אם נטמין זרע באדמה צחיחה והוא ימאן לצמוח, האם נשאל מה לא בסדר עם הזרע? לא. אנו מבינים שחיים אינם מסוגלים להשתרש באדמה צחיחה. לכן, לא נאשים את הזרע אלא נבחן את הסביבה שבה אנו מבקשים לזרוע ונסיק שהבעיה היא בבצורת"
(ד"ר פטרישיה דיגן)

לפני שנים, בהתייחסות לאדם עם המגבלה בכלל ואל האדם עם המגבלה הנפשית בפרט, החשיבה היתה חשיבה דיכוטומית. חשבנו שצריך לתקן את ה"פגם", את המגבלה, והאדם "יסתדר". בתפישה דיכוטומית זו מצד אחד חשבנו שיש ל"נרמל" את האדם, להכניס אותו לתוך סיטואציה קיימת. מצד שני חשבנו שצריך להניח לאדם עם המגבלה, לא לנסות לשנות אותו, אלא ליצור עבורו סביבה נוחה, לא מאיימת. האמונה היתה שבסביבה נוחה, לא מאיימת ולא דרשנית מדי, סביבה שהאנשים בה דומים, הפרט בה יתקדם כמה שיוכל ואם לא יתקדם, גם זה יהיה בסדר. לפני שנים, אם כך, נטינו לחשוב שאם לא ניתן "לתקן" את ה"פגם", חובת החברה היא לעשות את החיים נוחים יותר לאדם עם המגבלה. חשבנו שאנשי המקצוע והחברה הם שיודעים טוב יותר מהאדם עצמו לעשות זאת, וכולנו צריכים להתגייס להגן עליו.

באותם ימים היו פנים נוספות להתייחסות לאדם עם המגבלה. חשוב היה שהאדם עם המגבלה יהיה מוגן אך רחוק מן העין. אפשר עד היום לראות את המקומות שבהם מיקמו את המסגרות השונות שנתנו שירותים לאנשים עם מגבלות בכלל ועם מגבלה נפשית בפרט: בקצה עיר, בתוך יער, יפה אבל רחוק, במקלט. כשניסינו לעזור לאדם להתקבל לעבודה בשוק החופשי, "לשים" (כמו שנהגנו לומר לפני לא הרבה שנים) אדם עם מגבלה במקום עבודה, אמרו לנו: "רק שלא יראו עליו...". לא היה ניסיון "למתוח" את הסיטואציה ולהרחיב את גבולותיה על מנת שתתאים לכמה שיותר אנשים, על מגוון הצורות, הצבעים והשוני ביניהם. אולי לא היתה אמונה מספקת שהדבר אפשרי.

היום אנחנו מדברים על אופציית ההחלמה, על השאיפה לגישה אקטיבית/משנה שמתייחסת להשתתפות ולשיתוף כאל מרכיב המרכזי בשיקום - שילוב והחלמה של האדם עם המגבלה. היום אנחנו מדברים על הזכות של כל אדם לבחור, להיכשל, בדיוק כמו על הזכות שלו להצליח. היום אנחנו מדברים על בחינת דרכים שונות של שינוי של לימוד (דרך פעילויות וסיטואציות שונות או אינטראקציות מגוונות). היום אנחנו מדברים על תפישת ההחלמה ועל אפשרות השילוב.

תהליך ההחלמה הוא תהליך שבאמצעותו אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות בונים מחדש גשרים לעצמם, לחברה, לסביבתם ולעולמם הרוחני, תוך התמודדות עם תוצאות הסטיגמה הקיימת סביבם. זהו תהליך של העצמה אישית, תהליך של הטמעת עמדות, רגשות, תפישות ואמונות של האדם כלפי עצמו, כלפי אחרים וביחס לחיים באופן כללי.

ההחלמה היא תהליך של התחדשות, התגלות ושינוי. החלמה כרוכה בתהליכים פנימיים רגשיים עמוקים הדורשים שינוי בתפישה העצמית. החלמה, אין פירושה שהמוגבלות נעלמת אלא שמתרחשת בנייה של זהות אישית וחברתית מתוך הכרה במגבלות. לעתים נראה כי מדובר על בנייה של אדם כמו "עוף החול", הפניקס. אדם שקם מתוך מצב שהוא לפעמים קשה ונראה לכאורה בלתי אפשרי, ויוצר לעצמו, בעזרת כוחותיו ובעזרת אנשים נוספים התומכים בו וסביבות תואמות, מציאות חדשה וטובה יותר עבור עצמו. מציאות שתאפשר לו לנסות ולהגשים את עצמו, שתאפשר לו לשאוף, לרצות ולקוות.

פעם דיברנו על שתי גישות: הגישה הפסיבית - מקבלת, והגישה האקטיבית - משנה. או כך או כך. היום אנחנו מדברים על רצף בין שתי הגישות בטיפול באדם עם המגבלה: הדינמית - משנה, המקבלת - פסיבית. היום ניתן למקם את יחס החברה לאדם הסובל ממגבלה פסיכיאטרית על רצף בין שני הקטבים: בקוטב האחד הגישה הפסיבית המקבלת ובקצה השני הגישה הפעילה, המאמינה בשינוי. היום, בתפישת ההחלמה אנו מדברים על החשיבות להתייחסות לשיתוף האדם בתהליך. מכאן שהמרכיב הנוסף שיש להביא בחשבון הוא מרכיב הבחירה, הרצון, הנטייה והצורך של האדם עצמו. לדוגמה, יש מצבים שבהם הסביבה אינה מקבלת את האדם מחד, ומאידך מצפה ממנו לדברים שאינם מציאותיים עבורו או שהוא אינו שואף להשיגם כלל. כמו במצב של הורים שאינם מאמינים שבנם חולה בכלל, ועל כן מראים שוב ושוב את אכזבתם מכך שהוא אינו מצליח להתמיד בעבודה או בלימודים כפי שכל בחור צעיר בן גילו אמור להיות. מכאן הדרך לתסכולים ולאכזבות הדדיות היא קצרה. לא מדובר על מצב של אמונה ביכולתו של הבן להיתמך ולהתמודד עם קשייו ומגבלותיו ולהגיע למצב דומה לשאר בני גילו. מדובר על סביבה שדוחפת את האדם מבלי לבדוק עם האדם עצמו מה נכון לו ובמה הוא בוחר כעת.

ההבדל בין שתי הגישות עשוי להשתקף בתחומים רבים ולקבוע בצורה משמעותית את מטרות חייו של האדם ואת האמצעים הסביבתיים להשגתן.

הגישה הפסיבית-מקבלת

הגישה המקבלת מאופיינת על ידי נכונות החברה ונציגיה: הורים, מורים, מטפלים, משקמים, מעסיקים וחברים, לקבל את האדם בעל הצרכים המיוחדים בכלל ואת האדם הסובל ממחלה נפשית בפרט כמות שהוא. קבלה זו משקפת בהחלט יחס חיובי לאדם בעל הצרכים המיוחדים באשר הוא אדם: אזרח הזכאי לתשומת לב של החברה, וחובתה להבטיח תנאי חיים מינימליים לקיומו. יחד עם זאת, הגישה היא פסיבית משום שאין היא עושה דבר וחצי דבר כדי לשנות את האדם עצמו, אלא מקבלת אותו כפי שהוא. פסיביות זאת, מול השונות, החריגות, המוגבלות של האדם, נובעת מההנחה שלקותו, פגיעתו, מחלתו, תפקודו של האדם - כל אלה אינם ניתנים לשינוי של ממש ונושאים אופי מבני. לכן, כל מה שנותר לחברה הוא להעניק לאדם עם המגבלה תנאי חיים נוחים ונעימים ככל האפשר וזאת על ידי שינוי תנאי הסביבה שבה הוא חי ועל ידי התאמתם ליכולתו ולתפקודו העכשוויים, תפקוד ויכולת ששימשו בסיס לסיווגו כבעל התנהגות חריגה, כבעל יכולת מוגבלת, כחסר יכולת למידה והשתנות.

הגישה המקבלת היא דרך לתפישת האדם, היא אינה משאירה לו מקום לפתח אמונה ותקווה לגבי מצבו, כמו שהיא אינה מאפשרת לסביבתו לפתח תקווה וציפיות עבורו. כאשר לא מצפים מהאדם לדבר, לא מתאכזבים ממנו מחד אך גם לא מגיעים ביחד להישגים גבוהים יותר. לא מאתגרים את האדם ומאפשרים לו ולסביבתו להשתנות או, לחלופין, לשנות בעצמו את סביבתו כפי רצונו וכפי שהוא היה רוצה שתיראה. הגישה הפסיבית-מקבלת משאירה את האדם פסיבי, ללא יכולת לראות מה טוב עבורו בכוחות עצמו, אלא רק במעורבות הסביבה, אשר החליטה עבורו מראש מה טוב עבורו.

בגישה הזו קשה למצוא מקום לרצונותיו הייחודיים של כל פרט, כי היא מותאמת הרבה יותר לקבוצה של פרטים בעלי ליקוי או מוגבלות מסוימת, אשר עבורם עורכת כל החברה שינוי. ההתייחסות היא למסגרת ולא לאדם כפרט. מטבע הדברים, כאשר אנחנו "מוצאים פתרון" עבור הקבוצה, אנחנו מפספסים את הדקויות, את הייחודיות והיופי שבכל אחד מהפרטים שהם חלק מאותה קבוצה.

גישה זו מתבטאת במערכת מסועפת של סביבות וטכנולוגיות המכוונות למטרה זאת. הדבר מתחיל כבר ביצירת מסגרות לחינוך מיוחד עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים וכן בהצבת מטרות ירודות בתחום העבודה (מפעלים מוגנים) ובתחום החיים האזרחיים (הוסטלים ומועדוני). הדבר נעשה על ידי חיפוש אחרי סידורו של האדם במסגרות הומוגניות לסוציאליזציה, שבהן ישררו תנאים ודרישות הסתגלות התואמות את יכולתו העכשווית, יכולת הנתפשת כבלתי ניתנת לשינוי. מאמץ רב מושקע בעיצוב הסביבה, עיצוב המסגרת, אך מעט בשינוי, בקידום ובפיתוחו של האדם. הדבר מקבל לעתים אופי של הגנה על האדם בעל הצרכים המיוחדים בכלל ובעל המוגבלות הנפשית בפרט מפני לחץ שהוא איננו אמור לעמוד בו, או ניסיון לחסוך ממנו מצבי תסכול העלולים להתהוות במפגשו עם בני גילו המצליחים יותר, או פחד שמא תהיה הידרדרות במצבו.

הגישה הפסיבית-מקבלת, העשויה להיות מוצדקת במקרים, במצבים ובתחומים מסוימים שבהם אכן יקשה לשנות את מצבו של הפרט, יוצרת תנאים שעלולים לצמצם ובצורה משמעותית את כושר הסתגלותו של הפרט, את יכולת ההשתנות שלו, הלמידה וההשתלבות שלו כתוצאה ישירה מהסביבה שבה הוא חי. עם זאת, חשוב להביא בחשבון שייתכן שיש אנשים אשר במהלך תהליך השיקום שלהם יבחרו להיעזר בגישה זו, בעיקר בתחילת תהליך ההחלמה. יש משהו מאוד מקל ונוח עבור האדם בעל המוגבלות בגישה זו אשר אינה דורשת ממנו דבר ואינה מניחה שעליו להשתנות או לשנות את מציאות חייו.

אולם, גם אצל אנשים אשר זוהי בחירתם והדרך המקובלת עליהם לחיות את חייהם, יטב הדבר אם נבדוק מדי פעם האם דרך זו עדיין נוחה עבורם או שיש להם צורך לאתגר את עצמם יותר ולהמשיך הלאה.

אסור להאמין כי אם בחר האדם דרך התמודדות, או אסטרטגיית התמודדות מסוג מסוים, היא תהיה נכונה עבורו לכל אורך הדרך.

הגישה הפעילה-משנה

בשונה מהגישה הפסיבית-מקבלת, הגישה הפעילה-משנה רואה הכרח לאפשר לאדם בעל הצרכים המיוחדים בכלל ובעל המגבלה הפסיכיאטרית בפרט, להשתנות, להתקדם, ללמוד, לשפר את כושר תפקודו ואת יכולתו להשתנות ולהתפתח בכל תחום שרק ניתן ובכל תחום שבו הוא בוחר לעשות שינוי, תוך הבטחת ההשקעה והתנאים האופטימליים לשם כך. המטרה היא להביא את האדם לידי יכולת להסתגל לתנאי החברה ולהשתלב בדרישותיה ובשינויים החלים בה. הגישה הפעילה-משנה מניחה שהאדם מהווה מערכת פתוחה, הניתנת לשינוי מהותי ומבני. חריגותו של אדם ניתנת לשינוי מעבר לגורמים שהביאו להתהוותה. כלומר, גם כאשר מעורבים יסודות גנטיים אורגניים בפגיעה, גם מעבר לגיל שבו נוצרים התנאים להשתנות. לבסוף, בבסיס גישה זו קיימת ההנחה שגמישות המערכת ופתיחותה לשינויים משמעותיים ומבניים מצויות לו לאדם גם מעבר לחומרת החריגות/ מחלה שממנה הוא סובל.

הנחות אלו מכוונות את הדוגלים בגישה הפעילה-משנה לנקוט במערכת אמצעים חינוכיים טיפוליים, שיקומיים וארגוניים, השונה לפעמים בצורה קיצונית מזאת המאפיינת את הגישה הפסיבית-מקבלת. הצורך לשנות את הפרט מתבטא בראש ובראשונה בהצבת מטרות חיים, לא על בסיס של אבחון סטטי וקצר של מצבו הנוכחי של האדם, אלא על בסיס של הערכה דינמית, "תהליכית", של יכולתו, נטייתו ורצונו של האדם להשתנות. הדבר מביא מיד לשינוי דרמטי בדרכי האבחון וההסתכלות וכמובן גם ביחסי מאובחן-מאבחן, שבמקום אופיים הסטטי מקבלים אופי של דיאלוג, שותפות ולמידה בזמן האבחון עצמו. אופי דינמי שמטרתו ליצור שינוי, להעריך את משמעותו ולקבוע את הדרכים הטובות ביותר לממש את כושר ההשתנות שנתגלה באדם תוך כדי תהליך. בתהליך זה יש מקום רב לשאילת שאלות משותפת, הן של האדם בעל הצרכים המיוחדים לגבי עצמו ומציאות חייו והן של האדם המלווה אותו בתהליך. שאלות אלו ישובו ויעמדו בכל פעם על מקומו של האדם בתהליך, תפישתו את מציאות חייו ותפישתו את עולמו.

בשונה מהגישה הפסיבית, האחריות כאן איננה על המטפל או על המערכת, אלא שהיא משותפת. האדם אינו הולך בשביל שנחצב כבר, אלא בסיוע אדם נוסף, חוצב עבור עצמו את מציאות חייו.

עקרונות הסביבה המשנה

ההנחה שהאדם אכן ניתן לשינוי מביאה לידי בחירת הגישות והאמצעים הטובים ביותר המכוונים להגשמת מטרה זאת על ידי הצבתה ועל ידי ההשקעה הדרושה לשם השגתה.

הסביבה החברתית שתיבחר כמקום להימצאותו של הפרט בעל הצרכים המיוחדים, במגורים, בתעסוקה ובחברה, תעוצב כמסגרת הדורשת הסתגלות והמאפשרת הסתגלות, שילוב ותפקוד על ידי יצירת התנאים האופטימליים באדם עצמו.

מהם עקרונותיה של סביבה משנה?

הטרוגניות - הסביבה חייבת להיות סביבה הטרוגנית. סביבה מתוכננת ומבוקרת היא זאת שנחשבת כאופטימלית להתפתחותו של האדם בכלל ושל האדם בעל המגבלה הפסיכיאטרית בפרט, כי רק במסגרת זאת קיימים דרישה והכרח להשתנות. חשוב לציין שהאפשרות להשתנות תלויה בכך שנוצרים בסביבה גם האווירה המתאימה וגם הכלים הדרושים לאדם בעל צרכים מיוחדים כדי להשתנות. בגישה, הכוונה היא לגישת התיווך מצד המתערב, שיוצר את סביבת ההשתנות: כוונה, הקשבה והסתכלות, שיוצרות הדדיות; העברה דרך התייחסות למצבי חיים שונים; התייחסות למשמעות הלמידה, העשייה, המאמץ עבור האדם, והשקעה בתפישתו של האדם את עצמו בתחושת המסוגלות שלו. כמו כן יש לאפשר מסגרות טיפול תואמות שהאדם זקוק להן כמסגרות תמיכה כמו טיפול רפואי, פסיכולוגי, קוגניטיבי ועוד.

כדי שסביבה תהיה דינמית ומשנה, היא צריכה להיות בעלת תנאים שיוצרים אותה: סביבה משנה היא סביבה מעודדת, מחייבת ומאפשרת שינוי.

סביבה מעודדת - סביבת ההתערבות צריכה להיות הטרוגנית (אנושית, פיזית, וערכית/ רוחנית) ומעוררת רצון להשתייך אליה (מכילה, מקבלת, תומכת, מגוונת, מעניינת). בסביבה הומוגנית אין לצפות לשינוי, בעיקר סביבה הומוגנית נמוכה, שהופכת להיות מחסום לשינוי, אין בה גרייה למימוש היכולת של האדם לשינוי בהתנהגות.

סביבה מחייבת שינוי - יש בה את הצורך לבחור ולהשתנות כדי להשתייך/ להישרד בה.

סביבה מאפשרת שינוי - בעלת מודלים שונים ללמידה ולהסתגלות ותנאים מאפשרי למידה (הדרגתיות, מובנות וגיוון). יש לתת בידו של האדם את הכלים הדרושים לו לשינוי. ההנחה היא שאדם יכול להוציא מעצמו לבד את הכוחות ואו/ הכלים היא אינה מספקת. הכלים צריכים להינתן לו יחד עם תמיכה רגשית שתלווה את השינוי הקוגניטיבי /תפקודי הזה. חשוב להיות מודעים בבחירת הכלים והאסטרטגיות להתאמה בין האלמנטים השונים: רגש, קוגניציה והתנהגות.

סביבה משנה היא כזאת שהאדם ירצה לחיות בה. סביבה שמעניקה תחושת שייכות עד כדי כך שהאדם יהיה מוכן וירצה לעשות שינויים בעצמו כדי להישאר בה. סביבה משנה נותנת לאדם תחושה שהוא רצוי בה, שיש לו שייכות אליה. יש להבטיח שהאדם שמעמידים בפניו תנאים להשתייכות יאמין בכך שהוא יכול להשתנות ויש לבדוק שהתנאים לשינוי קיימים. סביבה משנה היא סביבה מציבה דרישות, כאלו שבלעדי שינוי עצמי הוא לא יוכל להתקיים בה. מרכיב זה מדבר על כך שכ"מתערב" צריך להביא את האדם למוטיבציה פנימית כך שהוא יהיה מעוניין לחפש בעצמו את המשמעויות בחייו ואת אלו ששווה לו עבורן להשתנות ולהתאמץ.

שלבים בבניית סביבה משנה עבור האדם:

> אבחון רצונות, צרכים, נטיות וערכים.

> אבחון יכולות/ כוחות.

> אבחון דרכים מאפשרות שינוי (כמותית ואיכותית).

> זיהוי סביבות מאפשרות.

> יצירת סביבה מאפשרת.

עקרונות בבניית סביבה משנה לפרט:

> ההתערבות היא מערכתית ומשתפת את כל האנשים/ הגורמים הקשורים בלקוח (לשם כך נדרשת היכרות של כל הגורמים עם עקרונות השיקום, החלמה והתיווך).

> ההתערבות היא פרטנית או בקבוצה.

> ההתערבות היא באמצעים שונים ובמקומות שונים.

יש סביבות שבהגדרתן אינן משנות אידיאולוגית, שבהן אין טעם לנסות לשנות, "הכל נמצא בגנים". זוכרים מה אמר הפסיכיאטר של פטרישה דיגן כשסיפר לה לראשונה על מחלתה? מחלתך היא כמו מחלת הסוכרת... אם תקחי תרופות בצורה קבועה ומסודרת ותדאגי לא לעמוד בלחצים מיותרים, תוכלי להמשיך לחיות בצורה סבירה.

לאנשים רבים נאמר במהלך תהליך השיקום התעסוקתי שלהם: "תתחיל לעבוד במועדון תעסוקתי, אחר כך במפעל מוגן ובסוף תצא לתעסוקה נתמכת". כלומר, קודם תוכיח את עצמך בחוליות "נמוכות" יותר בשרשרת ואז תתקדם. אופק ההתקדמות הזה הוא מייאש. התפישה שלכולם מתאים לעבוד במועדון תעסוקתי בתחילת התהליך ולסיימו בתעסוקה נתמכת אינה תומכת באדם וביכולתו לשאוף עבור עצמו להגיע למטרות שונות ואינה מאמינה בכך שלכל אדם מסלול אינדיבידואלי בחייו ושאיפות שונות.

ראייה כוללת של האדם כמוגבל בכל התחומים באופן זהה, גם היא אינה מאפשרת לו להתפתח באף אחד מהתחומים. כלומר, לראות תמיד ובאופן דיכוטומי את האדם שגר במסגרת מוגנת בדרגה גבוהה כבעל צורך גם בתעסוקה מוגנת ברמה גבוהה היא תפישה שעושה לאדם עוול גדול ולא מאפשרת לו להתפתח בכיוונים ובתחומים שונים על פי רצונו. זוהי "סוגיית האנשים המטעים". כלומר, אנשי מקצוע שמזהים אצל הצרכן מיומנות גבוהה בתחום מסוים ולפיכך מחליטים כי חייבת להיות, כמובן מאליו, מיומנות גבוהה גם בתחום אחר (למשל, מיומנות חברתית גבוהה). אבל אז, כאשר האדם מגיע למקום שבו יכולותיו נמוכות יותר והוא נכשל בביצוע המשימה (למשל, במקום העבודה), אז יתייחסו אליו כאל מי שהטעה את המערכת. כלומר: "חשבנו שהוא בעל סיכויי הצלחה כל כך גבוהים גם בתחום התעסוקתי, אבל הוא הטעה אותנו".

האם ייתכן שמי שמטעה כאן הוא דווקא איש המקצוע?

דוגמה מציאותית לכך היא סיפורו של אדם כבן 60 אשר חי בהוסטל כוללני. הוא רצה מאוד לצאת לגור בדיור מוגן, אולם איש לא חשב שהוא מסוגל לכך בשל העובדה כי במשך שנים היה מאושפז בבית החולים ומעולם לא חי לבדו בדירה. גם גילו המבוגר לא היה בעזרו, כי איש לא האמין שבגיל כזה עוד ניתן ללמד אותו מיומנויות נוספות של חיים עצמאיים. ההתייחסות אליו היתה מקבלת, סלחנית ופסיבית. בנוסף, ההיסטוריה התעסוקתית שלו היתה בעייתית, הוא לא הצליח להתמיד בעבודה במועדון התעסוקתי שבו עבד (או היה רשום כעובד) זה כמה שנים. לבסוף, אחרי הרבה עקשנות מצידו ועקשנות של מדריכה מאמינה בהוסטל, שסייעה לו במיומנויות בתחום הדיור, הוא זכה לצאת לדיור מוגן והצליח.

יש סביבות ותפישות שבהגדרתן אינן משנות, מסגרות מוגנות כמו החינוך המיוחד או המפעל המוגן. בזמנו, בשלבי ההכנות לקראת חקיקת חוק השילוב בחינוך, נבדקו תלמידי הכיתות בחינוך המיוחד והתגלה כי כ-70 אחוז מהם לא היו צריכים להיות שם. כשאנחנו מסתכלים היום על אוכלוסיית בריאות הנפש, אנחנו יודעים שמתוך אוכלוסיה של כ-100 אלף איש, רק 3,500 איש צריכים אשפוז ומתוך כ-15 אלף איש שניתנים להם שירותי שיקום, רק אחוז קטן זקוק למרכזי תעסוקה מוגנים.

יעדיה של סביבה משנה, אם כך, הם שילוב ולא סילוק, שילוב ולא הדרה מבנית, חשיפה לגרייה נורמטיבית מגוונת והגברת כושר הלמידה. לשם כך יש ליצור לחץ סביבתי חיובי מקדם, יחד עם גיוס ידע וכוחות הסתגלות, בשילוב יצירת זירה לתהליכי ההשתנות כתוצאה מהפנמת לחצי הסביבה וההזדהות איתה. המטרה היא שינוי מ"מוגן נצחי" לנושא באחריות.

מהו הרווח של האדם עם המוגבלות הנפשית בהיותו משולב בסביבה נורמטיבית הטרוגנית בגישה דינמית משנה? יש לו אפשרות להתקדם, להשתנות, לעניין, למפגש, לתחושת שייכות, לחופש וליכולת הגדרה עצמית. התחושה היא תחושה אמיתית של ההישג שהושג, החזרת התקווה והאופטימיות אשר נשללה מהאדם ברגע שאובחן כבעל מוגבלות. יש לו את האפשרות להיות כמו כולם - שונה ושווה.

מהו ההפסד של אדם בהיותו בסביבה משנה? המתח והצורך להוכיח את עצמך כל הזמן, הקושי, הפחד, להיות בתנועה כל הזמן, להיות שונה מכולם - להיות חריג.

לכן, כמו שאומר פעמים רבות יואב קריים, מי שהיה שנים רבות דובר מטה מאבק הנכים, התשובה נמצאת בשילוב בין השניים: השתייכות לקבוצת השווים לך, קבוצת האנשים עם המוגבלות (קבוצת תמיכה, קבוצת עמיתים ואחרת), יחד עם השתלבות בחברה הנורמטיבית כדי להתקדם, להשתייך ולהשתלב.

לסיכום, בשיקום היום אנחנו נעים בין הגישה המקבלת לגישה הדינמית, מחפשים את האיזון בין שתיהן, וכל אחד צריך לעשות זאת לעצמו. במאמר זה אנו מציעות לצרכנים, למשפחות ולאנשי המקצוע להיות מודעים לגישה המקבלת אך יחד עם זאת לשאוף לגישה הדינמית המאמינה שהאדם בעל הצרכים המיוחדים ניתן לשינוי, מעבר לגורמים לחריגותו ולגילו ומעבר לחומרת החריגות שממנה הוא סובל.

אנו מאמינות שיש לזהות עם האדם עצמו את נטיותיו, רצונותיו, חלומותיו, את כושר ההשתנות שלו ואת הדרכים המתאימות לו להשגתה. אנו מאמינות שיש ליצור תנאים אופטימליים סביבתיים וחברתיים למימוש כושר ההשתנות של האדם בתחומי חייו השונים. כל זאת, עד כמה שאפשר בסביבות הטרוגניות מאתגרות ומאפשרות ככל האפשר.

ד"ר נעמי הדס לידור, אוניברסיטת תל אביב, החוג לריפוי בעיסוק, מנהלת בית הספר הארצי לשיקום, שילוב והחלמה בבריאות הנפש
אילאיל צין, עובדת סוציאלית, רכזת ארצית של תחום הפנאי ב"אנוש", מרכזת את הקורס "מצרכנים לנותני שירות" בבית הספר לשיקום, שילוב והחלמה בבריאות הנפש