למחלקה פעילה לטיפול יום (half-way in) מתקבלים על פי אותם קריטריונים לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בבית חולים, למעט מקרים קיצוניים. המחלקה מאפשרת טיפול אינטנסיבי במערך קהילה טיפולית וצוותים רב מקצועיים כמקובל גם במחלקות אשפוז פתוחות. כל זאת, ללא שבירת רצף סביבת חייו של המטופל, תוך שיתוף גורמי התמיכה שלו בקהילה.

מחקרים אמפיריים על פני שנים רבות ומטה-אנליזה של קבוצת Cochrane הדגימו כי טיפול יום פעיל הוא יעיל קלינית וכלכלית, מוביל לשביעות רצון גבוהה יותר ומקטין הצורך באשפוז בבית חולים (Creed et al., 1997; Marshall et al., 2003; Priebe et al., 2006). לא בכדי, קיימת מגמה בתוך מערכת בריאות הנפש בישראל לפתיחה של מחלקות טיפול יום, ואמנם מספר מחלקות כאלה נפתחו בשנים האחרונות (למשל, בבתי החולים גהה, שלוותה ובקמפוס נס ציונה של המרכז לבריאות הנפש באר יעקב-נס ציונה. כמו כן, בנתניה, תחת החסות של האגודה לבריאות הציבור). מעניין לציין בהקשר זה, כי מחלקות הממוקמות בתוך מסגרת בית החולים אינן עונות להגדרה של מחלקות טיפול יום, המוגדרות ככאלו בתנאי שהן ממוקמות בקהילה.

מחלקת היום הראשונה הוקמה בישראל במרכז לבריאות הנפש ביפו. מחלקה זו הוקמה בעקבות הלחץ הציבורי האמריקאי להעברת הטיפול בחולי הנפש לקהילה שהובילה לחקיקה בתקופתו של קנדי (Community Mental Health Act, 1963). מחלקת טיפול היום שבמרכז לבריאות הנפש ע"ש בריל (רמת חן) הוקמה בשנת 1969 והיתה אף היא בין המחלקות הראשונות מסוג זה בישראל.

למרות המגמה האמורה, במדינת ישראל קיים חוסר ניכר בעמדות טיפול יום בתחום בריאות הנפש. הדבר בולט אפילו יותר לאור העקרונות ליישום הרפורמה בבריאות הנפש המכוונים להפניית משאבים לפיתוח שירותים בקהילה, כאשר מחלקות טיפול היום הן הדוגמה המובהקת לטיפול קהילתי אינטנסיבי שיכול לתת מענה על הדרישה לספק למטופל סביבה מגבילה במינימום (least restricted environment) כחלופה קודמת למחלקות אשפוז פתוחות.

האשפוז הפסיכיאטרי

אשפוז הוא אופציה אחת מני רבות לטיפול בתחלואה נפשית. ככל הטיפולים במחלות נפש, גם האשפוז עבר שינויים מרחיקי לכת ב-30 השנים האחרונות. בעוד שבעבר היה הטיפול הנפשי במסגרת בית החולים דרך להגן על החולה מפני פגיעה עצמית ולבודד אותו מלחצי החברה, הרי שכיום מוצע למאושפז הפסיכיאטרי מגוון רחב של אפשרויות טיפול, והחידושים בתחום הטיפול התרופתי שינו את מהות האשפוז מאשפוז כרוני ממושך-אחזקתי לאשפוז קצר יותר שמטרתו טיפולית-מיידית.

גם כיום עומדות בפני חולי הנפש אפשרויות טיפול מגוונות, התלויות בצורך הרפואי. אפשרויות אלו כוללות אשפוז במחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים; בתי חולים פסיכיאטריים; אשפוז חלקי או טיפול יום; דיור מוגן; מרכזים קהילתיים לטיפול בחולי נפש; פסיכיאטרים פרטיים; מטפלים אחרים; וקבוצות תמיכה. בכל המסגרות הטיפוליות האלו, המטרה היא לשקם במהירות האפשרית את החולה ולהחזיר אותו לחיים עצמאיים בקהילה, תוך המשך מתן טיפול מתאים במסגרת זו.

מגוון רחב של חולים פונה לאשפוז במסגרת המחלקות הפסיכיאטריות, כשרק מיעוטם זקוק לאשפוז בכפייה. רוב האשפוזים מתבצעים מרצון, אפילו כשהם באים על רקע של מצוקה קשה של החולה ושל משפחתו. גם מגוון המחלות הוא רחב וכולל למשל מחלות קשות וכרוניות כמו סכיזופרניה, או מחלות אקוטיות וחולפות כמו הפרעה הסתגלותית.

ההחלטה על אשפוז פסיכיאטרי תלויה קודם כל בחומרת המחלה ובשאלה האם טיפול בבית או במסגרת קהילתית אחרת יכולה לתת מענה טוב יותר למצבו של החולה. מעגל חברתי תומך ומשפחה תומכת יכולים להשפיע על ההחלטה לאשפוז. חולה שמלווה במשפחה או בחברה תומכת יוכל לעתים להימנע מאשפוז ולהישאר במסגרת הקהילה.

בתי החולים הפסיכיאטריים והיחידות לרפואת הנפש בבתי החולים הכלליים מספקים מכלול טיפולים, ביניהם פסיכותרפיה, טיפולים תרופתיים וכן שירותים חברתיים שונים. האשפוז משמש פעמים רבות דרך להתגבר על תקופת משבר כדי לאפשר לחולה לחזור לקהילה במצב טוב ויציב יותר. העובדים הסוציאלים במחלקה יעזרו פעמים רבות לחולה להשתלב בחברה שמחוץ למחלקה וישלבו אותו בתכניות שיקום שונות.

נתונים לגבי האשפוז פסיכיאטרי בישראל

קשה מאוד למצוא נתונים המפרידים בין האשפוז במחלקה סגורה לטיפול במחלקה פתוחה. בשנת 2007 פרסם משרד הבריאות את ממצאיו בנוגע למגמות אשפוזיות בישראל ובין היתר ציין את מגמות האשפוז במחלקות לבריאות הנפש באופן כללי.

על פי פרסום משרד הבריאות, בסוף שנת 2006 הוקצו לבריאות הנפש 4,240 מיטות, כשני שלישים מהן בבעלות ממשלתית. המגמות העיקריות שנמצאו היו ירידה בתקינת המיטות וירידה ניכרת במשך האשפוזים (מ-204 בשנת 1995 ועד 91 בשנת 2005). בסוף 2007 חלה ירידה נוספת במיטות שהוקצו לבריאות הנפש - 3,150 מיטות. לפיכך, משנת 2000 ועד שנת 2007 חלה ירידה של 39 אחוז במספר מיטות האשפוז הפסיכיאטרי. מגמת משרד הבריאות בשנים האחרונות מאז שנות ה-90 היא צמצום מספר המיטות של בריאות הנפש והעברת שירותים שונים למסגרת הקהילה (דיור מוגן, הוסטלים וכדומה) (להרחבה בנוגע למגמה זו, ראו אליצור, 1998).

מנתוני משרד הבריאות עולה כי לא רק מספר המיטות הצטמצם בשנים האחרונות אלא גם תפוסת המיטות, אחוז המאושפזים מכלל האוכלוסיה (0.82 ל-1,000 נפש בשנת 2000, לעומת 0.48 ל-1,000 נפש בשנת 2007) וכן משכם של האשפוזים ירד באופן משמעותי ביותר. בשנת 2000 היה משך האשפוז הממוצע במחלקות פסיכיאטריות 232 יום ואילו בשנת 2007 היה משך האשפוז הממוצע 67 יום. מגמה זו עדיין ממשיכה.

הרפורמה במערכת בריאות הנפש והשפעתה על שירותי האשפוז

מערכת הבריאות פועלת כיום בתנאים של מציאות משתנה. העשורים האחרונים מתאפיינים במגמה של רפורמה במערכות הבריאות ברבות ממדינות העולם. המניעים לרפורמות הם בראש וראשונה פוליטיים וכלכליים, משברים וקשיים מתמשכים תוך וחוץ מערכתיים. גם מערכת הבריאות במדינת ישראל התמודדה עם קשיים דומים ולכן נערכה גם בה רפורמה (שלא הושלמה במלואה) שמגמתה ופרטיה דומים לאלה שנערכו בעולם. בישראל התכנסה ועדת נתניהו בשנת 1988 במטרה לבדוק את תפקוד ויעילות מערכת הבריאות בישראל. דו"ח הוועדה הוגש בשנת 1990 והוא כלל שורה של המלצות לרפורמה בתחום הבריאות. בעקבות דו"ח זה נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1994. המגמה הכללית של הרפורמות היא ריסון עלויות, ייעול השירותים והתאמת מבנה שירותי הבריאות לצורכיה של האוכלוסיה (בן נון, ברלוביץ ושני, 2005).

הרפורמה ביקשה לערוך מהפך מיוחד בתחום בריאות הנפש. במשך שנים, ועל רקע החשש והסטיגמה שאפפו את נושא חולי הנפש, המגמה היתה דווקא להרחיב את אופציית האשפוז ולהוסיף מיטות אשפוז, וזאת על מנת להוציא את חולה הנפש מהקהילה (מיסטר וויטצום, 1988; אליצור, 1988). בשנת 1955 עבר בכנסת החוק לטיפול בחולי נפש, שביטא את תחילת השינוי במעמדו של חולה הנפש בישראל.

חוק זה הופיע במקביל למגמה כלל עולמית לשילוב חולה הנפש בקהילה במקום נידויו והרחקתו ממנה (אבירם, 1988). תהליך נוסף שהתחולל באותן שנים הוא מציאה של תרופות יעילות לחולי נפש, מה שאפשר בפועל קיצור של אשפוזים ושחרור של חולים לקהילה (פרידמן, 2002; קפלן ועמיתיו, 2001). אלא שהתשתית בקהילה לא היתה מפותחת דיה ולא פעם חולי הנפש נאלצו להתמודד עם תנאים בקהילה שלא תאמו את צורכיהם (אבירם ועמיתיו, 1996). בשנות ה-70 נעשה ניסיון לפתור בעייתיות זו באמצעות בנייה של מערכת מרפאות קהילתיות על פי אזורים לחולי נפש (גינת, 1992).

ביוני 1988 הוקמה ועדת חקירה ממשלתית לבחינת שירותי בריאות הנפש בישראל. המסקנות פורסמו בשנת 1990. הוועדה תמכה בהוספת משאבים ייחודיים לתחום בריאות הנפש בקהילה ובשילוב של שירותי בריאות הנפש בתוך שירותי הרפואה הכלליים (הן מרפאות והן בתי חולים). תחום בריאות הנפש היה התחום היחידי שקיבל תוספת תקצוב בוועדה, למרות שהוועדה דנה בכל תחומי הרפואה. בשנת 1991 נחקק חוק טיפול בחולי הנפש שהשווה את זכויותיו של חולה הנפש לאלה של החולה הגופני. אלא שרוב מסקנותיה של הוועדה נותרו ללא יישום והתקצוב של תחום בריאות הנפש המשיך להיות ירוד ובלתי הולם (חבר ועמיתיו, 2005).

בשנת 1999 הוקמה על ידי משרד הבריאות ועדת היגוי ברשות פרופ' משה קוטלר, אשר תפקידה לבחון את המלצת ועדת נתניהו בהתייחס לשירותי בריאות הנפש. המלצות הוועדה היו (חבר ועמיתיו, 2005):

ארגון מחדש של שירותי בריאות הנפש, תוך צמצום מערך האשפוז והרחבת שירותי הקהילה. מטרת שינוי זה היתה לצמצם את מספר מיטות האשפוז הפעילות ובמקומן להפעיל מערכת קהילתית רחבה שתכלול מרפאות רבות יותר, שירותים מסוג טיפול יום וכן הרחבת מערכות השיקום בקהילה במסגרות כמו מסגרות דיור ייחודיות ומסגרות עבודה ייחודיות.

חלוקה אזורית של הארץ. הכוונה היתה לחלק את המדינה למספר מחוזות בנוגע לבריאות הנפש. כבר היום פועל בכל מחוז פסיכיאטר מחוזי נפרד, האחראי על הפעילות במחוז. בנוסף, חולים יופנו לבתי חולים על פי אזור מגוריהם, בלי אפשרות לעבור מבית חולים אחד לאחר. גם שירותי הקהילה יהיו צמודים לשירותים אלה ויינתנו על פי איזורי מגורים, זאת מתוך מטרה לשמור על הרצף הטיפולי של החולים.

קביעת אמות מידה קליניות להחלטה על אשפוזים ועל טיפולים בקהילה. מטרת שינוי זה היתה למנוע אשפוזים מיותרים וארוכים ולהעביר ככל האפשר את השירותים לקהילה, בהתאם להמלצה הראשונה של הרפורמה. אמות המידה הקליניות יאפשרו לרופאים לבצע החלטות ברורות בנוגע למי יישלח לאשפוז ומי ניתן להשאיר לטיפול בקהילה. אמות מידה אלו נחוצות הן בגלל הנטייה לאשפוזים כרוניים שהיתה נפוצה מאוד בעבר והן מפאת העובדה שלוקח זמן להחדיר לתודעה את קיומם של שירותים אחרים בקהילה אשר יכולים לבוא במקום אשפוז.

הכשרת כוח אדם לביצוע שינויים אלה. כיוון שישנה תנודה לכיוון של פעילות בקהילה, יש מקום להכשיר כוח אדם לפעילויות שיקומיות (חונכים, סומכים, מדריכים, עובדים סוציאלים בקהילה וכדומה) ולצמצם כוח אדם הדרוש לאשפוזים. כמו כן, בתוך מסגרות האשפוז שיהפכו להיות חריפות וקשות יותר, יש צורך בכוח אדם מיומן להתמודד עם השינוי בתמהיל החולים המאושפזים.

העברת האחריות מהמדינה לקופות החולים. כידוע, כל שירותי הבריאות במדינה מסורים בידי קופות החולים, ומבחינה זו בריאות הנפש הופלתה לרעה כבת חורגת והשירותים ניתנו ישירות על ידי המדינה. אחת ממטרות הרפורמה היתה לתקן את האנומליה הזו ולתת למערכת בריאות הנפש מקום מקביל כמו ליתר השירותים הרפואיים, הניתנים על ידי קופות החולים.

המלצות הוועדה התקבלו פה אחד והוגשו למנכ"ל משרד הבריאות דאז, בועז לב (חבר ועמיתיו, 2005). כמובן, יש להדגיש, צמצום מיטות האשפוז חייב להיות מלווה בשיפור השירותים בקהילה. אחרת, כל הטיה של מרכז הטיפול לקהילה תרע את מצבם של חולי הנפש, כפי שנמצא בעבודות ממקומות שונים (Scott, 1993).

רפורמה, בישראל בכלל ובמערכת הבריאות בפרט, היא קשה ליישום עקב כוח רב שנצבר בידי ועדי העובדים. צמצום מערך אשפוזי ופתיחת מערכי טיפול מקבילים בקהילה סביר שיזכו להתנגדות רבה מצד עובדי בתי החולים, כפי שאכן קרה בפועל. זאת ועוד, בניגוד לתחומי רפואה אחרים שבהם יש בקרה של קופות החולים על אורכי האשפוז והצדקתם, כיוון שהקופות הן המממנות של טיפולים אלה, הרי היותו של תחום בריאות הנפש "ילד חורג" של מערכת הבריאות, הנמצא ישירות תחת פיקוחו של משרד הבריאות, הוריד במשך תקופה ארוכה את המוטיבציה של בתי החולים להתייעל ולקצר את משכי האשפוז. התשלום הגיע ישירות מהמדינה, ובקרי קופות החולים לא לחצו לכיוון של הוזלת הטיפול.

כצפוי, לשינויים שיושמו במערכת בריאות הנפש היו השלכות אפילו ברמה המיידית. העקרונות שהנחו את השינוי היו מתן דגש על שביעות רצון הלקוח, שיתופו בהקצאת המשאבים ובכלל הרחבת הנגישות לשירותי הבריאות. יצירת סביבה ארגונית הממקסמת הזדמנויות לעובדים, מתחשבת בצורכיהם ומקדמת למצוינות. שינוי מערכים ארגוניים בעלי דגשים ביורוקרטיים על מנת שיהפכו לסביבה המקדמת התמקצעות. שינויים אלה יושמו ללא הסבת משאבים ושינויים מערכתיים משמעותיים, ללא הכנסת אמצעי יעול ניהולי וללא בקרה.

התוצאות לא איחרו לבוא: ארגונים שקיומם הובטח תמיד בשל היותם חלק מהמדינה או מקופת החולים נדרשו להפעיל אסטרטגיות הישרדות, הכוללות פיקוח על עלויות משאבי האנוש ועלייה בתפוסה. הורחב מאוד השימוש בטכנולוגיות מחשוב מתקדמות, וידועים הקשיים הכרוכים בהסתגלות לעבודה בעיקר מול מערכות מחשוב. הורחבו השירותים האמבולטוריים והשיקומיים והעומס הנוסף הוטל גם על כוח האדם הסיעודי שצומצם ממילא. הורחבה המסגרת הטיפולית בבית הלקוח, היינו כוח האדם המקצועי נדרש להשיג תוצאות טובות לא פחות מבעבר בזמן קצר יותר. כל המערכת נדרשת לקיצור זמני התגובה, מה שמגביר את לחץ העבודה. הוספת בקרה למשך האשפוז בשנת 1998 היוותה גורם מניע לקיצור אשפוזים ולשינוי טכניקות הטיפול בארץ, בדומה למה שקרה בארצות הברית בשנת 1989, אז החלה בקרה על אורכי האשפוז שם.

מחלקת אשפוז יום מול מחלקת טיפול יום

בניגוד למחלקה הפתוחה, אשר מטבעה, ככל מחלקת אשפוז אחרת, מנתקת את החולה מסביבתו הרגילה ומעבירה אותו לסביבה רפואית, מחלקת טיפול יום מאפשרת את הותרת החולה במסגרת הקהילה. לחולה הנתון בסביבתו הטבעית יש סיכוי גבוה לשמר ולעודד את התפקודים המבריאים ובכך למנוע נסיגה שאשפוז עלול ליצור. השתלבות החולה בקהילה טיפולית מאפשרת תהליכים נוספים של רה-סוציאליזציה ומונעת את הבידוד. המחלקה הופכת להיות חברה בזעיר אנפין המשכית לסביבה הטבעית של המטופל ולא מנותקת ממנו.

עד פרסום נוהל משרד הבריאות בשנת 2007, הוגדרו מחלקות היום בישראל כמחלקות אשפוז יום. מחלקות אלו בהגדרתן היום הן מחלקות half-way out ומטרתן ללוות את החולה בדרכו מהאשפוז לחיי קהילה. מדובר במחלקות ברמת פעילות רפואית נמוכה יחסית. מיטות יום כאלו התקיימו בעבר, וכך גם היום, בסמוך למחלקות אשפוז בבתי החולים. גם כיום מוקצות חלק ממיטות האשפוז (כשישית ממיטות האשפוז) לצורכי שיקום ושילוב בקהילה. המטופלים שלהם מוקצות מיטות אשפוז אלו ימשיכו להגיע למחלקה במסגרת של אשפוז יום או בהסדר הגעה חלקי אחר למשך תקופה נוספת מעבר לתקופת האשפוז המלא, עד לשילובם הסופי בקהילה. לעומת זאת, מחלקות טיפול יום הן מחלקות half-way in.

מחלקות אלו הן פעילות, כלומר פועלות באינטנסיביות גבוהה, ומטרתן לתת מענה לחולים שהיו עלולים להגיע לאשפוז, אך ניתן עדיין לטפל בהם באופן מיידי ויעיל במסגרת הקהילה (ראו גם Shek et al., 2009). לשני סוגי המחלקות הקצה משרד הבריאות משך שהות ממוצע של 60 יום, אך חשוב לציין כי משך שהות זהה זה אינו מבטא את הפונקציות השונות של כל אחת מהמחלקות.

בנוהל מחלקת טיפול יום בקהילה (2007) מוגדרת מטרת מסגרת טיפול היום כך: "להביא לאיזון נפשי ותפקודי של המטופלים, למניעת אשפוז מלא
(half way in) ולאפשר המשך חיים בקהילה והשתתפות בתכניות טיפול ושיקום. מחלקת טיפול יום בקהילה פועלת כסביבה טיפולית ((Therapeutic Milieu ומיועדת להציע טיפול אנטגרטיבי תוך מיזוג יתרונותיהם של סוגי טיפול שונים בבריאות הנפש במודל ביו-פסיכו-חברתי.

תכנית הטיפול מאורגנת סביב מערך רפואי הכולל סיעוד וצוות רב מקצועי שבמרכזו שגרת מחלקה רפואית פעילה בבריאות הנפש. המיוחד למחלקת טיפול יום בקהילה הוא הקשר ההדוק עם גורמי טיפול בקהילה (רפואה ראשונית, שיקום ורווחה) המאפשר הפניות ישירות, דחופות ואלקטיביות והבטחת רצף הטיפול." אין ספק כי מדובר ברמת פעילות גבוהה, שבאה כחלופה לאשפוז. למרות זאת, בניגוד לאשפוזים במחלקות הפתוחות, הוקצו המשאבים למחלקת טיפול היום בצמצום רב, ללא התחשבות באינטנסיביות הטיפול ותוך הקצאה של מעט מדי ימי אשפוז (אותו מספר ימי אשפוז כמו של מחלקות אשפוז יום), שאינם מביאים בחשבון כי הטיפול במחלקה צריך לתת מענה גם לפונקציה של טיפול יום (half way in) וגם בהמשך לפונקציה של אשפוז יום (half way out), דהיינו חזרה הדרגתית לקהילה, פונקציה שאותה ממלא אשפוז היום כמחלקה משלימה לאשפוז המלא, לפחות עבור חלק מהחולים.

הקהילה הטיפולית שעימה נפגש המטופל במסגרת טיפול יום מורכבת מחולים ומצוות רב מקצועי, המנסה ביחד ליצור אוירה מאורגנת יותר ופתוחה, המשמשת לעיצוב התנהגות. אמנם נשמרת ההיררכיה - אנשי הצוות לעומת המטופלים - אך יחד עם זאת יש עידוד להשתתפות אקטיבית של המטופלים בהחלטות שונות. לדוגמה, מטופלים משתתפים בהחלטות כמו סדר הקבוצות, פעילויות מיוחדות וכדומה. הקהילה הטיפולית מציעה לחולים פסיכוטיים, דכאוניים, חרדתיים ואחרים הכלה וקבלה של החריגות ההתנהגותיות שלהם.

היחסים בין החולה לקהילה מאפשרים לחולה מצד אחד להיות אקטיבי ולגלות מנהיגות, ומאידך, לגלות סובלנות לעצמי ולאחר בעת חולשה, באופן טבעי ומבלי להיהרס על ידי סביבה עוינת ובלתי מכילה. הקהילה משמשת כאמור לעיצוב התנהגות ומאפשרת למטופלים להחליף התנהגויות לא הסתגלותיות בהתנהגויות הסתגלותיות יותר.

הנוהל מגדיר את מיקום מסגרת טיפול היום כמסגרת שהיא מחוץ למתחם בית החולים הפסיכיאטרי, דהיינו מסגרת עצמאית העומדת בזכות עצמה, הנתמכת בחדר מיון (של המרכז לבריאות הנפש) ובמעבדות (בקהילה). נוהל משרד הבריאות אף מגדיר את הצוות המטפל במסגרת טיפול היום. הצוות, על פי הגדרות משרד הבריאות, כולל שני פסיכיאטרים מומחים (אחד בתפקיד מנהל), שתי משרות סיעוד וכן כוח אדם בתחום הריפוי בעיסוק, העבודה הסוציאלית, הפסיכולוגיה ומקצועות פרא-רפואיים נוספים.

קריטריונים לקבלה למחלקת טיפול יום

לא כל מטופל מתאים למסגרת האשפוזית של מחלקת טיפול יום. בהערכה גסה, כ-40 אחוז מהחולים הפסיכיאטרים החריפים המופנים לאשפוז מתאימים למסגרת אשפוזית זו (Creed et al., 1990).

כדי לאתר את החולים המתאימים לאשפוז במסגרת טיפול יום, הוצעו מספר קריטריונים לקבלה למסגרת זו:

באופן עקרוני, מציעה מחלקת טיפול היום מענה לכל מצוקה נפשית חריפה המחייבת אבחון, הערכה וטיפול.

הערכת מסוכנות - שלילת מסוכנות מיידית - אובדנות ואלימות. הערכת המסוכנות היא קריטית במיוחד במסגרת טיפול יום, משום שהמטופל נותר ללא השגחה במהלך שעות אחר הצהריים. המטפלים במסגרת טיפול היום מוכרחים להעריך את המסוכנות בכל יום מחדש ולבדוק האם המטופל מתאים עדיין למסגרת פתוחה זו. מסוכנות החולה ניתנת לטיפול במחלקה גם במסגרת קבוצות ייחודיות. בדיקות חוזרות ונשנות אלו והאחריות הכבדה המוטלת על המטפל עלולות לגרום לשחיקה. חשוב לציין כי למטופלים במסגרת טיפול יום פתוחה הדרך לפנות לטיפול במסגרת חדר המיון כדי לתת להם מענה סביב השעון.

קיום של מערכת תמיכה - במצב האידיאלי, המשפחה מעורבת בכל ההליכים, מקבלת המטופל למחלקת טיפול היום ועד לשחרורו. בפועל, לרבים מהחולים אין משפחות תומכות. לא פעם נתקלים במטופלים שהוריהם גרושים, שהיחסים במשפחה נותקו, או שהחולים מנותקים רגשית או גיאוגרפית מבני משפחתם. העדר גורם תומך מקשה מאוד על הטיפול ועדיין אי אפשר להזניח ולא לטפל במטופלים המצויים בסיטואציות משפחתיות-חברתיות האלו.

שלילת שימוש בחומרים ממכרים כמו אלכוהול או סמים, אלא אם כן מתקיימת גמילה במקביל במרכז גמילה או בתכניות ייחודיות במחלקת היום. קיימת אוכלוסיה גדולה אשר משתמשת בסוגים מגוונים של הקנבינואידים באופנים השונים או בתרופות מסוג בנזודיאזיפינים, שלא לפי המלצת הרופאים, הנזקקת לתכניות האחרונות.

גורם סוציואקונומי - המטופלים במסגרת טיפול היום צריכים להיות בעלי מקום מגורים קבוע ולהיות מסוגלים לממן לעצמם תזונה ונסיעות. כאשר החולה אינו יכול לאפשר לעצמו תנאים אלה, ניתן לפנות לגורמים שונים בקהילה (כמו מחלקות הרווחה) על מנת לעזור למטופל באמצעים כלכליים שיאפשרו לו לקבל את הטיפול.

למרות כללים אלה, נראה שלעתים קרובות המטופלים במחלקות טיפול היום חורגות מהקריטריונים הבסיסיים וניתן לטפל במסגרת טיפול היום במגוון רחב של מטופלים, חלקם מטופלים קשים ואובדניים. כך למשל, בעבודה שבוצעה על ידי Mazza ועמיתיו (2006) נמצא כי מסגרת של טיפול יום יכולה לספק טיפול מיטבי גם עבור חולים אובדניים. במחקר השתתפו 70 מטופלים שהופנו לטיפול במסגרת טיפול יום עקב ניסיון אובדני לבית חולים ברומא. שמונה מהם פרשו מהמחקר (11.4 אחוז), בעוד שרובם (88.5 אחוז) השלימו את המחקר. 24 אחוז אמנם גילו מחשבות אובדן לאחר שנה, אך אף אחד מן המטופלים לא ביצע ניסיון אובדני אפילו שנה לאחר השלמת הניסיון.

במקומות שונים בעולם אף הוצעו מחלקות טיפול יום ייחודיות לתת אוכלוסיות, כמו מכורים לסמים, קשישים הסובלים מאלצהיימר ועוד. בעבודתם של Howard ועמיתיו (2006) הוצגה למשל מחלקת טיפול יום המתמחה בטיפול בנשים במהלך הריון ולאחר לידה, ביחידה משותפת לאם ולתינוק. החוקרים מתארים את נסיונם הקליני ביחידה ייחודית זו ומציגים תוצאות טובות, יעילות ועדיפות כלכלית.

מודל למחלקת טיפול יום

העיקרון הבסיסי שהנחה את מקימי מחלקת טיפול היום במרכז הקהילתי בריל ברמת חן, בראשותו של פרופ' יהודה פריד ז'ל ובהנהלת פרופ' פרנץ בריל ז'ל, היה הומניזציה של הטיפול בחולה והוצאתו מבתי החולים, שבהם נעשה שימוש בשיטות מגבילות ולעתים אף כאלו שנתפשו כאלימות.

המחלקה האמורה מבוססת על 30 עמדות יום ומאוישת על פי תקני משרד הבריאות. כרבות ממחלקות היום, בנויה גם המחלקה ברמת חן, מאז סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, במודל של מכוונות בעיה (problem oriented). מודל זה מכיל צרכים ובעיות, מטלות לטווח קצר וארוך, שיטות כיצד להגיע למטרה, אחראי ביצוע וזמן משוער להשגה. באופן זה נכתבת תכנית הטיפול של המטופל.

לתכנית הטיפול שלושה שלבים: השלב הראשון כולל תמיד תכנית הערכה ובה אנמנזה, הטרואנמנזה, הערכה משפחתית ובדיקות עזר כמו טסטים והתייעצויות. לעתים נדרשת בניית תכנית טיפול ראשונית, המתמקדת בטיפול המצב משבר וייצוב ראשוני. השלב השני הוא הרחבת תכנית הטיפול, מתוך ההבנה האבחנתית ותוך חלוקת מטרות לטווח זמן קצר וארוך. בשלב השלישי והאחרון נקבעת תכנית שחרור, המכילה המלצות והפניות להמשך טיפול ושיקום. לתכנית התייחסות רחבת אופקים והיא כוללת התייחסות לאורחות חיים, הרגלי בריאות, פנאי, תרבות, יחסים בין-אישיים וכדומה. כפי שיודגש להלן, לאורך כל האינטראקציה עם המטופל, קיים יידוע מלא של המטופל בנוגע לטיפול שניתן לו, תרופתי ואחר, ושיתופו בטיפול, תוך יצירת ברית טיפולית המבוססת על שקיפות המידע.

כיוון שהטיפול במחלקה הוא קצר ומוגבל בזמן, על הטיפולים במחלקה להתאים עצמם למשך זמן זה. כך גם על הפסיכותרפיה הניתנת במחלקה להיות מותאמת וממוקדת למסגרת הזמן המוגבלת של האשפוז. במחלקה ניתנים פסיכותרפיה פרטנית, קבוצתית ומשפחתית. בחירת הסוג או הסוגים של הפסיכותרפיה היא בהתאם לצורכי המטופל. הפסיכותרפיה הפרטנית בוחרת מוקדים וסוגיות מרכזיות להתערבות ועושה שימוש בעקרונות של התערבות בזמן משבר באורינטציות שונות, דינמיות, קוגניטיבית-התנהגותית, פסיכופיזיולוגיה ועוד.

מחלקת טיפול יום מתבססת במידה רבה על קבוצות טיפוליות. עצם השהייה המשותפת של האנשים וההשתתפות באותן הקבוצות לאורכו של כל היום, כל השבוע, יוצרת תהליכים קבוצתיים, שהם מעבר לתהליך, בכל קבוצה ספציפית, דבר המאפשר את יישום הרעיון של עבודה בתוך קהילה טיפולית.

חלוקת הקבוצות המקובלת היא החלוקה המתייחסת לשני מרכיבים בסיסיים: תוכן ותהליך. על פי חלוקה זו יש סיווג לשלושה סוגים של קבוצות:

קבוצות משימה - Task Oriented - בהן מובאים ידע ומיומנויות מבחוץ אל הקבוצה על ידי המנחה. התהליך הוא משני ואין קשר מחייב בין מפגש למפגש.

קבוצות צמיחה אישית - Personal Growth - בהן תוכן העבודה הקבוצתי הוא התהליך בפני עצמו. הנושאים שמעלים חברי הקבוצה והאינטרקציות ביניהם מהווים את נושא העבודה בקבוצה, ללא הבאת תכנים מבחוץ על ידי המנחה. משתנה התהליך הוא הדומיננטי ומשתנה התוכן המובא מבחוץ הוא המשני. הקבוצה עוסקת בתהליכים בין אישיים ובהרחבת המודעות העצמית והתוך אישית.

קבוצות פסיכו חינוכיות, בהן משתנה התהליך והתוכן שווים בעוצמתם. קבוצות אלו עוסקות הן בתוכן מסוים שהמנחה מציגו והן בתהליך המתרחש בין חברי הקבוצה עצמם ובינם למנחה. לדוגמה, קידום בריאות, תרופות, קבוצות מיומנויות חברתיות. בקבוצות אלו התוכן שמובא על ידי המנחים מעלה תגובות המעוררות את האינטרקציה בין המשתתפים וכך ישנו עיסוק הן בתהליך והן בתוכן במקביל.

עוד לפני שהתפתח רעיון סל השיקום, המחלקה תמכה ברצף פעילות בין המחלה לבין השיקום, ולמעשה המחלקה פעלה בתחילה במקביל ליחידה שיקומית, שהיוותה את קו התפר בין האשפוז לבין השחרור לקהילה. העבודה שבמסגרת הקהילתית מתאפשרת גם על ידי הקשר ההדוק עם המשפחה, המהווה גורם מכיל, מיידע ומגן.

המשפחה ממשיכה לשאת בנטל הטיפול במצבים אקוטיים והיא חשופה למצבים רגשיים קיצוניים ולהתנהגויות חריגות. המחיר הוא מתח, עייפות ותסכול. במקרים רבים מהווה המשפחה את המשך הזרוע הטיפולית של המחלקה. תפקיד המחלקה כלפי המשפחה היא בעדכון, העברה והדרכה, כמובן בכפוף להסכמה ושיתוף פעולה של המטופל. עם זאת, בפועל, המשפחה יכולה להיות הן גורם תמיכה והן מוקד להחרפת הקונפליקטים. יש משפחות אשר מתקשות לקבל את הצורך בטיפול במטופל ואפילו מחבלות בטיפול ומשמרות בכך את הפתולוגיה. משפחות אלו זקוקות להתערבות טיפולית.

ההערכה והטיפול המשפחתי נעשות על עקרונות החשיבה המערכתית בחשיבה זו, הסימפטום הוא בעל משמעות בהקשר המשפחתי והוא מחוזק על ידה ומתחזק אותה. המשפחה מתפקדת לשמירה ההומאוסטזיס שלה, שאותו צריך לשמור בכל מחיר. בחלק ממחקרים בהם נבדקה תועלת ועלות במערכות אשפוז וטיפול פסיכיאטרי, נמצאה יעילות לטיפול משפחתי ממוקד בפתרון בעיות, או לטיפול התנהגותי משפחתי. בנוסף, המשפחה משמשת לחקירה באשר למצבו של הפרט והתערבות מכוונת המתמקדת בפתרון בעיות מוגדרות כפי שנקבע בתכנית הטיפול.

מסירת מידע למטופל אודות מחלתו, סיבות להחרפה, מהלך, דרכי טיפול, תופעות לוואי, גורמי סיכון וגורמי חוסן הופכים את המטופל לשותף פעיל ואחראי לגורלו. הגישה הפסיכו-חינוכית משנה את התפישה שהחולה הוא אדם פסיבי והידע נמצא באופן בלעדי אצל המטפלים.

התכנית מכילה תכנים כגון הכרת המחלה, הכרת הסימפטומים, התמודדות עם מצבי חרדה ודכאון, מיומנויות חברתיות, פתרון בעיות, פעילות שעות פנאי, כמו גם בעיות רפואיות כלליות כגון דיאטה, עישון, סוכרת, לחץ דם, סוגיות קשורות לחיי מין ועוד. גישה זו מחזקת את התובנה להפרעה, מחזקת את ההיענות ועוזרת במניעה החרפות חוזרות של הסימפטומים.

כאמור, התפתחותה של הפסיכו-פרמקולוגיה שינתה את הפסיכיאטריה מקצה לקצה. במסגרת הפתוחה, יש חשיבות גדולה עוד יותר להיענות של המטופל לטיפול התרופתי ולהתמדתו בטיפול. נדרשת השקעה רבה ושיתוף פעולה עם רופא המשפחה, אשר מיודע על קבלת החולה למחלקה. רופא המשפחה חיוני גם בהשלמת הבירור האורגני והוא גם מקבל אינפורמציה על שחרור החולה מהמחלקה. במסגרת המחלקה נערך מעקב אחרי תופעות הלוואי ומבוצעות בדיקות עזר שונות כמו אק"ג ובדיקות דם.

המבנה הייחודי של המחלקה המתקיימת בתוך המסגרת הקהילתית, אך תוך אינטראקציה עם בתי החולים בסביבה, מאפשר מתן טיפולים רחבים מאוד לחולים, מטיפולים במסגרות שיקומיות וקהילתיות ועד טיפולים רפואיים הדורשים ציוד רפואי והשגחה אינטנסיבית יותר כמו טיפולים בנזעי חשמל. ואכן, חלק מהטופלים השוהים במחלקת טיפול היום יכול לקבל במקביל טיפול בנזעי חשמל בבית החולים או כל טיפול גרייה מוחית אחר ובמקביל, ליהנות מהשירותים הניתנים במחלקה.

מאידך, הטיפול במסגרת הקהילתית מאפשר למטופלים שמירה על קשר עם הקהילה. דוגמה מאלפת לכך היא המקרה של ל', אישה בשנות ה-40, חד הורית ואם לארבעה ילדים, הסובלת מהפרעת אישיות קשה עם גלישות פסיכוטיות תכופות, שהגיעה לחדר המיון של המרכז כשהיא מאיימת ואובדנית, סביב משבר עם הרשויות.

כיוון שהחולה היתה במצב דחק קיצוני ולאור המסוכנות הרבה לכאורה, קל היה לבחור בפתרון הקל של בקשה להוראת אשפוז בכפייה. אלא שהמחיר של בחירה כזו היה עלול להיות גבוה - המטופלת היתה מתנתקת מילדיה, שהיו נאלצים להתפזר במוסדות של הרווחה; היא גם היתה מאבדת את האמון המועט שהיה לה במערכת ומוצאת את עצמה נמנעת מלקבל את שירותי בריאות הנפש שלהם היא כל כך זקוקה.

הרופא בחדר המיון גייס לעזרתו את צוות טיפול היום, אשר דאג לקבלת המטופלת למחלקה בהליך מזורז. במהלך שהותה במחלקה המטופלת קיבלה טיפול אינטנסיבי שכלל, בין היתר, ביקורי בית, התייעצויות תכופות עם נציגי מינהל הרווחה העירוניים, ויחד עם זאת טיפול פסיכולוגי ותרופתי למטופלת עצמה. לאחר מספר שבועות חזרה המטופלת לביתה, זאת מבלי שניתק הקשר עם הילדים ומבלי שאלה חוו טראומה נוספת. גישה זו גם אפשרה למטופלת להמשיך ולקבל שירותים במסגרת בריאות הנפש.

במקרה אחר, ד', בשנות ה-50 לחייו, שהה במחלקה במצב דכאוני עם תכנים אובדניים. לאחר שהות קצרה במחלקה, שבה קיבל פסיכותרפיה קצרת מועד אינטנסיבית, טיפול קבוצתי וטיפול תרופתי, היה רושם שהוא זקוק לסיוע נוסף. מתוך המחלקה הוא יצא פעמיים בשבוע לטיפולי ECT וביתר הימים קיבל את שירותי המחלקה. בדרך זו ד' נותר בקהילה וחסך מעצמו את הצורך להתנתק מגורמי התמיכה שלו וכן נהנה מהטיפול האינטנסיבי שניתן במחלקה.

חשוב לציין כי המחלקה המדוברת היא מחלקה בעלת סינוף אקדמי (תקנות משרד הבריאות מאפשרות למחלקות יום פעילות שני תקני מתמחים לצורך כינון תכנית ההתמחות). המחלקה מוכרת להתמחות ולהכשרת סטודנטים ומאפשרת הטמעת מחקר במסגרתה.

למרות שמוקד הפעילות הפסיכיאטרית עובר כיום לקהילה, הרי שרוב מקומות ההכשרה לרופאים צעירים נמצאים בבתי החולים, שם הם נחשפים בדרך כלל לפסיכופתולוגיות קשות וקיצוניות, אך הרבה פחות לאותן הפרעות שכיחות שאינן גורמות בדרך כלל לאשפוז. מבחינה זו, מחלקת טיפול היום ברמת חן היא הדגמה חיה לכך שניתן ליצור מחלקה בעלת אוריינטציה אקדמית ומחקרית, יחד עם מתן טיפול פעיל לטווח מטופלים רחב ביותר בקהילה.

יעילות הטיפול במסגרת טיפול יום

מספר עבודות בדקו בעבר את היעילות הקלינית של מחלקות היום לעומת האשפוז הקונבנציונלי (נציין כי בסקירה שלהלן יתורגם המושג Day Hospital למחלקת טיפול יום או מחלקת יום). Priebe ועמיתיו (2006) בחנו את היעילות של טיפול נפשי במסגרת יומית במצבים אקוטיים.

החוקרים ערכו מחקר אקראי מבוקר, שכלל 206 חולים שפנו לאשפוז והסכימו להשתתף במחקר. החולים הופנו לטיפול במחלקת יום או למחלקה פתוחה רגילה. החוקרים בחנו את הפסיכופתולוגיה, שביעת הרצון מהטיפול ואיכות החיים הסובייקטיבית בשחרור, שלושה חודשים ו-12 חודשים לאחר השחרור. תוצאות המחקר הראו כי החולים ששהו במסגרת יום הראו שינויים משמעותיים יותר בפסיכופתלוגיה שלהם בעת השחרור, אך פערים אלה הצטמצמו עם המעקב. החוקרים גם דיווחו על שביעות רצון גבוהה יותר מהטיפול בשחרור ולאחר שלושה חודשים בקבוצת מטופלי מחלקת היום. לא היו הבדלים משמעותיים באיכות החיים הסובייקטיבית או בהפניות מחדש לאשפוז במהלך המעקב בין שתי הקבוצות.

Kallert et al (2007) ערכו מחקר רב-מרכזי אקראי מבוקר כדי לבחון את היעילת של טיפול יום במדגם גדול ובטווח רחב של הפרעות פסיכיאטריות. המחקר בוצע החל מדצמבר 2000 ועד ספטמבר 2003 בחמש ארצות אירופאיות וכלל מדגם של 1,117 חולים שפנו מרצונם לאשפוז. מיד לפני הקבלה לאשפוז או זמן קצר אחריה, החולים חולקו באקראי לטיפול במסגרת אשפוז יום או במחלקה פתוחה רגילה.

החוקרים בדקו את הפסיכופתולוגיה, את שביעות הרצון מהטיפול, איכות החיים הסובייקטיבית והלקות החברתית בקבלה ובשחרור, וכן שלושה חודשים ו-12 חודשים לאחר השחרור. התוצאות של המחקר הצביעו על כך שמחלקת היום היתה יעילה באותה מידה כמו המחלקה הפתוחה הקונבנציונלית ביחס לסימפטומים פסיכופתולגיים, שביעות הרצון מהטיפול ואיכות החיים. מחלקת היום היתה יעילה יותר בכל הנוגע לתפקד חברתי בשחרור ושלושה חודשים ו-12 חודשים לאחר השחרור.

תוצאות המחקר מצביעות על כך שמחלקת טיפול יום יעילה יותר מהמחלקה הפתוחה הסטנדרטית בכל הנוגע לתפקוד חברתי, בעוד שהיא אינה נופלת ממחלקה זו בכל המדדים האחרים של הטיפול.

Creed ועמיתיו (1997) השוו הוצאות ישירות ועקיפות של טיפול בחולים פסיכיאטרים חריפים במסגרת טיפול יום לעומת אלו הקשורות באשפוז המלא. המחקר בוצע כמחקר אקראי ומבוקר, שבסופו הוערכו תוצאות וכן בוצעה הערכת עלויות במהלך 12 חודשים לאחר הקבלה. השתתפו במחקר 179 מטופלים שסבלו מהפרעה פסיכיאטרית חריפה והתאימו להפניה למסגרת של טיפול יום. מתוך חולים אלה, 43 אחוז סבלו מסכיזופרניה. החוקרים לא מצאו הבדל בין שתי הקבוצות בתוצאות הקליניות והחברתיות, פרט לכך שהשיפור של החולים במחלקה הרגילה היה מהיר יותר. העומס על המשפחה היה נמוך באופן ניכר דווקא בקבוצת אשפוז היום.

במחלקת היום העלות הישירה הממוצעת למטופל לשנה היתה נמוכה באופן ניכר (1923 פאונד פחות) במחלקת אשפוז היום בהשוואה למחלקה הפתוחה הרגילה. עם זאת, הוצאות לא ישירות היו גבוהות יותר במחלקת היום, ועדיין, בחישוב כולל השהות במסגרת היום היתה זולה באופן ניכר מאשר האשפוז הפתוח הרגיל. החוקרים הסיקו שב-40-30 אחוז מהמקרים, מחלקת היום היא זולה באופן ניכר בהשוואה לאשפוז הרגיל. לדבר יש השפעה על תקציב הבריאות, זמינות השירות והעומס הכלכלי המוטל על המטפלים הקבועים של החולה.

ממצאים דומים בנוגע לעלויות הנמוכות יותר של מחלקת טיפול יום, בהשוואה למחלקה פסיכיאטרית רגילה, במיוחד עבור קבוצות חולים מסוימות שבהן הפער בעלויות ניכר ביותר, נמצאה על ידי Sledge ועמיתיו (1996). החיסכון במסגרת טיפול יום עמד על כ-20 אחוז. למרות שבמסגרת טיפול יום ההשקעה הקלינית בחולה, מבחינת אינטנסיביות הטיפול, גבוהה ולכן סביר שתהא אף דומה לזו המושקעת בטיפול בחולה במחלקה הפתוחה, הוצאות התקורה הנדרשות בטיפול במסגרת בית החולים הכללי (למשל צוותים הפעילים סביב השעון) יוצרות את ההטיה המתוארת לעיל לטובת מחלקות היום, שבהן עליות תקורה אלו אינן נדרשות ואחוז גבוה יותר של העלויות מופנה לטיפול ישיר בחולה. מכל הבחינות הללו, נראה כי מסגרת היום הפעילה מהווה חלופה טובה יותר, קלינית וכלכלית, למחלקת האשפוז הפתוחה.

לסיכום, הרפורמה בבריאות הנפש בישראל, שעקבה אחרי רפורמות דומות בעולם, העתיקה את מרכז הכובד של הטיפול בחולי הנפש מבתי החולים לקהילה, מה שהעלה את החשיבות של מחלקות טיפול היום המספקות שירותים כוללניים למטפלים האקוטים, תוך שמירה על רצף הטיפול בקהילה. ואכן, בשנים האחרונות בישראל הלכו והצטמצמו מספר מיטות האשפוז המלא בבתי החולים הפסיכיאטריים ובמחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים, ומחלקות היום היו אמורות לכסות על הפערים שנוצרו.

מחלקת טיפול יום פעילה כבר הוצעה בעבר על ידי חוקרים שונים כאלטרנטיבה טובה יותר למטופל וזולה יותר לנותן השירות עבור חולים פסיכיאטרים חריפים (ראו למשל Creed et al., 1997; Marshall et al., 2001; Marshall et al., 2003; Priebe et al., 2006). למרות שמחלקות אלו תוארו בתחילה עבור מגוון מצומצם יחסית של חולים, ברור היום כי המחלקות הללו יכולות לתת מענה למגוון רחב יותר של חולים ולהתאים עצמן לצרכים שונים ומגוונים. חשוב לזכור כי החלופה של מחלקת טיפול יום מהווה מצידנו גם מענה אתי הוגן יותר, שכן אין סיבה לנתק את החולה מסביבתו ולאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי, על כל המשמעויות החברתיות הנגזרות מכך, בעוד שקיימת חלופה טובה בקהילה, ללא ניתוק ועם צמצום רמת התיוג החברתי.

ועם זאת, למרות יתרונותיו הבולטים של טיפול היום ועלותו הנמוכה יותר בהשוואה לאשפוז מלא, משרד הבריאות עדיין אינו מעודד באופן נמרץ שיטת טיפול זו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקצאת משאבים (תקצוב ומיטות). קצב הגדילה של היקף השרות הניתן על ידי מחלקות היום לעומת קצב הסגירה של מחלקות האשפוז הרגילות אינו תואם, כך שבפועל, מבחינת נקודת המבט של בריאות הציבור, אין הכרה ממשית בידע שהצטבר בעולם ובארץ בחיוניותו של שירות זה.

ההתראה על אפשרות מצב עניינים כגון זה ניתנה כבר בישיבתה הראשונה של ועדת הרפורמה, מתוך תת ועדת החזון. הפער בין אפשרות יישום החזון למציאות העגומה המוכרת לכולנו העוסקים במלאכה יכול עדיין, בשלב מאוחר זה של הדיון והטיפול בנושא, לעורר לתקווה ופעולה על ידי המחוקק ומשרד הבריאות. אין כל הגיון בהמשך בזבוזו של משאב חשוב זה של בריאות הנפש היעיל הן קלינית והן כלכלית. מחקרים אשר יבחנו את היעילות הקלינית של מחלקות טיפול היום בארץ כחלופה ממשית לאשפוז המלא, את היעילות הכלכלית של חלופה זו, ואת ההתאמה או חוסר ההתאמה בין התקצוב של מחלקות טיפול היום על ידי משרד הבריאות לבין עלות הפעלתן בפועל, עשויים לבסס את מעמדה של מחלקת טיפול היום כחלופה הולמת לאשפוז מלא ולעודד את תקצובן האחראי של מחלקות אלו.

טלי וישנה MD, איילה שוכוביצקי MD, שגית משגב MD, ורד רייטר MA, פרופ' נתנאל לאור, המרכז הקהילתי לבריאות הנפש תל אביב ע"ש בריל, מסונף לפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב