. בכל המדגמים השתמשו באותה שיטה של סקר מדלת לדלת ובאותם שאלונים. הממצאים הראו שכל מתבגר עשירי בקבוצת העולים (10.9 אחוזים) דווח על מחשבות אובדניות בששת החודשים שקדמו לסקר. שיעור זה היה גבוה בצורה משמעותית משיעור המחשבות האובדניות בקרב המתבגרים החיים ברוסיה, אך לא שונה בצורה משמעותית מהשיעור בקרב המתבגרים ילידי הארץ (8.7 אחוזים). בנוסף, 95.4 אחוז (42/44) מבין אלה שהיו להם מחשבות אובדניות גם ניסו להתאבד בתקופה הנ"ל, וזאת בהשוואה ל-0.5 אחוז (2/ 360) מבין אלה שלא היו להם מחשבות אובדניות51. אלה שהיו להם מחשבות אובדניות דיווחו על רמות גבוהות יותר של מצוקה נפשית וסבלו יותר מבעיות התנהגות לעומת אלה שלא היו להם מחשבות אובדניות, וכן היו להם יותר בעיות הקשורות להגירה כגון בעיות שפה, יותר בעיות בריאות ובעיות משפחתיות, ופחות תמיכה חברתית ומשפחתית51.



הסקר השני52 השווה בין מדגם רנדומלי של עולים מברית המועצות לשעבר (N=800) לבין מדגם של יהודים ברוסיה. כמעט כל המשיבים חיו בישראל במשך פחות מחמש שנים בעת עריכת הסקר. קבוצת ההשוואה הרוסית (n = 411) הותאמה מבחינת גיל ומגדר ולא היו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות מבחינת מאפיינים סוציו-דמוגרפיים). ניתוח הנתונים העלה שההיארעות בחודש של מחשבות אובדניות בקרב קבוצת העולים (15.1 אחוז) היתה גבוהה באופן משמעותי מאשר בקבוצת הביקורת (6.6 אחוזים). מבין העולים, 5.5 אחוזים ביצעו אי פעם ניסיון אובדני, בהשוואה ל-0.5 אחוז בקבוצת הביקורת. גורמי סיכון למחשבות אובדניות היו: גיל צעיר, חיים ללא בן זוג, רמה נמוכה של תמיכה חברתית, הגירה מארץ מוצא שבה שיעור ההתאבדות גבוה (רוסיה והמדינות הבלטיות) וחיים בישראל במשך שנתיים-שלוש. גורמי הסיכון החזקים ביותר היו מידת המצוקה הפסיכולוגית ותסמינים כגון דיכאון, עוינות ומחשבות רדיפה, כמו גם תמיכה חברתית נמוכה.



גם משרד הבריאות דיווח על שיעור גבוה יותר של אובדנות בקרב עולים מברית המועצות לשעבר בהשוואה ליהודים ילידי הארץ, בכל קבוצות הגיל למעט בגילאי 65 ומעלה. לדוגמה, בשנים 2000-2004, שיעור ההתאבדות בקרב גברים ילידי רוסיה בגילאי 24-15 היה גבוה פי 2.6 מהשיעור בקרב ילידי הארץ, בגילאי 44-25 פי 2.4 ובגילאי 64-45 פי 41.2.

לגבי אוכלוסיית העולים מאתיופיה, יש מעט מאוד מחקרים בנושא אובדנות. הנתונים האחרונים שפורסמו על ידי משרד הבריאות מצביעים על שיעור נמוך יותר של אובדנות (מחשבות אובדניות או נסיונות אובדניים) בקרב אוכלוסיה זו לעומת אוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר בכל קבוצות הגיל, שיעור דומה לזה שבקרב יהודים ואחרים שאינם מהגרים4. לגבי התאבדויות שהסתיימו במוות, השיעור בקרב עולים מאתיופיה גבוה בצורה בולטת לעומת האוכלוסיה הכללית בישראל2,28,55-52. למשל, בשנת 1984, שיעור ההתאבדות בקרב עולי אתיופיה היה 25 ל-100,000 לעומת שישה ל-100,000 באוכלוסיה הכללית, וב-1986 השיעור היה גבוה פי שבעה בקרב קבוצת העולים. עשור מאוחר יותר, הבדל זה נמשך56. הנתונים האחרונים ממשרד הבריאות מראים עלייה מדאיגה: שיעור ההתאבדות בקרב גברים אתיופים בגילאי 44-15 היה 59.1 ל-100,000 בשנים 2004-2000, לעומת 32.4 ל-100,000 בשנים 2000-1996. בקרב גברים אתיופים צעירים בגילאי 24-15 היה שיעור ההתאבדות גבוה פי 7.4 בהשוואה ליהודים ואחרים שאינם מהגרים, וגבוה פי 2.8 בהשוואה לעולים מברית המועצות לשעבר (טבלה מס' 4).

נתון משמעותי נוסף מראה שבקרב גברים אתיופים אחוז ההתאבדויות המסתיימות במוות, מתוך סך ההתנהגויות האובדניות (נסיונות התאבדות והתאבדויות) גבוה באופן משמעותי (43 אחוז) בהשוואה לעולים מברית המועצות לשעבר (21 אחוז) ובהשוואה ליהודים ואחרים שאינם עולים (17 אחוז).

אריאלי ועמיתים57 ערכו מחקר שבו ביצעו "בדיקה פסיכולוגית לאחר המוות" (psychological autopsy) של מקרי התאבדות בקרב עולים מאתיופיה. הם ראיינו קרובי משפחה וחברים של 44 מתוך 49 עולים מאתיופיה אשר התאבדו בתקופה בין ינואר 1983 וספטמבר 1992. הם בדקו גם דו"חות לגבי ההתאבדויות וסיכומים רפואיים של טיפול במרפאות בריאות הנפש כאשר היו כאלה. הם מצאו שהיחס בין גברים ונשים היה פי שניים מאשר במקרי ההתאבדות באוכלוסיה הכללית. שיעור ההתאבדויות היה הגבוה ביותר בקבוצת הגיל 39-20. שתי שיטות ההתאבדות היחידות היו תלייה וקפיצה מגובה, ולא היה הבדל בין גברים ונשים מבחינת שיטת ההתאבדות.

העקה הנגרמת על ידי תהליך ההגירה אינה מהווה הסבר יחיד להבדל בנטייה להתאבדות בין אוכלוסיית העולים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר. ייתכן שיש תת אבחון של הפרעות פסיכיאטריות מסוימות בקרב ישראלים ילידי אתיופיה, ככל הנראה משום שהפסיכיאטרים בארץ אינם מודעים מספיק להסתמנות תלויות התרבות בקרב אוכלוסיה זו, וכתוצאה מכך יש כמובן תת טיפול56. אחרים הציעו שהסיכון המוגבר בקרב עולים מאתיופיה קשור להבדלים בתפקיד הגבר כראש המשפחה בארץ המוצא לעומת תפקידו בישראל, אשר מובילים למתח בקרב גברים אתיופים נשואים כשהם מאבדים את מעמדם בתוך המשפחה בארץ. שני הדברים עלולים להוביל בסופו של דבר לדיכאון ולהתאבדות. כתוצאה מההגירה לישראל נפגעו גם הנשים האתיופיות אשר איבדו את ההגנה שסיפקו להן מנהיגי הקהילה באתיופיה מפני אלימות בתוך המשפחה, וכאן הן נותרו חשופות ופגיעות.

מעובדות להתערבות

בשל המגוון האתני והתרבותי הייחודי בישראל ועל מנת לקבל תמונה מקיפה לגבי האובדנות, יש צורך במחקר של חתכים חברתיים ספציפיים. בסקירה זו סיכמנו חלק מהמחקר שנערך בארץ ב-20 השנים האחרונות. התמקדנו בכמה קבוצות שבהן הסיכון האובדני גבוה במיוחד, כגון אוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר, אוכלוסיית העולים מאתיופיה, ניצולי שואה וחיילי צה"ל, וכן בתת קבוצות על פי גיל ומגדר, החותכות הבדלים אתניים ודתיים.

במרכזים בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה פועלות תכניות מניעה מבוססות עובדות הכוללות מגוון פעולות: הקמת מאגר מידע אפידמיולוגי לגבי נסיונות התאבדות והתאבדות, קמפיינים להעלאת המודעות לבריאות הנפש ולאובדנות, תכניות מניעה לסטודנטים, בדיקות סקר בקרב בני נוער בסיכון, הגברת המודעות ומתן כלים בידי רופאים ראשוניים לאיתור וטיפול בדיכאון ובאובדנות, חינוך דרך התקשורת, והגבלות לגבי נשיאת נשק58. 

ד"ר איילה אורי, מתמחה בפסיכיאטריה של הילד, בית החולים זיו, צפת. סנדרין בורשטיין, דוקטורנטית, מכון קרולינסקה, סטוקהולם, בית החולים שניידר, המרכז הרפואי רבין, פתח תקוה.
פרופ' אלן אפטר, מנהל המחלקה לרפואה פסיכולוגית, בית החולים שניידר, המרכז הרפואי רבין, פתח תקוה

הנתונים על צה"ל נלקחו מהספר: Psychiatric and Behavioral Disorders in Israel. I Levav. Gefen Jerusalem. 2009 pp267-286